בננות - בלוגים / / מלכודת התקציבים והקרנות (או, האם אנחנו באמת זכאים שיממנו אותנו כי אנחנו נעלים מעם?)
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

מלכודת התקציבים והקרנות (או, האם אנחנו באמת זכאים שיממנו אותנו כי אנחנו נעלים מעם?)

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

באחד הפוסטים הקודמים מישהו הזכיר את המשוררת אלזה לסקר שילר שמתה בעוני מחפיר. וזה באמת עצוב נורא נורא נורא. כאב לב ממש. אבל לי זה עצוב וכואב בדיוק כמו על כל קשיש שחי בתנאים קשים בשנותיו האחרונות.

 למרות כישרונה, לא עצוב לי יותר על שילר מאשר על קשישה שעבדה כל חייה בספונג'ה ועכשיו מסיימת את חייה בעוני מחפיר. איני מאמינה בזכויות יתר לשום בנאדם, ולא משנה לי אם תרומתו לחברה ולתרבות היא כביכול גדולה יותר מתרומתו של אדם שעבד בניקיון או בראיית חשבון או בהייטק. 

 באותה המידה עצוב לי נורא על סופר או משורר שמטעמים של בריאות נפשית ירודה, חי חיי סבל וקושי כלכלי, ואנחנו מכירים כמה וכמה מקרים כאלה. היה לי עצוב על דליה רביקוביץ בדיוק כפי שעצוב לי על אחותי נכת הנפש, שלא תרמה לחברה דבר כל חייה מפאת מחלתה, או על כל אדם אחר הסובל מנכות נפשית, ולפיכך מתקשה להתפרנס ולחיות בכבוד.

 איני סבורה שיש לתקצב באופן מיוחד סופרים או יוצרים אחרים שמתקשים להתפרנס בשל בעיות נפשיות או זיקנה, יותר מכפי שיש לתקצב נכי נפש וזקנים "רגילים", ש"רק" עבדו בחנות או במפעל ולא כתבו שיר אחד בחייהם. ובדברים האלה לא חשוב לי אם היוצר היה "משכמו מעלה", אפילו ממש יוצר נפלא בעיני, או מי ששירתה אותי כקופאית בסופר. לבי נכמר על כולם, ואני סבורה ומאמינה שלכולם מגיעה תמיכה זהה מהמדינה.

 תמיד מפליא אותי שכאשר מספרים על סופר או שחקן או זמר שחי בדלות בסתיו חייו, כולם נורא מזדעזעים, ומיד מנסים לארגן לו תרומות. אבל על פועל או מנקה או מוכר בחנות, שגומר כך את חייו, לאיש לא באמת אכפת.

 אני זוכרת שעשו מגבית לקלפטר החולה והעני, וזה באמת היה יפה ונוגע ללב, ובאמת מגיע לקלפטר, אבל לא משום שהוא הלחין שירים יפים, אלא כי הוא נזקק, ובעיני, לקשיש החולה שהוא השכן שלי ממול מגיעה מגבית או תקצוב או עזרה בדיוק כמו לקלפטר, העילוי המוזיקלי.

 אכן, יש מקום לנסות להתארגן ולהקים מעין קרן פנסיה או קרן עזרה הדדית לסופרים ומשוררים, למרות שהניסיון של אק"ום לא צלח כל כך בנושא הזה. גם באקו"ם מעטים הפרישו סכום שנתי לקרן הפנסיה והסיוע הזו. אבל מובן שיש מקום לחשוב על כך ולפעול בנושא. אבל לתקצב מכספי המדינה יוצרים נזקקים רק משום שהם יוצרים, ולפיכך "נעלים" מעם, זה צעד פושע לדעתי. אם לתקצב, אז את כל מי שזקוק לכך בשל מצבו הפיזי והנפשי הירוד, ולא "נבחרים" כלשהם.

 איני חובבת גדולה של תקצוב ממשלתי בענייני תרבות. הוא מעולם גם לא סייע רבות. בתחום הקולנוע, מה שבאמת עזר בעשורים האחרונים זו התמיכה של ערוצי הטלוויזיה והכבלים בהפקות מקור, וכמובן, הקו-פרודוקציות עם ארצות אירופאיות, שנעשו די הרבה בעשור הקודם. (וחבל שהיום זה הולך ופוחת. זה דווקא הצליח יפה, בייחוד עם צרפת).

 בנוסף, אני סבורה שבארץ כמו שלנו, כשרוב הכסף הולך לחרדים ולהתנחלויות ולביטחון ולשחיתויות, את מעט הכסף שנשאר, שכבר ישקיעו בצרכים חברתיים. יותר חשוב לי להאכיל ילד או לתקצב ניצולת שואה שחיה בדלות איומה, מלקבל מלגת התפנות לכתיבה.

 אני באמת שואלת: מה, אם לא תתפרנסו מספרות או לא תקבלו קצבות התפנות לכתיבה מהמדינה, לא תכתבו? באמת? אני לא מאמינה בכך. כולנו נמשיך לכתוב, ולעבוד בשעות היום לפרנסתנו. סרט והצגה באמת אי אפשר לעשות ללא תקצוב, אבל לכתוב אפשר, ואנחנו תמיד מצליחים למצוא זמן כדי לכתוב, כי זה בעצמותינו.

 נחמד לקבל מלגת התפנות? כן, נחמד. לא חובה. ואם לקבל, אז באמת רק אחת לדי הרבה שנים. מי שמצפה, כמו קסטל בלום, שיתקצבו אותו במלגות התפנות רוב הזמן, כי "יצירתו חשובה לאומה" וחשוב שיהיה לו שקט לכתוב, לא רק הוזה, אלא גם חי כנראה בלה-לה-לנד של הנרקיססטים – מקום שבו אדם שכח כנראה מה ערכו האמיתי: כולה עפר ואפר. 

 לגבי הוועדות שמחליטות מי יקבל וכו', הלוא גם בלי להיכנס לנבכי ועדות המילגות והפרסים, כולנו יודעים שהמשחק שם מכור מראש, אז ממילא קשה להתייחס אליהן ברצינות.

 נראה לי שמה שקורה לסופרים ויוצרים כיום, זו איזו יציאה מפרופורציה, גבהות לב וחומרנות יתר. הזכרתי את עמליה כהנא כרמון שעבדה כספרנית כדי לקיים את עצמה. היא מהדור הוותיק יותר, שיש לי הרגשה שלא חשב שהכול מגיע לו, כפי שסופרים מרגישים כיום.

כמו כולם, גם אנחנו נעשינו חומרניים ומודדים הכול ברווחים. גם אנחנו כנראה חושבים שאנחנו שווים מי יודע מה, ושמגיע לנו ושייתנו לנו ושיתקצבו אותנו כדי שנכתוב בלי הפרעה כי "תרומתנו לחברה כה חשובה".

אבל חשבתם פעם למה בעצם אתם חושבים שזה מגיע לנו? ולמה אנחנו כל כך חושבים את עצמנו? למה  מגיע לנו תקצוב ממשלתי יותר מקופאית בסופר?  

אולי כדאי שנתעסק פחות בכבוד וביקר ובכסף ובפרסים ובתקציבים שנקבל מהממסד, אולי כדאי שנפסיק להרגיש דפוקים ומסכנים ושמישהו חייב לנו משהו, ופשוט נתמקד ביצירה שלנו בדלת אמותינו. כך זה היה תמיד.

 

 

 

11 תגובות

  1. רות בלומרט

    יעל יקרה
    דבריך נכוחים כתמיד. אבל תיקון קל למשוררת אלזה לסקר שילר: היא קיבלה פנסיה משוקן אבל הוציאה את מרביתה על גרגרים שאהבה לפזר לציפורים.
    ועל אף בעיות נפש והגירה, היתה מדי פעם קוראת משיריה באיזה חוג.
    עגנון זכה למשכורת קטנה אך מאפשרת קיום , אף היא משוקן – אך חלק ניכר מיצירתו פורסם אחרי מותו כירושה לילדיו.
    הלואי עלינו כשרונות כאלה.

  2. * * *
    וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.

    דברייך נכוחים ובהירים יעל !

  3. איריס אליה כהן

    יעלה, זה הופך להיות וויכוח עקר, אלא שאני כל כך מאמינה בצדקת טענותיי, שסותרות לחלוטין את מה שאת כותבת: הנה מה שכותב ינץ לוי, שמכר עשרות אלפי עותקים מספריו, ובכל מקום נורמלי, היה צריך לנוח על זרי הדפנה. כי שוב, בניגוד לדברים אחרים שהועלו פה, אני איני מאמינה שצריך לממן איש, רק להבטיח תמלוגים הוגנים:
    לא כולם מוכרים מעט. ואלה שמוכרים באופן סביר יש וצריכה להיות להם האפשרות להמשיך ליצור:
    ולהיות הוגנים בתקצוב התרבות.

    http://www.mako.co.il/video-blogs-specials/Article-12b7c1a03b3f331006.htm

    ושום נעלים מעם. אף אחד לא טוען שהוא נעלה, מדובר על רגולציה הכרחית של שוק הספרים. ואני פשוט נדהמת שאת לא תומכת בה, כדמות שעומדת בראש בלוגיית סופרים ומשוררים זה ממש מעציב אותי שאת חושבת ככה, וגם מדאיג, בחיי. אני מאמינה שלך בהחלט יש את הכוח להוביל את השינוי.

    • איריס, מעניין לבדוק כמה סופרים (יחסית) בחו"ל מתפרנסים מיצירתם הספרותית. מעניין לבחון כמה סופרים בכל דור ודור התפרנסו מיצירותיהם המילוליות. נכון, משום מה ומסיבות ברורות בימאים/מחזאים יכולים להרוויח יותר. איכשהו ולכך כנראה סיבות תרבותיות/אנתרופולוגיות ספרות לדורותיה (אולי משום בדידותו המשוועת של הסופר רוב הזמן) – הסופרים, רובם ככולם וכמדומני שבכל העולם לא כלכלו עצמם מספריהם. כתיבת ספרות אולי נתפסת כמותרות (גם של היוצר)? וכל מה שאת מבקשת וכמוך ינץ היקר – זה משאלת גן עדן שאינה ניתנת להגשמה היום יותר מאי פעם. חבל על הפנטזיה כי היא אוכלת אנרגיות חיוניות להמשך יצירה, שהיא העיקר! אין טעם בפנטזיה כי היא תוליד תסכול מהיר וללא מוצא. את יודעת למה? כי בעיית תגמול לסופרים היא אחרונה ממש אחרונה בשורה ארוכה של משגים מ"ולים בני עשור שכל המו"לים מודעים להם אך יצרם גובר עליהם (מה לעשות, גם הם בסך הכול בני אדם). ראשית הקלקלה בהוצאה לאור של עשרות ומאות ספרים לשנה. זו הראשית. במצב כזה ומראש למו"לים עצמם כמעט אין סיכוי לשרוד לאורך זמן. אז אולי אולי האשמה היא קודם כול בנו הכותבים הנכבדים שאנחנו מוציאים תחת ידינו כתב יד אחת ליומיים, כשלצדנו עוד עשרות ומאות כותבים/מתחרים על לב/קופה מו"לית קטנה מדי ועוד בארץ שככלות הכול לא גדלה לאימפריה מאז שנת 48'?

      • איריס, להאמין זה תמיד דבר טוב, ולפעול למען אמונה, בוודאי טוב. על כך ייאמר: אשרי המאמין.

      • איריס אליה כהן

        ענת ויעל, אני פשוט לא מבינה את הטיעונים שלכן. מדוע התבוסתנות הזאת? למה קולנוע ותיאטרון כן צריכות להצליח ולהתפרנס ולהיות מתוקצבות, וספרות לא?!? למה זה מדורות?!? למה אתן נותנות יד לניצול המחפיר של הסופרים, למה אתן נותנות יד לניצול המחפיר שלכן?!?

        אין לי מה להגיד. אם לא מוכרים, אז לא. אין מה לעשות. אלה באמת כוחות השוק. אבל למה גם מי שמוכר עשר ועשרים אלף עותקים מספרו, לא יכול לקבל איזה סכום לא מבזה?!?

        אנשים מוציאים על תרבות אלפי שקלים בחודש, סרטים, דיסקים, תיאטרון וכו'… מה יקרה, אם גם הספרות תיכנס לתוך זה? מי שהולך לסרט בארבעים ש"ח, יכול לקנות ספר בשישים ש"ח. אף אחד לא ימות מזה, בטח לא הזקנה במסדרון!!!!

        ואנחנו, כלומר, אתן, מסכינות עם זה! הרי כבר היו סופרים שחצו את הקווים והפכו מחזאים, ושם הם מצליחים להתפרנס יפה! למה? למה צריך לחצות את הקווים?

        ונכון, אם מוצ יאים יותר מידי ספרים זו אשמת המולים, אבל תפסיקו להאשים את זה. זאת שטות.
        יש כאלה שמוכרים, והרבה. יש קוראים והרבה. אם אני הצעירה זכתה לחמישה עשר אלף קונים ועוד עשרים אלף קוראים בספריות, משמע שאפשר. זה לא חלום. פשוט לא! זה תוצר של עבודה קשה, ואין שום סיבה שלא אתוגמל כספית על זה.

        אלוהים! פשוט נבצר מבינתי. והאמת, לא רק נבצר, זאת טעות שאולי בגללה הספרות מדשדשת בביצה עכורה כל כך הרבה שנים. תבוסתנות. יש תקציבים, יעל וענת, יש ספרות מעולה, יש סופרים מעולים, יש המון קוראים. פשוט צריך לשנות את הסוויצ' בראש ולהחליט שלא "ככה זה". לא!

        • איריס, בלי שחצנות, באמת, ובלי התנשאות גם, אבל את כולה השנה הוצאת ספר, ואת מדברת כאן עם שני אנשים – ענת ואני – שמצויות בתחום זה כשלושים שנה, ומבינות אותו מכל הכיוונים שלו, ולעומק. קחי בחשבון שדברייך הם של אדם שזה מקרוב בא, ולא ממש מבין את השוק הזה ואת כל ההשלכות שלו. ואת גם מדברת כאדם שלא היה כאן לפני עשרים שנה, שאז השוק היה הרבה הרבה יותר מסביר פנים לסופר – וגם אז לא התפרנסו מזה, מלבד מעטים שבמעטים. ל הטוצאת אז, כולה היית מקבלת קצת יותר דמי כיס. מהמהדורות שמכרת, גם אז, היית מקבלת כולה איזה 20.000 ש"ח. לא יותר יקירתי. כפי שאמרתי, להאמין זה טוב, לפעול זה טוב, אבל גם צריך להבין היטב את התמונה כולה לעומק. הרגוציה לא תעשיר את רובנו. היא תעזור למיכל שלו, אולי, לגרוסמן אולי, וכו'. מעטים שבמעטים.

          • איריס אליה כהן

            יעלה, נהפוך הוא, דווקא הצעירות שלי וחוסר הניסיון שלי וחוסר ההבנה שלי עם חוליי השוק, הם שמביאים אותי למקום הזה, וזה מקום שונה בתכלית מהמקום שאתן נמצאות בו. את לא מצליחה להסביר לי בשום צורה, שני דברים:

            1. למה להתנגד לחוק הצרפתי?!? אם לא יועיל , בטוח, אבל בטוח שלא יזיק. המצב כל כך חולה ודפוק, שרק חקיקה יסודית ומסודרת תעניק לפחות למי שמוכר מעט כסף.

            2. למה תיאטרון וקולנוע מתוקצבים במיליונים, וספרות לא? מאיפה בא הרעיון הזה?

            אני, כמו שאת יודעת, מהמרחק שבו אני נמצאת ועם ארבעת ילדיי שיהיו בריאים לא עולה על בריקדות במקומות הנכונים, אבל אני בטח ובטח ובטח לא נותנת רוח גבית לאנשים הלא נכונים.
            מי אם לא אתן צריכות לצדד באנשים שנאבקים על חוק הספרים, מי?
            את מי מעניין החוק הצרפתי חוץ מאשר את הסופרים עצמם?

            ועוד פעם: לא מדובר על "להעשיר", מדובר על פרנסה הוגנת
            לא מדובר על מימון סופרים, אלא על תקצוב תרבות. זה הכל

            • נכון, לא מדובר על להעשיר. טעיתי בלשוני כאן. מדובר על להתפרנס. אז שוב אני מסבירה לך, שסופר כמו קסטל בלום (רק דוגמה, יכולה לתת לך עוד) מעולם לא היה יכול להתפרנס מספריו, גם לא לפני עשרים שנה כשהמצב היה טוב מאוד יחסית להיום ולא היו מונופולים וקרטלים וכו'. מי שמכר איזה 10.000, לא התפרנס גם אז. הרגולציה לא תגרום לכך שהוא יוכל פתאום להתפרנס מזה. תביני את זה – כולה מקבלים עוד כמה אלפי שקלים, זה הכול. תילחמו, אדרבא, אבל אתם תילחמו כאן בעצם למען רמי אורן ומיכל שלו וצרויה שלו, שמוכרים הרבה, ולהם זה יעזור והם יוכלו להתפרנס מספריהם, לא למען הרוב שמוכרים מעט. ובמעט אני מתכוונת גם ל-10.000 עותק.
              תני דעתך יקירתי גם לכך שדווקא עם בוא הסםר האלקטרוני, כשהכול יהיה וירטואלי, וכל ההוצאות הכספיות הנלוות יתבטלו מאליהן, אז ההוצאות הספרים יוציאו הרבה הרבה יותר ספרים, כי יהיה עוד יותר זול להוציא, וזה אומר ששוק הספרין יהיה עוד יותר מפוצץ ורווי – וזה אומר שהמלחמה לתשומת לב על כל כותר תהיה עוד יותר מטורפת. ומאליהם ירדו המכירות לרוב הספרים יותר מהיום. אלו לא תחזיות שחורות, אלא קריאה של שןק הספרים בעתיד לפני הבנה של מה שקורה ומתפתח זה 30 שנה בשטח.
              לגבי תקצוב ממשלתי, זה לא יקרה. תחלמו. לא נקבל יותר. תדעי לך שבתחום הקולנוע והתיאטרון, יחסית להוצאות שזקוקים כדי להרים הצגה או סרט, הם גם מקבלים טיפה בים. ובתחום הקולנוע אני מכירה את זה ממש מבפנים. זה יוצא, מבחינה יחסית, בדיוק כמו התקצוב לספרות. הם לא מקבלים יותר מאיתנו מבחינת ההוצאןת היחסיות שהם מוציאים. מה אגיד, אתם קצת חיים בפנטזיה.

              • ההיגיון שלך, איריס, צרוף וזך, והלוואי שהיה ישים. כבר לאחר שכבתי את תגובתי מעלה המשכתי להרהר וחישבתי ומצאתי שכמות המחזאים שאת מחזותיהם מעלים מעל שלוש ארבע במות מרכזיות בארץ, למשל, הם כאפס וכאין לעומת מספר הסופרים והמדמים עצמם לסופרים שמוציאים לאור ספרים. ספר מסתבר קל לכתוב. מחזה – לא ולא. אולי גם כאן הבעיה וההבדל? תספרי כמה מחזאים יש בארץ, וכמה מהם מתפרנסים מהמחזות שמועלים. זניח לחלוטין לעומת מספר הכותרים שיוצאים לאור. ולגבי קולנוע, גם, אותו סיפור. כמה אנשי קולנוע בארץ מתפרנסים מאמנותם?! זניח לחלוטין. מסקנתי העגומה עם ערב שאמנות אינה מפרנסת את עושיה בשום תחום. נכון איריס, כל ההיגיון לצדך. אבל ממתי היגיון מנחה ומוביל מציאות? אמן עושה את מלאכתו לאורך שנות חייו כנגד כל סיכוי!

  4. ארז פודולי

    יעל,
    כבר פוסט רביעי שלך באותו נושא, ואני מבין שזה ממש בוער בעצמותייך.
    ובצדק.
    הנה – לא רק קסטל בלום: קבוצת כותבים התארגנה להקים איגוד משוררים כדי ללחוץ על מקבלי ההחלטות לקבל תקציבים.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4146531,00.html
    באמת די. כמו כל דבר, ה"די" הזה נשען על שלוש רגליים (ואני כותב על שירה כי אינני פרוזאיקון, אדם קרוב אצל עצמו):

    1. שירה זו מלאכה שמתקיים בה מה שנאמר על לימוד תורה. שניהם פסולים כמשלח יד: "כל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה, שאסור ליהנות מדברי תורה וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עוון וסופו ללסטם הבריות" (שו"ת התשב"ץ ח"א סי' קמב-קמט)

    2. שירה טובה מתקיימת כאשר המשורר יוצא מדלת אמותיו אל העולם הגדול שמסביב ומכניס אותו אל שירתו. בדיוק ההיפך ממצב בו משורר יושב בביתו עם מענק תמיכה. ואם משורר קורא את השורות הללו ואיננו מבין – הנה דימוי פשוט: זהו ההבדל בין מים זורמים לשלולית של מים עומדים.

    3. לפני עשרים שנה בערך התקבעה בי התובנה הכלכלית מהי מלאכה מכניסה, כזו שאפשר להתפרנס ממנה, ומהי מלאכה שאיננה כזו. למרות שרציתי אז להיות 'משורר במשרה מלאה', נטשתי את המקצועות ההומאניים וכפיתי על עצמי פיזיקה וכימיה, מספרים ונוסחאות. עשרים שנות מדע ומחקר עברו עלי, כגולה יומי שרק לעת ערב, הוא מגיע לביתו, אל השירה. אלה הם חיי. לא פיתרון שמישהו יכול, או צריך לאמץ (וגם לא צריך לגְלות רחוק כל-כך, כפי שעשיתי). אבל אני מסוגל לשחזר גם היום את הרגע ההוא, המכונן, בו הבליחה בי ההכרה שלא אוכל להתקיים משירה, ואני מסוגל לחזור ולקבל את ההחלטה ההיא באופן מפוכח גם היום.

    ואם לא שכנעתי, אז אוכל לתת דוגמה מאלפת לחיקוי: אפילו יהודה עמיחי לא חי על שירתו, אלא התפרנס מהוראה. קל וחומר מי שאיננו יהודה עמיחי.

השאר תגובה ל יעל ישראל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל