בננות - בלוגים / / פרידה אישית מיורם קניוק
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

פרידה אישית מיורם קניוק

800×600

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";}

אני חבה רבות ליורם קניוק, כי הוא היה הראשון שהכיר בכישרוני ועודד אותי. לסדנה בבית אריאלה נרשמתי בשלהי שנת 1982 בגללו ובגלל עמליה כהנא כרמון, שהיו המנחים. יש מעט מאוד סופרים עבריים שאני אוהבת ומעריכה, אבל אותם כמעט הערצתי. ודאי שבצעירותי.

ויורם, שכה נשאתי אלי את עיניו, ואהבתי עד כלות את ספרו "הדודה שלומציון הגדולה", התלהב מהסיפורים שלי, ומשגילה אותי, לא נתן לי מנוחה. הייתי ביישנית ולא אהבתי לדבר בסדנה, אבל מאז שקרא את הסיפור הראשון שהבאתי לסדנה, היה תמיד שואל אותי: "נו, ומה יעל חושבת?"

ללא העידוד שלו אינני יודעת אם הייתי שולחת סיפור למוסף הספרותי של עיתון "מעריב", שהתפרסם בשלהי 1983. כל כך הרבה נתן לי החיזוק שלו. כל כך הרבה נותן חיזוק של סופר ותיק לסופר מתחיל.

ויורם – שתמיד נהג לצחוק על עצמו ולרדת על עצמו, ולהגיד לנו כמה הוא חסר ביטחון ומרגיש שאינו שווה דבר, עד שכבר ראינו בזה מעין הצגה, משחק כזה – שמח תמיד לחזק תלמיד כתיבה שהאמין בו. וגם סיפורים שלא אהב, לא קטל. תמיד שמר על מילים מעודדות כדי לא למעוך כותב מתחיל. ואת הסיפורים שלי הוא תמיד אהב, ואני, לא היה גבול לאושרי.

למרות שלא היינו בקשר כעשרים שנה, פניתי אליו לפני כמה שנים וביקשתי שיפתח בלוג אצלנו ב"בננות בלוגס". הוא לא ידע אז מה זה בכלל בלוגים, נכנס לבלוג שלי והתלונן שאני לא כותבת עליו כלום. אמרתי לו שזה בלוג אישי שלי, ובו אני כותבת רק על חוויותיי, אבל זה לא סיפק אותו. הוא אמר שמאחר שאיני כותבת עליו דבר בבלוג שלי, גם לא יפתח אצלנו בלוג.

ואני ניסיתי בכל כוחי לשכנע אותו שלא כך הוא הדבר. שאני חבה לו המון ולא אשכח לעולם את תמיכתו, מה גם שיש לו כמה ספרים שאני כל כך אוהבת עד היום. אבל זה לא עזר. יורם המשיך להיעלב. ובכל זאת אני שמחה שאמרתי לו את זה.

לא קל להיות סופר. לא קל להרגיש שאולי לא מעריכים אותך כראוי. לא קל להזדקק לזה כל כך – לכל מילת חיבה, לכל מילת הערכה. אני מקווה שהדברים שאמרתי לו בכל זאת חלחלו אליו. שבכל זאת שמח שעשה תלמידים, ושתלמידיו הצליחו, ושהם מכירים לו על כך תודה ענקית.

 

4 תגובות

  1. אומי לייסנר

    דברי טעם ורגש. תודה יעל. יהא זכרו ברוך.

  2. יעל כתבת יפה מאוד. אכן קניוק היה סופר גדול ומשבט הנעלבים הכרוניים היה. בדידי הווה עובדא.

  3. אני שמחה על פוסט כן ומאוזן. תודה על דברייך!

  4. רבקה ירון

    טוב שכתבתְ על יורם קניוק, טוב שראיתי, טוב שקראתי.
    כמו-כן, טוב שנגעת בנקודה הכואבת – הרגשת הסופר.
    תודה רבה לך.

השאר תגובה ל אומי לייסנר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל