בננות - בלוגים / / מדורה של בובות (פרק 6)
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

מדורה של בובות (פרק 6)

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

פרק  שישי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

 

לפרקים הקודמים

 

 

מ ד ו ר ה   ש ל   ב ו ב ו ת/ פרק שישי

 

בחלומותיה ראתה רחל הקטנה את כל בובותיה: הבובות הזקנות מהזמן שבו עוד היתה ממש קטנה, בובות הסמרטוטים המרוטות, וגם את הבובות היותר חדשות נערמות לערמה גדולה כמו במדורה של לג' בעומר.

      בחלומה נראו לה הבובות כמו סמרטוטים ישנים: מדובללות, דהויות ומכוערות. מוטלות להן כמו ערמה של אנשים מתים. אפילו הבובות הגנדרניות וסמוקות הלחיים נראו לה עלובות וחיוורות, כאילו צבעו אותן בסיד.

      בראש הערימה ננעצה בובת הברבי היפה שלה, כמו בתור דגל. יתר הבובות, הפחות יפות וחדשות, נזרקו לרגליה כמו ערמות של זבל. כשבא האות לשרוף את הערימה, הגיעה  אימא שלה במרוצה בראש צוות צווחני של נשים מבוגרות, ודרשה ממנה, מרחל, להצית את הגפרור שישרוף את ערמת בובותיה.

     היו לה כל מיני חלומות כאלה, חלומות שבהם שורפים לה את בובותיה האהובות. אבל חלום אחד חזר על עצמו בשנתה והִרבה להטריד אותה גם כשהיתה ערה. היה זה חלום על בובתה החדשה והמיוחסת: בובת הברבי לִבנת השיער.

      היתה זו בובה מגונדרת ואופנתית, מצוידת בשתי מערכות  שונות של לבוש: אחת לחורף ואחת לקיץ.  במערכת הבגדים לקיץ היה לה בגד ים כחול שלם שנצמד כמו מגנט למותניה הדקות, היו לה סנדלי עקב גבוה בצבע כחול ים, וגם תיק תואם ומעילון רחצה שאפשר להפוך אותו בקלות לשמלת חוף קטנה. מלתחת החורף הורכבה ממעיל צמר אדום המעוטר בצווארון  מפרווה שחורה, מכובע שחור תואם ומנעלי ערב  מלכה שחורה.

      כל הפריטים היו חיקויים מושלמים לבגדים של נשים אמיתיות, אלא שבגדי הבובה נתפרו בתפרי קונפקציה מחומרים כמו ניילון דליק ובד כותנה ונעליה היו עשויות פלסטיק קשיח. ובכל זאת רחל הקטנה הרגישה כאילו שלבובתה יש מלתחה של גבירות עשירות מסרטי קולנוע..

      היא התאוותה שיקנו לה עוד ועוד מערכות בגדים כאלה, חנוטות בקופסאות פלסטיק שקופות ומצופות בנייר צלופן. אבל אימא שלה  לא הסכימה. היא טענה שאין להם מספיק כסף ללוקסוס כזה.

     במשך הזמן המציאה רחל פתרונות מקוריים. היא ביקשה מאמה שתשמור למענה פיסות בד מהשמלות שתפרה. משאריות צבעוניות של בדי מלמלה ומוסלין, כותנה ופשתן הכינה בעצמה תלבושות מפוארות לבובתה. מפיסות מלמלה הכינה שמלות ערב. צעיף צמר משובץ וישן של אביה נהפך לחצאית ליום-יום בדוגמא סקוטית אופנתית, עם סיכה בצד. ופיסות של משי לבטנה נהפכו בידיה לגלימות חושפניות, שנזלו עד לרצפה כמו שראו על גברות בצילומים ישנים של נשפים.

      היא העריצה את יופייה ואת נשיותה של בובה ברבי. לפעמים אפילו קצת קינאה בה. אבל היא לא אהבה אותה. לא כשם שאהבה את חמור הצמר האפור והמרוט שלה מהימים שבהם היתה ממש קטנה. היא לא ליטפה את בובה בארבי, לא טלטלה אותה בזרועותיה כמו תינוקת ולא ישנה איתה בלילה. רק אהבה להלביש אותה בבגדים מפוארים, כאילו שהיא דוגמנית בית פרטית הצועדת במסלול דמיוני רק למענה.

      היא  התאוותה להכין לה כל מיני מלבושים יוצאי דופן, שלא היו לשום ילדה אחרת בכיתה, מפני שלכולן היה מספיק כסף לקנות מלתחות מוכנות לבובותיהן. רק לבובה שלה היו בגדים מוקטנים שיש גם לנשים מבוגרות. רק בארונה המאולתר, העשוי מפיסות של דיקט וקרטון קשיח, נתלו שמלות קטנות, זהות בדיוק לשמלות התלויות בארונות של אימהות.

      בחלום שהתעקש לחזור על עצמו מדי לילה, ניקבה אימא שלה את הבובה ברבי, חיררה חרירים קטנים בגוף הפלסטיק שלה, ולא הפסיקה עד שנוכחה לדעת שברבי פצועה כולה מכף רגל ועד ראש. אפילו את גולגלתה לא עזבה במנוחה. גם בראשה הלבן והצמרירי דקרה ודקרה וסירבה להרפות, עד שהיה ברור שהבובה נפחה את שארית נשמתה.

       רחל התעוררה בבהלה בכל פעם שזה קרה. היא נזכרה שפעם קראה באיזה ספר-ספרייה שיש אנשים באפריקה שמשתמשים בבובות כדי לקלל אנשים שהם שונאים. שהם משתמשים בגוף הבובה כאילו היא האדם שהם רוצים לקלל, ומנקבים בה חורים כאילו הרגו את האדם עצמו.

       היא רצתה לספר את החלום לרחל הגדולה, אבל חששה שתצחק ממנה. החלום הפחיד אותה וגרם לה להתבייש אפילו מעצמה. היא פחדה שהיא בדיוק כמו בובה ברבי שנרצחת מדי לילה בחלום: גוף  חלול מפלסטיק ובלי שום נשמה בתוכו.

       היא נחרדה כשהבינה שאף פעם לא אהבה אותה. גם את אחותה הקטנה לא אהבה, למרות שידעה שהיא חייבת להיות אליה נחמדה. את אבא אהבה, אבל חששה שהוא כבר לא אוהב אותה, למרות שלא הבינה מדוע אינו אוהב אותה, מדוע אינו מחבק אותה יותר. אולי זה בגלל משהו שעשתה?

      היא רצתה לספר הכול למישהו. לספר כדי להוציא מהלב. אבל לא היה למי. היא לא האמינה שרחל הגדולה תבין את מה שיש לה לספר, כי לרחל הגדולה יש אימא שמתלבשת יפה ומכינה עוגות נפלאות, ומביאה לה בגדים יפים מחוץ לארץ, אפילו שהיא אף פעם לא לובשות אותם, וממלאת את החדר שלה בבובות יפות, אפילו שרחל הגדולה אף פעם לא משחקת בהן. אימא של רחל הגדולה מביאה להן מגש עם פטל ועוגיות מרנג לימון בכל פעם שהיא באה לבקר. אימא של רחל הגדולה אף פעם לא מנדנדת לה. ואפילו שרחל הגדולה מתלוננת שאמה לא עוזבת אותה לרגע במנוחה, בכל זאת נדמה לה כאילו שהיא סתם מתפנקת ומגזימה.

      היא לא יודעת מה זה כשיש אחות קטנה שצריך לשמור עליה, להשגיח  שתגמור לאכול ולפעמים אפילו לעשות לה אמבטיה. היא לא יודעת מה זה כשאימא שלך כל הזמן מרגישה לא טוב. שכל הזמן היא רק מתלוננת שמתפוצץ לה הראש מכאבים ושהוורידים הורסים לה את הרגליים ושיש לה לחץ דם גבוה,  ובגלל זה היא מצווה עלייך לעשות במקומה את כל מה שהיא היתה צריכה לעשות בתור אימא.

      נדמה היה לה שרק היא יודעת מה זה באמת אימא. אימא זאת האישה שאומרת: "לכי תעשי כלים," "לכי תעזרי לאחותך בשיעורים," "תלכי לקנות במכולת," "לכי תביאי לאבא נעלי בית". כל הזמן רק לכי ולכי ולכי. לפעמים דמיינה שאת "סינדרלה" כתבו האחים גְרִים עליה.

       היא פחדה לספר את כל זה לרחל הגדולה. לא התחשק לה לספר לילדה שיש לה אימא טובה, איך אימא שלה  מעבידה אותה בבית בכל מיני עבודות מרגיזות, ודווקא ברגע הכי חשוב שבו היא עומדת לגמור את הספר החדש שהביאה מהספרייה – וכמה שאז זה כבר ממש ממש מרגיז.

      פעם זה כמעט עמד לה על קצה הלשון, כאשר ישבה עם רחל הגדולה במערה והן שיחקו בחמש אבנים. אבל ברגע האחרון היא התחרטה.

     אבל יום אחד, כשרחל הגדולה היתה עסוקה בסידור בובותיהן בתוך המערה, צררה אותן וערמה כמו ערמת קרשים במדורה, נבהלה פתאום רחל הקטנה והתחילה לבכות.

       כשהבחינה בכך רחל הגדולה גם היא נבהלה. היא העריצה את רחל הקטנה. תמיד חשבה שהיא יודעת מה שהיא אומרת ומה שהיא רוצה. רחל הקטנה דיברה רק עם מילים כל כך יפות, ולעולם לא הזדקקה למכות או לדמעות כדי להסביר את עצמה. היא היתה בטוחה שרחל הקטנה היא מאוד גדולה וחזקה, ובטוח שהרבה יותר בוגרת ממנה עצמה. כשראתה אותה פורצת בבכי חרישי שהתפתח ליללה  קולנית, שוברת לב, פורצת פתאום בבכי אפילו בלי שהרגיזה אותה או משהו, אפילו בלי שעשתה לה משהו רע או שעצבנה אותה, היא לא הבי.נה למה
     "את כועסת עלי, רחלי," שאלה.
            
     רחל הקטנה לא הצליחה לענות. היא הרגישה שכואב לה בלב, כואב כל כך, והיא לא מסוגלת לגרום לכאב לעזוב. היא לא הייתה מסוגלת לענות. ורחל הגדולה, שלא הבינה למה הקטנה ממשיכה לבכות בכי כזה עמוק, שממש קורע את הנשמה, היתה משוכנעת שזה בגלל משהו שאמרה או שעשתה. היא הביטה ברחל הקטנה, שהיתה מכונסת בתוך עצמה ומקופלת כמו תינוקת, ונזכרה באימא שלה שבוכה ליד החלון בחדר השינה.

     לפעמים הזעיפה אימא את פניה לאבא, שתקה כמו אילמת ולא דיברה איתו במשך כמה ימים מטוב ועד רע. אבל בדרך כלל רק נעמדה  ליד חלון בחדר השינה החשוך ובכתה בשקט. לפעמים הגיעו יפחותיה עד לסלון.

     לפעמים הזעיפה אימא את פניה גם אליה. עם שובה מבית הספר הביטה עליה כאילו שהיא שקופה ולא דיברה איתה עד הערב. רחל הגדולה היתה משוכנעת שזה בגלל משהו רע שעשתה, ובכל כוחה ניסתה להיזכר מה עוללה, אבל אף פעם לא הצליחה.

      כשהביטה בפניה האדומות והנפוחות של רחל הקטנה, הייתה שוכנעת שגם היא כועסת עליה בגלל משהו רע שעשתה. היא ניסתה לחשוב חזק כדי להיזכר אם אמרה משהו שהיה עלול לפגוע בה. אולי לא היתה אליה מספיק נחמדה וחברותית? אולי בגלל שסירבה לתת לה את האטלס בשיעור גיאוגרפיה?  פתאום נזכרה שרחל הקטנה נעלבה ממנה אחרי הצהריים, כשהן רק נכנסו למערה, והיא סירבה לתת לה להיכנס ראשונה.

    היא בטח שונאת אותה עכשיו. היא בטח חושבת שהיא לא מנומסת ושאין לה מספיק הכנסת אורחים. אימא אומרת שהכנסת אורחים זה הדבר הכי חשוב שיש לבנאדם להציע. גם כשלא  מרגישים הכי טוב או שסתם לא מתחשק לארח, אבל פתאום באים אורחים, אז  צריך להיות אליהם נחמדים ותמיד להציע קפה ועוגות. והכי חשוב, לא להראות להם שלא רוצים אותם.

      רחל הגדולה היתה בטוחה ששגתה בכך לא הרשתה לחברתה להיכנס ראשונה למערה. היא החליטה שמעתה והלאה תמיד תיתן לה להיכנס ראשונה. היא נשבעה לעצמה שמהיום הזה ואילך היא  תיתן לה להרגיש כאילו שזאת המערה שלה, כאילו שהיא זאת שהמציאה אותה, אפילו שהיא לא. היא אמרה לרחל הקטנה: "מעכשיו המערה היא רק שלך. את תהיי המלכה של המערה".

      פניה הקטנות והרזות של רחל הקטנה עדיין טפטפו דמעות שחיפשו את מסלול בריחתן בפניה. היא רצתה שרחל הגדולה  תחבק אותה, רצתה שתלטף אותה, שתחזיק אותה בזרועותיה ותנענע אותה כאילו שהיא תינוקת. אבל היא התביישה לבקש. במקום זה הושיטה לה יד לחה, וחפנה את כף היד החבולה  והמגושמת. רחל הגדולה כמעט שהתחילה לבכות בעצמה.

       רק אז הצליחה רחל הקטנה לספר לרחל הגדולה את כל מה שרצתה לספר כבר הרבה זמן, אבל לא היה לה למי.  היא סיפרה על אימא שתמיד מטילה עליה את כל הדברים שאימא צריכה לעשות, ואחר כך עוד מאשימה אותה שלא עשתה שום דבר כמו שצריך. היא סיפרה שאין לה בבית מקום שבו תוכל להיות לבד, כי אחותה תמיד נדבקת אליה לאן שהיא הולכת. אפילו העזה וסיפרה את החלום שחוזר אליה בלילה, מענה אותה גם בשנתה.

     באותו ערב נשארו רחל הגדולה ורחל הקטנה  במערתן הסודית עד לשעה מאוחרת, אפילו שבחוץ נעלם האור, השמש התעייפה והלכה לישון והירח  התעורר בפיהוקים לעמל יומו. רחל הקטנה דיברה ודיברה, ורחל הגדולה הקשיבה כמו שהיא תמיד מקשיבה. לרגע חשבה להציע לרחל הקטנה רעיון מצוין, אבל פחדה שאולי תיעלב, ולכן שתקה והקשיבה.

      התחשק לה לעשות מין מדורה גדולה כזו, בדיוק כמו זאת מהחלום. היא תכננה הכול. איך הן יעשו מדורה גדולה בחצר או בחוף הילטון, או אפילו ליד בית הקברות המוסלמי – מדורה כמו המדורות שעושים הבנים מכיתה ז' וח' בלג' בעומר – וישרפו עד עפר ואפר את כל הבובות הישנות. את כל הבובות שהן כבר לא אוהבות, הבובות הזקנות, נטולות העין, הבובות המשומשות וקטומות הגפיים, הבובות הנכות שכבר אי אפשר לתקן: כל הבובות שאף אחד כבר לא רוצה לאהוב אותן. איך הן ישרפו אותן, ודי.

     ואז, אף אחד כבר לא יצטרך להצטער עליהן.

 

 

 

8 תגובות

  1. יוסי וקסמן

    סופרת נהדרת
    !!!
    חיבוק חזק חזק, יוסי

  2. מירי פליישר

    נפלא נפלא
    תודה

  3. איריס אליה

    יעלה חמדתי, הפרק הזה מתחבר בול לפוסט ההוא, שהספקתי לקרוא ואז הורדת. תחזירי אותו!!! זה מרתק איך שאבת חומרים מהמציאות והכנסת אותם באופן כל כך טבעי לספר ולסיפור.
    מחכה להמשך. אגב, כמה פרקים יש בספר?

  4. תודה רבה על פרסום הרומן. הדפסתי את כל הפרקים שפורסמו ואני מחכה להמשך. אקרא הכול יחד.

  5. את כותבת מצוין: נקי, חזק ונוגע.

  6. יעל יקרה
    מייחלת לכל הפרקים במכה 🙂

  7. תַּלְמָה פרויד

    ברחל הקטנה, יפה כתבת, יעל.
    ואני מקווה שלא ישרפו את הבובות. חבל!

    • חברי היקרים והאהובים, תודה!!!!

      אירוסית, יש 30 פרקים בספר. ואני אעלה מחר את הרשימה ההיא.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל