בננות - בלוגים / / הקריירה המזהירה שלי
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

הקריירה המזהירה שלי

 

 

השבוע נפגשתי עם קולנוענית צעירה, שרוצה לעשות סרט מהרומן שלי "רואות מכאן את כל העולם" (תחזיקו אצבעות). 

בראשית השיחה הייתי די ספקנית לגבי ההתגשמות של דבר כזה, כי תעשיית הקולנוע בישראל זכורה לי, מהימים בהם הייתי מבקרת קולנוע, כדחליל נטול משאבים.

 עכשיו מספרת לי הקולנוענית שהיום יש ביקוש גדול לקולנוע הישראלי באירופה,  בעיקר בצורות קופרודוקציות, שלא לדבר על מספר הקרנות שגדל, וכמובן, ההשקעה מצד הרשות השנייה והכבלים. הידעתם שכמעט כל הסרטים שנעשו לאחרונה הם קופרודוקציה עם צרפת? דווקא צרפת?

 

מראה לי כמה התרחקתי מהתחום הזה של עולם הקולנוע הישראלי, שפעם שתיתי אותו לארוחת בוקר.

 

כשהתחלתי לשמש בתור מבקרת הקולנוע של עיתון "על המשמר" (למי שלא זוכר כי לא נולד אז, זה היה העיתון של השומר הצעיר. "דבר", שגם בו עבדתי באיזה שהוא שלב, היה שייך לתק"ם) – והיה זה בשנת 1984 – הקולנוע הישראלי ניסע להיחלץ מהתדמית הרעה שהייתה לו בארץ, ועל כל סרט נלחמו כאן בשיניים.

 

באמת הכרתי קולנוענים שמישכנו דירות בשביל לעשות סרט. זו לא הייתה קלישאה. אנשים נלחמו בשיניים בשביל להגשים חלום. אני שמחה שהיום זה הרבה יותר קל. שהיום מישהו שרוצה לעשות סרט, באמת יש סיכוי סביר שיעשה אותו. פעם זה היה כמו לספר בדיחה. מי שאמר שחלומו לעשות סרט הסתכלו עליו כמו כעל אוויל, או על חולם חלומות חסר תקנה.

 

עוד דבר מעניין, זה שאנחנו, מבקרי הקולנוע של שנות השמונים והתחלת התשעים, היינו נורא בעד הקולנוע הישראלי. ממש הרגשנו חלק ממנו. זה קרה בגלל המשבר והנתק בין הקולנוע הישראלי לביקורת הישראלית, שהיה בשנות השישים-שבעים. אז, מבקרי הקולנוע לא אהבו את הקולנוע הישראלי, כתבו רעות, והקולנוענים הישראלים הרגישו שהמבקרים מנסים להכשיל אותם.

 

אז בשנות השמונים היה ניסיון מצד מבקרי הקולנוע לתמוך בקולנוע הישראלי, להעלים עין מבעיות ולציין את הטוב שבסרטים. פעמים רבות, כשכתבתי על סרטים ישראליים, נתתי להם מספר כוכבים גדול יותר מכפי שנתתי לסרט זר באותה הרמה. נהגתי לפנים משורת הדין, ברכות, ליטפתי כשניתן היה ללטף.

 

בעיקר הרגשתי שצריך לתמוך בניסיונות הכנים שעשו אז הבמאים הישראלים. ועדיין היו הרבה פשלות: דיאלוגים צולעים, משחק קפוא או קצת תיאטרלי – שרידים משנות השישים שבעים. אבל כשמישהו עשה כאן סרט קולח ומקצועי יחסית, נעים וקליט, כמו "שירת הסירנה", כולנו המבקרים שיבחנו. אני זוכרת שנורא נהניתי ממנו, וחשבתי לי, ואוו, הנה דיאלוג כמו שצריך, בשפה מדוברת, שיושב טבעי לשחקנים בפה. היום, כשאני רואה את הסרט שנעשה לפני 16 שנה, אני באה במבוכה.  

 

גם הקמת האקדמיה הישראלית לקולנוע נעשתה בעזרת המבקרים, וגידי אורשר היה בין מקימיה. לכן גם הצטרפתי כחברה באקדמיה, ואף הצבעתי כמה שנים, עד שבאיזה שהוא שלב הרגשתי שיש כאן בעיה אתית, שאינני אוהבת את הסרטים הנבחרים, ויוצאת נגד הטקס והבחירות, ולכן אין טעם שאמשיך להיות חברה בעצמי. נראה לי שלא מעט מבקרים הבינו את זה, ופרשו מהאקדמיה אחרי כמה שנים. כך הרגשנו נוח יותר לרדת על רמת האירוע והסרטים הנבחרים, שעל פי רוב לא היו לטעמנו.

 

על אף שאותן שנים היו קשות לקולנוע הישראלי (היו שנים שבהן נעשו רק שישה סרטי מקור, וכולם הועמדו לפרסי האקדמיה, כמה פתטי), אני עשיתי חיל. שימשתי כמבקרת קולנוע במשך 12 שנים, שנים מלאות, מרתקות, שבהן אהבתי כל רגע (טוב, כמעט. בעונת המלפפונים, כשהגיעו טונות סרטי הקיץ מהוליווד, שנאתי כל רגע וקיללתי את מקצועי). אבל בדרך כלל מאוד נהניתי, וקמתי בשמחה לכל יום עבודה. מה יותר כיף מלראות שישה-שבעה סרטים בשבוע ולכתוב עליהם? מה יותר כיף מלנסוע לפסטיבלי קולנוע בארץ ובחו"ל ולפגוש את מיטב אנשי הקולנוע בעולם?

 

אומנם, לא חשבתי להיעשות מבקרת כאשר למדתי קולנוע, אבל כך קרה. אולי רק בנעוריי קצת חשבתי על זה, כאשר הייתי קוראת מכורה של מאמריו היפים והפיוטיים של משה נתן במעריב. אז כאשר נעשיתי בעצמי מבקרת, די במקרה כאמור, עשיתי זאת תמיד בהשראתו.

 

היו אלה 12 שנים מזהירות. בתור מכורה לסרטים, זו הייתה העבודה האידיאלית בשבילי. בתור אחת שקמה בצהריים, עוד יותר. מקצוע שהתאים לי בול, לאורח חיי, לאהבותיי, להנאות שלי. וזה גם הרבה יותר מהנה מלכתוב ביקורות ספרות. בדוק. אני גם סבורה שאני מבקרת קולנוע טובה יותר משאני מבקרת ספרות.

 

רבים קינאו בי באותם שנים על העבודה שנפלה בחלקי. ובאמת יש במה לקנא. אני עצמי היום מקנאה במקצועי אז. זו באמת הייתה מתנה נפלאה למי שאוהב קולנוע. פעם אמר לי גידי אורשר שחלומו כנער היה לראות המון סרטים ולנסוע הרבה לחו"ל, וזה קרה לו בזכות המקצוע. גם לי.  שלא לדבר על האנשים המעניינים שפוגשים בפסטיבלים. רק על זה יכולתי לכתוב כמה וכמה רשימות. ועל היחסים המעניינים שנרקמים. ועל הביקורים בסטים של צילומי סרטים. גם זו חוויה מרתקת בפני עצמה.

 

ובאמת, לא השתעממתי לרגע באותם שנים. ולמרות שזה נגמר, אני מודה לאלוהים על השנים האלה שהוא נתן לי. באמת מתנה נהדרת.

 

היום, כשאין כמעט או בכלל מבקרי קולנוע במשרה שממש מתפרנסים מזה, להיות מבקר קולנוע במשרה מלאה נראה כמו פנטזיה דבילית. אבל אז עדיין כיבדו את המקצוע, ונתנו לנו לכתוב הרבה ולעומק, לא כמו היום, כשביקורת הקולנוע נדחקה עמוק באחוריים של עמודי הבידור. 

 

עקרונית, אני חושבת שנפל בחלקי מזל גדול להיות מבקרת דווקא באותן שנים, בהן עדיין התייחסו ברצינות לביקורת קולנוע, וגם הייתה תחושה שאנחנו חלק מהתעשייה באיזה שהוא אופן, שאנחנו תורמים להיווצרותה, ואולי למה שהיא הפכה להיות היום: תעשיית קולנוע של ממש. 

 

23 תגובות

  1. רשימה מעוררת תיאבון. היכן למדת קולנוע? נדמה לי שהזכרת פעם לימודי אמנות ברמת השרון?

  2. היי יעל,
    קודם כל סחתיין שרוצים לעשות מהרומן שלך סרט! כבוד!
    שנית, כשהייתי ילדה מאוד רציתי להתפרנס ממה שאת התפרנסת. היום, בגלל האיטרנט, זה ממש קשה. האינטרנט השתלט על העולם. מצד אחד, זה מאפשר חשיפה של אמנים צעירים. מצד שני, כל אחד יכול…
    בכל מקרה, בהצלחה!

    • יעל ישראל

      את צודקת שירי, האינטרנט מאוד אשם בזה, אבל לא רק, גם רידוד התרבות וביקורת התרבות בכלל זה.

  3. יעל היקרה,
    קודם כול יומולדת שמח!!!
    ובאמת מעורר קנאה, שהיו תקופות שהיה אפשר לעשות עבודה מעמיקה ורצינית ולהתפרנס ממנה בתחומים שהיום המקצוענות בהם נתפסת אפילו באופן שלילי כ"כבדות" ו"כתיבה מיושנת" ולא יודעת מה.

  4. כנראה שיש לך באמת קרירה מזהירה, כי את שמחה בלקך, והסרט יכול להתגשם… יש לו את הכיוון הנכון לפי פני נתקופה, בהצלחה רבה… חברתי היקרה
    להתראות טובה

  5. יודית שחר

    בהצלחה יעל, איזה יופי.
    ויום הולדת שמח, לי זה קורה היום..

  6. אכן מתנה משמיים להתפרנס ממה שאוהבים,
    תחביב שהוא עבודה. ולו גם לכמה שנים. זכית.

    • יעל ישראל

      תודה חברים יקרים על האיחולים והדברים היפים.

      ולבנה, זה היה בבית צבי, בראשית שנות השמונים. אז עוד היתה שם מחלקת קולנוע.

      יודית, אנחנו תאומות. אני גם נולדתי היום, ב-17 לחודש.

  7. סבינה מסג

    ברכות ליום ההולדת– אכן מתנה יפה — ההצעה לעשות סרט מספרך, כן ירבו!

  8. הקריירה שלך מזהירה, יעל, ועוד ידך נטויה.

    תצליחי!

  9. הקריירה שלך מזהירה, יעל, ועוד ידך נטויה.

    תצליחי!

    • יעל ישראל

      תודה שחר מריו, ואילנה וסבינה!!! איזה חמודים אתם.

      ווי סבינה, לא ראיתי בזה מתנת יומולדת. אכן יש בזה משהו.

  10. וואו! מזל טוב על העיבוד האפשרי לקולנוע!

    הקולנוע הישראלי השתפר מאוד ובשנים האחרונות היו כמה וכמה סרטים שאין מה להתבייש בהם, ויש כל הזמן עוד. למעשה, המבקרים כבר החלו לוותר על עניין ה"ליטוף" שהיה נהוג פעם לסרטים ישראליים.

    • יעל ישראל

      תודה רונן יקירי.
      ונכון, היום כבר לא עושים חשבון המבקרים, ובצדק. זה בא בד בבד עם ההתפחות של הקולנוע הישראלי, וזה טוב.

  11. מוטי גלדמן

    יעל, שמח בשמחתך על עיבוד הספר לקולנוע. זה עשוי להצליח. הקולנוע הישראלי, בעיניי, מאוד השתפר. לעתים הוא מצליח לרגש אותי מאוד, ממש עד דמעות, כאשר הוא נוגע בשאלות מקומיות, שכדי לשרוד כאן בנפש חפצה, נאלצתי להדחיק או להכחיש.אגב, התקציבים גדלו מאוד וגיורא עיני מקרן תל אביב שולט בהם, באמצעות הוועדות הנוגעות, ביד רמה.

    • יעל ישראל

      מוטי, תודה תודה לך איש יקר.

      וגם לי יש סרטים שנגעו, אפילו ישנים יותר. בעיני,"חסד מופלא" הוא הסרט הישראלי הכי טוב שנעשה, והוא הופק מזמן, ב-92. באמת אכתוב עליו פוסט. איזה סרט!

  12. אכן מחזיקה אצבעות!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל