בננות - בלוגים / / הוושתי הראשונה של הקולנוע הישראלי
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

הוושתי הראשונה של הקולנוע הישראלי

בסרטי סוף שנות השישים סימלה בעיני השחקנית ברכה נאמן את דמות האישה המודרנית החזקה והעצמאית, מין ושתי שלא תתפשר ולא תתבכיין. היא נעזבת, היא נבגדת, אבל היא נשארת חזקה, סרקסטית, לעגנית, חורצת לשון לגברים.

ליסמין לוי, לזכר אמך, השחקנית ברכה נאמן ז"ל

את שני הסרטים שבהם הופיעה ברכה נאמן בתפקידי משנה חשובים ראיתי רק בעשור האחרון, הודות ל"יס" שגואלים סרטים ישנים מתהום הנשייה. ואפילו אני, שבמשך שנים כמבקרת קולנוע ניסיתי לראות את כל הסרטים הישראליים שנעשו מאז ומעולם, מגלה בזכותם לפעמים סרטים ישראלים שלא ראיתי. כזה הוא למשל "איריס" של דוד גרינברג.

בסרטי סוף שנות השישים סימלה בעיני נאמן את דמות האישה המודרנית החזקה והעצמאית, מין ושתי שלא תתפשר ולא תתבכיין. היא נעזבת, היא נבגדת, אבל היא נשארת חזקה, סרקסטית, לעגנית, חורצת לשון לגברים. 

ואת זה ידעה נאמן לעשות הכי טוב, את החוזק הזה היא שידרה כה אינטנסיבית, שלא פלא שליהקו אותה שנה אחרי שנה לאותה דמות, שאותי מאוד הרשימה, גם במרחק של זמן רב מאותם שנים.

ברכה נאמן ונחום שליט

תחילה בא "איריס" של דויד גרינברג (1968). הוא נעשה במסורת הגל החדש הצרפתי שאימצו אז במאים כמו ג'אד נאמן ("השמלה") וגרינברג, ומה זה חשוב עכשיו אם היום הסרט הזה נראה מצחיק, מיושן ונאיבי. העיקר שניסו לייבא לכאן ארומה אירופאית, עם סרטים אישיים, רחוקים מדיִש מייגע באתוס הציוני. (דוגמה? הסרט צולם בחורף, כדי להעניק לתל אביב מראה פריזאי נוגה).

למעשה, ניתן לומר שגרינברג היה הראשון בארץ שהנציח את הבוהמה התל אביבית בסרט קולנוע. כל הסרט מתרחש ברחוב שנקין, בעיתון "דבר" ובקפה "תמר". נכון, זה היה עשור וחצי לפני שהמקום זכה לפריחתו "השנקינאית", ובכל זאת, צעירים שיצפו בסרט הזה היום יגלו ששנקין המה מעיתונאים, בוהמה ואנשי רוח הרבה לפניהם. מהבחינה הזו, הסרט הוא באמת פנינה היסטוריונית מיוחדת במינה.

גדעון שמר בעל החזות האינטלקטואלית גילם שם עיתונאי במשבר גיל הארבעים, שעובד ב"דבר" ככתב לענייני עבודה (כן, פעם היה דבר כזה). חברו הטוב הוא עיתונאי ציני וזיין מקצועי שמגלם שמוליק קראוס. פרודתו של שמר היא ברכה נאמן – אישה יפה, אלגנטית, אינטליגנטית, חזקה, בעלת מענה לשון חד, המשדרת עוצמה וכוח.

כן, כן, היא הביץ' הראשונה של הקולנוע הישראלי, אולי בעצם הפמיניסטית הראשונה, שהגבר הישראלי כה פוחד מפניה, ולכן הוא מוצא לו נערה יפה בת 16 שמסתכלת עליו מלמטה למעלה בעיני תכלת ענקיות.

הרומן הזה, שהתאים מאוד לגרינברג בן גיל העמידה לביים, על אהבת מאי ודצמבר, הוא רומן נאיבי למדי, שמאלצי לפעמים, ובעיקר מצחיק כשרואים אותו ממרחק של 42 שנה. כשברקע המוזיקה הרומנטית והיפה דווקא של דויד קריבושה, נדמה לפעמים שאנחנו ברומן של דניאל סטיל.

מצד שני, מסיבות החשק התל אביביות שהונצחו על ידי מצלמתו של גרינברג, עם מנדי רייס דיוויס כאחת מן הגרופיות של שלל  העיתונאים, הציירים והמשוררים המחוספסים והנחשקים של שינקין – תופסים גם היום את העין, למרות הגיחוך הקל שהם מעוררים בשל המבוכה מהנוסטלגיה הכה נאיבית הזו.

כעבור שנה לוהקה ברכה נאמן לאותו התפקיד בדיוק, כי כל כך שכנעה בתפקיד הגרושה החזקה והנבגדת בסרט של גרינברג. הפעם היא נכנסה לתפקיד זהה ב"מרגו שלי" (1969)  של מנחם גולן. היא היתה אשתו הנבגדת של עודד תאומי, עוד אינטלקטואל תל אביבי אשכנזי מיוסר, תקועה באמצע משולש רומנטי, שהצלע השלישית שלו היא ספרית מזרחית, שמנמונת ואנאלפביתית שמגלמת לבנה פינקלשטיין.

אז נכון שבשני הסרטים נאמן היא באמת המגה-ביץ', התגשמות החלומות הרעים הגבריים – לא מפרגנת, בוגדנית, גאוותנית, קוקטית – אבל באיזו עוצמה גילמה נאמן את הדמות כפוית הטובה הזו. משהו בה, הקרירות האלגנטית שלה, הלעגנות הגאוותנית, כל כך הלם את התפקיד השנוא הזה.

כי כן, היא היתה שנואה. היא הדמות הנלעגת בסרטים האלה, שבהם מעדיפים הצברים הישראלים האשכנזים נשים פחותות מהם: נערה רומנטית נאיבית כמו ב"איריס" או בחורה מזרחית קשת יום ולא מלומדת כמו ב"מרגו שלי". הם זורקים את האישה הישראלית המודרנית, העומדת על שלה, עבור נשים הנכפפות להם. כן, כן, ברכה נאמן היתה הוושתי הקולנועית הראשונה של הקולנוע הישראלי.

צריך לקחת בחשבון שכל זה קרה כמה שנים לפני שפרצה גם בארץ המהפכה הפמיניסטית, עם התנועה הפמיניסטית שקמה כאן ב-1973. נאמן גילמה כבר לפני, אישה ישראלית גאה וחזקה, שהגבר הישראלי מבועת מפניה.

אחת הסצנות המרגשות של נאמן היא בסרט "איריס", מול חנה רובינא, שמגלמת את אימו הפולנייה המגוננת של שמר. שמר מכריח את נאמן להעמיד פני זוג יונים מול האם, ולספר לה שהיא אפילו בהריון, וזאת בשעה שהם כבר פרודים.

ואז, ברגע קשה שמאפיין את המשחק העוצמתי והחמצמץ של נאמן כאישה נבגדת, שבכל זאת שומרת על כבודה העצמי, היא מתפרצת על רובינא שיושבת בבית האבות, ואומרת לה שאין זוגיות, ואין ילד, ונמלטת בבכי קורע במדרגות.

מבחינתי, הדמות של נאמן בשני הסרטים האלה היא ציון דרך לדמות האישה בקולנוע הישראלי שהיה אז בחיתוליו. לראשונה בארץ היא מגלמת אישה צעירה שמורדת בגברים ובנישואים. נכון, היא גם הסטריאוטיפ הקולנועי של האישה האשכנזייה המסרסת, ששכפל את עצמו בשנות השבעים בלא מעט סרטים בורקס ומלודרמות סטייל ג'ורג' עובדיה (האישה המזרחית החמה והמפנקת, מול הפריג'ידיות של האשכנזייה).

ובכל זאת אני רואה בדמות הזו דגם ראשון ומעניין של גאווה נשית קולנועית ישראלית. וכשאני נזכרת בו, אני רואה מול עיני את ברכה נאמן. כי במשחק המדויק שלה ובאיכויות ששאבה ללא ספק מתוך עצמה, היא קלעה כל כך לדמות הזו.

6 תגובות

  1. רשימה מרתקת. הרבה הווי אבד ברחוב שינקין גם בו כסמבול. ועיתון דבר שבו עבדתי אי פעם. כל פעם כשאני עוברת על יד ומביטה במה שהוקם שם, משהו עמוק נצבט בכאב. ושכחתי לציין שהגבר השרנטי שבתצלום שהבאת נדמה לי שזהו נחום שליט. נכון?

    • ענתוש, גם עאני עבדתי בדבר פעם, שנה, ממש בשנתו האחרונה ב-96.

      כן, זה נחום. כתוב מתחת לתמונה. ידיד שלי מהעבר.

      כדאי לך לראות את הסרט, ממש בידור.

      • סליחה ומחילה. בגילי קשה לי לקרוא את האותיות הקטנות. באמת לא התאים לך לשכוח לציין את שמו… והנה שוב מתברר שכל הביוגרפיה שלנו הדוקה רק לא במקביל מבחינת הלו"ז, הפרש של שעה לכאן או לשם.

  2. תלמה פרויד

    מעניין וכתוב נהדר. עם אבחנות מדויקות. מרתק, יעל.

  3. רשימה מעניינת יעל
    את מצביעה על כל כך הרבה דברים שניתן ללמוד על החברה דרך סרטי התקופה , ואת שטיפות המוח שזכינו להן בעקיפין דרכם.
    תודה שהזכרת והבאת ויהי זכרה של ברכה נאמן וברוך

השאר תגובה ל תלמה פרויד ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל