בננות - בלוגים / / הגברת נינה (פרק 8)
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

הגברת נינה (פרק 8)

 

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

פרק שמיני מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

 

לפרקים הקודמים

 

 

 ה ג ב ר ת   נ י נ ה / פרק שמיני

 

הגברת נינה הייתה קטנטונת: מטר חמישים בקושי.

   היו לה כפות רגלים קטנטנות וכפות ידיים זעירות, מעוטרות בציפורניים ארוכות המשוחות בלכה אדומה. היו לה פנים עגלגלות ועור לבן. היו לה שפתיים דקות ועיניים כחולות ופעורות כמו לתינוקת. היו לה תלתלי בלונד בתסרוקת נפוחה מספריי. ובגדים היו לה למכביר:  בגד חדש לכל יום בשנה.

   רחל הגדולה אהבה להביט עליה. אבל אימא שלה טענה: "הבלונדה יותר מדי קוקטית."

   רחל הגדולה לא הבינה לְמָה אימא שלה מתכוונת. אבל היטב ידעה שזה משהו לא טוב, משהו שאסור לדבר עליו. כמו  המילה "קורבה". רחל הקטנה בדקה במילון, והסבירה שקוקטית זה גנדרנית. מסמיקה מאוד הוסיפה, שפעם שמעה שקורבה זה זונה.  

     "זה אומר שגם גברת נינה היא זונה?" שאלה רחל הגדולה בהיסוס.

    "אני לא חושבת", ענתה רחל הקטנה, "אפילו שאימא שלי אומרת על כל אישה מגונדרת שעוברת ברחוב שהיא בטח יצאנית."  

    "מה זה יצאנית?" לחשה רחל הגדולה. היא התביישה מאוד על שאינה יודעת.

    "זאת אישה שהולכת עם הרבה גברים ומקבלת מהם כסף. ובשביל זה היא צריכה להתלבש יפה ולהתאפר המון וללבוש תכשיטים וללכת על עקבים גבוהים כמו האחיות הרומניות מלמעלה. בכל אופן, ככה אני חושבת," ענתה רחל הקטנה. היא לא הייתה משוכנעת במה שהיא אומרת, אבל לא היה לה נעים להודות.

 "גם הגברת נינה מתלבשת מאוד יפה. תמיד היא מגונדרת כזאת. יש לה המון בגדים, שאימא אומרת שהיא בטח מוציאה עליהם הון תועפות ושהיא קונה הכול רק באירופה. ותמיד גם יוצאים ממנה ריחות כאילו יצאה הרגע מהמספרה. והשיער שלה אף פעם לא פרוע. תמיד כאילו יצאה מסלון מניקור-פדיקור. ויש לה ציפורניים מחודדות ואדומות, ונעלים עם עקבים גבוהים כמו של הרומניות," תיארה רחל הגדולה בפני רחל הקטנה, מפני שרחל הקטנה עוד לא הספיקה לראות את הגברת נינה.

    "אם ככה, אז גם היא מקבלת את הכסף שלה מגברים בעד שהיא כזאת יפה," סיכמה רחל הקטנה.

     "אבל למה שהיא תיקח כסף מאנשים אחרים אם היא עובדת? " התעקשה רחל הגדולה, "אימא אומרת שהיא מרוויחה הון מזה שהיא עובדת דיילת על אונייה".

      "אז בגלל זה היא אף פעם לא בבית?" חקרה רחל הקטנה בהתפעלות, "איזה כיף לה. היא יכולה לנסוע לאן שהיא רק רוצה. בטח כל יום היא בארץ אחרת." ומיד הפליג דמיונה הנסער לארצות זרות ומוזרות שרואים רק בגלויות. כל הסיפורים ששמעה אי פעם על אוניות שמלחיהן נידמו לה כמו ציפורים משוחררות, עלו בזיכרונה והעלו דמעות מלוחות של געגוע במעלה גרונה וערפלו את עיניה.

   הגברת נינה הזאת היא אולי נסיכה. בטח יש לה ארמון יפה בכל ארץ שאליה היא מגיעה. וככה היא יכולה להרשות לעצמה לנסוע ולחזור, ואף אחד לא יודע מיהי באמת. מה שבטוח שהיא בכלל לא זונה. נסיכה, זה בטוח.

   "ככה אני רוצה לחיות כשאני אהיה גדולה," הודיעה מיד לרחל הגדולה. "גם אני אפליג מכאן מתי שרק ארצה, ואחזור… מי יודע מתי. ויהיו לי המון תלבושות ושמלות נשף.  בדיוק כמו לבובה ברבי." 

    "ולא אכפת לך שאז את תהיי זונה?" שאלה רחל הגדולה בחשש.

      "שטויות. זה לא הגיוני. אם את יפה ומתלבשת יפה ועושה כל מה שאת רוצה והולכת לכל מקום שאת רוצה, אז זה לא אומר שאת זונה," פסקה רחל הקטנה: "זה  אומר שאת נסיכה!"

   גם רחל הגדולה התרגשה. השיחה הרעישה אותה. שימח אותה לדעת שאפשר לדבר על הכול בלי לחשוש מזה שיצחקו עלייך או יכעסו על איזו מחשבה שאמרת. גם היא החליטה שכאשר תגדל תהיה נסיכה ודיילת על אונייה, למרות שכל העסק המסובך של בגדים ואיפורים ותלבושות של נשף, לא הקסים אותה כמו את רחל הקטנה.

   להיות בן או אבא זה הרבה יותר קל וטוב. הבנים מהכיתה יכולים להתלכלך כמה שהם רק רוצים, והמורות לא מעיזות לצרוח עליהם. הם יכולים לקלל כמה שהם רק רוצים, במילים הכי גסות שגורמות לבננות להסמיק, ואף אחד לא מחרים אותם. והם הולכים מכות ומתפרעים ומרביצים בזמן שהבננות סתם משחקות בבובות ומלטפות אותן כאילו שהן תינוקות קטנים וטיפשים.

     "אף פעם לא יהיו לי תינוקות," הכריזה. 

    לאחר שהרהרה בדבר זמן מה אמרה רחל הקטנה בחשיבות: "ילדים באמת מגבילים אותך להשיג את מה שאת רוצה. אימא שלי תמיד טוענת שבגלל שהיא התחתנה ואנחנו נולדנו, היא לא המשיכה ללמוד בקולג'. כל פעם ששואלים אותה, היא אומרת שאם היא הייתה ממשיכה ללמוד, אז היום היא כבר בטח הייתה נהיית פרופסור."

   אחר כך הצהירה: "אני אף פעם לא אתחתן".

    "גם אני לא. זה בטוח," אמרה רחל הגדולה.

   והן המשיכו לשחק.  

   רק כעבור שעה ארוכה נזכרה רחל הקטנה בתיבה. היא אמרה שחייבים למצוא לה את המפתח המתאים, וניסתה להשפיע על רחל הגדולה ללכת ולברר אצל הגברת נינה בכבודה ובעצמה. היא אמרה שאם התיבה שייכת לה, אולי היא תיתן להן לפתוח אותה. ואם יהיה להן מזל, אולי היא אפילו תוריש להן אותה עם כל מה שיש בפנים.

   היא כבר דמיינה לעצמה את מה שיישפך מהתיבה כשסוף סוף יפתחו אותה: מסכות אלילים מאפריקה, חלילים מסין, בובות קש מפרו, בבושקה מרוסיה, פסלון מפלסטיק של גונדולה עם פנס שמאיר רק בלילה, ואולי גם פינוקיו מעץ, עם אף אדום מפלסטיק ושתי רגליים שמאליות.

   אבל רחל הגדולה טענה שהיא בטוחה שהגברת נינה נמצאת בחוץ לארץ, ומי שתפתח להן את הדלת תהיה רק האימא שלה הזקנה. היא אמרה שלא מתחשק לה להיתקל בזקנה, מפני שהידיים שלה דביקות מהשמן של הלביבות שהיא תמיד מטגנת. אבל רחל הקטנה הייתה עקשנית גדולה. לאחר דין ודברים הצליחה לשכנע את רחל הגדולה לעשות כרצונה, בפרט אחרי שפיתתה אותה בהבטחות נהדרות של כל מיני ממתקים.

      "תדמייני לעצמך עוגת קצפת עם תותים. ומרמלדות שלושה צבעים. ובונבוניירה של לשונות חתולים. תזכרי שאת בעצמך סיפרת שהזקנה תמיד מחלקת ממתקים," אמרה. ורחל הגדולה הסכימה מיד ללכת.

   את קומת הקרקע חילקו שתי דירות, שאימא של רחל הגדולה קראה להן בבוז: "דירות הפרטר". היה אפשר לחדור לתוכן אפילו דרך החלון. בדירה אחת גרה רופאת ילדים. היא הייתה חרישית ולבבית ושמה המוזר, דר' בולבאצאן, הצחיק מאוד את רחל הגדולה. ולמרות שדר' בולבאצאן היתה זקנה, רחל הגדולה חיבבה אותה וחיכתה שתזמין אותה אליה: הדוקטורית הכינה עוגות שוקולד נפלאות של שלוש שכבות קצפת עם דובדבנים. לצערה של רחל הגדולה, לא לעיתים קרובות הזמינה אותה הדוקטורית לעוגה ולתה מריר ומוזר שהומתק בשלוש קוביות סוכר והוגש תמיד, גם בחורף וגם בקיץ.

   בדירה הפרטר השנייה, שתריסיה היו מוגפים כמעט תמיד וסורגים אטמו את חלונותיה, גרו שתי נשים: הגברת נינה ואימא שלה הזקנה. אימא של רחל הגדולה סיפרה לה פעם, שהגברת נינה עובדת בתור דיילת אירועים, ושהיא מארגנת אירועי אמנות ובידור על אוניית הנוסעים הכי מפוארת של "צים", ושככה היא מפרנסת את האימא שלה הזקנה. "ביחד עם הרנטה שהזקנה מקבלת מהנאצים הן יכולות לחיות כמו פרינססות," הוסיפה אמה, אפילו שרחל הגדולה לא הבינה מה היא אומרת. אחר כך, בלילה, היא שמעה אותה אומרת לאבא: "בטח, גם כשרעבו פה ללחם הפרימדונה הלכה וקנתה לעצמה  פלמידות וסרדינים במעדנייה של הבולגרי היקרן בבן יהודה. מאז היא חושבת את עצמה למי-יודע-מה".

   אימא של הגברת נינה תמיד ישבה בבית. רחל הגדולה ראתה אותה בבקרים כשיצאה למכולת לקנות לעצמה קצת חלב וביצים, וגם חצי כיכר של לחם לבן, ולפעמים גם שמנת ולקרדה. בערב ראתה אותה כשהוציאה את בלונדי לגן העצמאות כדי שישחק ויעשה פיפי. לפעמים הרשתה לה לקחת אותו לטיול בשכונה.

   רחל הגדולה המתינה לרגעים אלה בקוצר רוח. היא אהבה את בלונדי. לפעמים דמיינה שהוא הכלב הפרטי שלה, בייחוד כשהביט בה בעיניים מעולפות מאהבה. בגופו הגדול, הבהיר והצמרירי, הזרוע בכתמים חומים, הוא התרפק על חזה. באפו המוארך והרטוב נשף עליה הבל חם ולח, ובלשונו הזיל עליה ריר דביק. לפעמים התעקש ללקק אותה. בשקיקה העביר את לשונו הארוכה על זרועותיה ופניה, כאילו שלשונו הייתה סחבה ובפניה הרצפה. היא נרתעה ממנו, אבל בה בעת התענגה על תחושת הדגדוג שהפיקה לשונו הרכה והמחוספסת כמו ספוג.

   את הגברת נינה ראתה רחל הגדולה רק לעיתים רחוקות כאשר שבה ממסעותיה הארוכים. עם שובה שהתה בבית מספר ימים או שבועות, ושוב נסעה לתקופה ארוכה. בבית, לבדה, ישבה אימא שלה הזקנה, וחיכתה. את זמנה העבירה בסריגת כיסויים לקומקומים ומתלים לנייר טואלט עם פומפונים משונים, ומהשאריות סרגה במסרגה-אחת בובות צמר מצחיקות לבלונדי.

   כאשר שבה הבת, שבה לחיים גם הדירה בקומת הפרטר. הזקנה מיהרה לאוורר את הבית, ואצה לקנות את מיטב המעדנים והפירות בחנויות הכי יקרות בבן יהודה, כדי שיערבו לבתה. "נו בטח," העירה אימא של רחל הגדולה, "הרי היא התרגלה לאכול רק במלונות הכי יקרים באירופה."

   כשערכה הגברת נינה מסיבה, הרעיש האירוע את השכונה לפחות למשך חודש. לפעמים הזמינה אליה חברים למשחק ברידג' שארך כל הלילה: החברים עזבו רק כשנזרק עיתון הבוקר למרפסת. בכל ימי חופשתה בבית ישנה עד מאוחר, וקמה רק לקראת הצהרים לארוחת בוקר ענקית, שאימא שלה התחילה להכין כבר בשעות הבוקר המוקדמות ועשתה את זה בשקט בשקט, כדי שנינה לא תתעורר, חס וחלילה, ותצעק שמפריעים לה לישון.

   כשרחל הגדולה הלכה לבית הספר היא ראתה לפעמים את הזקנה מתרוצצת על רגליה המרושתות בוורידים בדרך לרחוב בן יהודה. שם עברה אצל הקצב, אחר כך בחנות הדגים, וגם במעדנייה של הבולגרי ואחר כך קונדיטוריה "עוגתי", וליקטה למען בתה את מיטב המזונות. כשחזרה הביתה ערכה בפני בתה שולחן מקושט ועמוס בכל טוב.

   פעם ראתה רחל הגדולה את מה שיש שם.

   היא הציצה מהחלון על שולחן שכמעט כרע תחתיו מרוב אוכל. היו שם ביציות עין שהצהוב שלהן רטט כמו מדוזה, ושתי ביצים קשות שבהקו כמו קרחת של זקן. היו שם פרוסות כמעט שקופות של לחם לבן, וסלסלה קטנה ומגונדרת ובה  פיסות של לחם שיפון. וגם שפרוטים קטנטנים ודג מעושן, ונתחי דג מלוח שקושטו בגזיזי בצל ולצדם הבהיקה תלולית של שמנת חמוצה. וגם גביע לֶבֶּן בטנוני היה שם, וגבינות צהובות, וגבינות משולשים, וגבינות לבנות שנראו לה רכות כל כך, כאילו אפשר לישון בתוכן. היא גם ראתה טבעות של נקניק יבש, שעיני השומן שלו קרצו לה וגירו אותה נורא, ופרוסות חתוכות דק דק של בשר מעושן, וגם מרמלדות שלושה צבעים וקונפיטורות מיובאות מרומניה של תותים ואוכמניות, ועוד ריבה שעל תוויתה היפה היה כתוב "דומדמניות."

   כששבה רחל הגדולה מבית הספר לקראת השעה אחת בצהרים, היא הציצה לפעמים מהחלון שצפה על המטבח והסלון, וראתה את הגברת נינה יושבת ליד השולחן, מאזינה למוזיקה קלאסית קלה ברשת אלף, קוראת את עיתון מעריב, מעשנת סיגריה, ורק מידי פעם מעלה לפיה חתיכת מלפפון או דגה בלשונה פיסת דג מעושן. אחר כך מחתה את שפתיה בתנועה קפדנית ועדינה שלרחל הגדולה נראתה אצילית ומרשימה. 

   באותה שעה הביטה בה אימא שלה כאילו שהיא לפחות נסיכה לבית נסיכות, והמתינה בדריכות למוצא פיה, כמו כל קיומה תלוי במילוי מהיר ויעיל של משוגותיה. בה בעת ישבה לה הבת בנוחות, עפעפה על פני הארוחה שמרבית מעדנייה נותרו שלמים, והורתה לאמה ללכת ולהביא עוד כוס קפה, ואחר כך לצאת לקיוסק ולקנות לה חפיסת קנט וגם מגזין אופנה בצרפתית.

   רחל הגדולה סיפרה את כל מה שראתה לרחל הקטנה, וזו הביעה מיד התפעלות מאורח חייה של הגברת נינה.

     "גם אני רוצה לחיות ככה ושההורים שלי ישרתו אותי," אמרה. "יום יבוא והם יזחלו אלי על ארבע. אני אגור בארמון ויהיו לי משרתים." ומיד תיארה את המראה, עיניה עצומות ומתעלמות ורק קולה לוחש: "וכל השנה אני אפליג באוניות לכל היבשות ואראה את כל הארצות. והם כבר לא יוכלו להגיד לי כלום או לצוות עלי לעשות דברים. ואם במקרה בכל זאת יהיו לי ילדים, אז יהיו להם אומנות ומשרתות ומורות פרטיות, כמו לסופי מ'תעלוליה של סופי' לפני שההורים שלה מתו. ואני לא אצטרך להזיז אצבע. רק אשב לי כל היום ואשתה קפה ואעשן סיגריה ואצווה על אימא שלי ללכת לקיוסק לקנות לי עיתון."

    

 

 

 

 

10 תגובות

  1. תנועת ההשכלה לבננות

    יעל, תזמיני את יצחק לאור לפתוח כאן בלוג. יש כאן ים בננות!

  2. כתוב כל כך יפה. אבל בטח כבר כתבתי לך את זה.
    אוהבת מאוד את ההיגיון המתפתח בין שתי הילדות.

  3. זה כל כך יפה,יעל. והדמות המסקרנת והמיוחד של נינה. נשביתי ברומן שלך, ומצפה לקרוא עוד.

  4. יעלה, עשית גם אותי למעריץ של נינה :)

  5. יעל,
    אם זה היה כתב יד הייתי אומרת שצריך עורך – אבל הספר הזה עבר עריכה: שימי לב לשגיאת העברית בפתיח אצבעותיה משוכות בלכה… צ"ל כמובן משוחות בלכה… לא שצריך למות מזה – אבל בכל זאת…

    • תודה על התיקון. אני אתקן. ואין צורך לעקוץ. הספר שראה אור עבר עריכה על ידי פרופ' חנן חבר האלוף, עריכה לשונית על ידי תנחום אבגר המעולה ושלוש הגהה מצוינות על ידי רזיה בן גוריון הענקית. אלא שלי בבית יש רק את הקבצים לפני העריכה הלשונית, ולכן אותם אני מעלה. אין לי את הגרסה אחרי ההגהות והעריכה הלשונית, שיש בקיבוץ המאוחד.

      ולכן זו הגרסה שאני מעלה. היא אחרי עריכת תוכן של חנן, אבל לפי עריכה לשונית של תנחום, שאין עורך לשוני טוב ממנו בארץ. וכבר אמרתי שכל עורך צריך עורך לשוני. גם אני. כי אני כעורכת רואה את הטעויות אצל אחרים אבל לא אצלי, ככה זה. גם בכללי: הדבשת של הגמל וכו'. כל אדם צריך אישזהו עורך בחיים.

      ושוב, צר לי שאיני יכולה להעלות כאן את הגרסה אחרי העריכה לשונית והגהה, אבל הקיבוץ לא שלחו לי אותה, למרות בקשותיי.

      • ועוד דבר חשוב בעניין עריכה: כשאני אומרת כל הזמן שספר צריך עריכה, אני מתכוונת לעריכת תוכן! מובן שעריכה לשונית היא חשובה, אבל אותה ממלא תמיד מספקות ההוצאות, ובדרך כלל גם הגהה. אבל יש ספרים שמאוד ברור שלא ערכו אותם עריכת תוכן או שהתרשלו בכך מאוד.
        עריכת לשון היא עניין אלמנטרי. אבל עריכת תוכן היא דבר הכרחי. ויש הבדל גדול בין השניים.

      • טוב לדעת שמדובר על טקסט לפני הגהה, כי יש בו פה ושם טעויות. עוד אחת שקפצה לעיני היא 'שולחן שכמעט קרע תחתיו' (צ"ל כרע).

        אבל הטקסט עצמו מצוין, ואני כבר קצר-רוח לקרוא את הספר כולו.

        • תודה רבה גם על התיקון הזה. אני אתקן. אני לא יודעת למה אני לא עולה על טעויות הלשוניות בטקסטים שלי. אולי משהו נפשי… חחח. בכל אופן, אני נורא מצטערת שאין לי מי שיגיה את הגרסה הזו שנמצאת אצלי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל