בננות - בלוגים / / כל כך עצוב לי
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

כל כך עצוב לי

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

כל כך עצוב לי על הבלוגייה הזו. על כך שנראה שהיא הולכת ומאבדת גובה וגוועת בחרחור דק. על כך שכבר כמעט אין דיונים, ומספר התגובות התמעט מאוד. כמה זה שונה מכפי שהיה כאן בעבר, כשהמקום סער ושקק ואיפשר פרץ של יצירה, במקום לעמוד במקום ולשקוע בשקט מדכדך ואיום.

 טוב, כולנו, או לפחות חלקנו, יודעים מה הסיבה שהביאה לכך. ומסתבר שמערכת התגובות החדשה, הסגורה יותר, שנאלצנו לעשות, גורמת לאנשים לברוח. כי כנראה כשצריך להזדהות, וכבר אי אפשר להשתלח בפראות בתגובות בלי הזדהות, וכאשר רבים סוגרים תגובות מאותה הסיבה – אנשים מעדיפים לא להגיב. וכך הולך ופוחת הדו שיח, הרעש, ההמולה, העניין, ואיתם בורחים הקוראים.

 כמה חבל.

 בחודש הבא זה יהיה ארבע שנים שלנו כאן, מאז ששירלי ואני ירינו את יריית הפתיחה. מי שאיתנו כאן מההתחלה זוכר בוודאי את העונג האינטימי של החודשים הראשונים, את החברויות, את השמחה, את התמיכה. מי שהצטרף בשנה שלאחר מכן, זוכר בוודאי כמה רעש היה כאן, כמה חדוות עשייה, את הפוסטים המשותפים באותו נושא, את ההתרגשות מהגרעין היצירתי שנוצר כאן.

 אבל מסתבר, שוב, שכאשר שמים חסמים, כדי להגן מהתפרעויות ואלימות מילולית, זה משפיע על כולם. כל אחד מסתגר בפינתו, ונדמה שכבר אי אפשר להחיות את הוויטאליות של פעם.

 כנראה שאנשים לא אוהבים צנזורה באמצעות מנגנון תגובות הדוק ושמרני. כנראה שאנשים מעדיפים להשתלח בלשונם בלי לקחת על כך אחריות ולהזדהות, וכאשר כבר אי אפשר "לדבר חופשי", אנשים מתחילים להיעלם. ואנשים נפגעים. ואנשים חושדים. ואנשים מתחבאים.

 חבל. כי פעם היה פה באמת כיף גדול.

 ואולי זו פשוט התפתחות טבעית. אני רואה את זה גם בבלוגיות אחרות. התוכן ברשת הולך וגדל, האפשרויות מתרבות, וכך בלוגיות ותיקות הולכות ומאבדות גובה. אולי זה פשוט תהליך טבעי…

 

 

 

 

18 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    יעלה. לא משוכנעת שצריך להיות עצובה או להספיד את המקום. אני יודעת על עצמי, שאני קוראת כמעט הכל, אבל באמת מגיבה הרבה פחות, בגלל מעט זמן ובגלל מערכת התגובות הבלתי נסבלת. אבל בהחלט קוראת ומתעניינת, ויודעת גם על הרבה חברות שלי שנכנסות וקוראות כשבא להן… (הן כתבו לי שהן לא מצליחות להגיב. באמת צריך לטפל בזה) אני גם חושבת, בעיקר אחרי יציאת הספר, שבלוג משלך הוא ממש הכרח. זאת דרך מצויינת להגיע אל קהל אחר, ושהקהל האחר יוכל להגיע אליך. אני חושבת שאם היה לי בלוג עצמאי הייתי מגיעה אל הרבה פחות אנשים, כי ככה אני מרוויחה גם את האנשים שנכנסים לבננות בגלל יוצרים אחרים.

    שבוע הכי טוב:)ונשיקות

  2. רבים עברו לפייסבוק כי זה לא דורש שום עומק לכתוב like זה לא כמו לכתוב תגובה מנומקת
    יעל תחשבי על רעיונות יצירתיים איך למנף את הבלוגיה

    • יעל ישראל

      יקירותיי, נדמה לי שאת חנה באת לפני שנתיים, ואת אירוסית, לפני שנה וחצי, והכי כיף היה כאן בעיקר בשנתיים הראשונות. זה כבר לא יחזור כנראה. נהיה כאן די עגום למען האמת.

      חנה, בחודשים הקרובים יעלה מנגנון חדש, עם עיצוב חדש, ולייק של הפייס. מעניין אם אז יהיה יותר סוער.

      • גיורא פישר

        שלום יעל
        את צודקת באנליזה שלך. ימח שמו.
        הצטרפתי לבלוגיה בספטמבר 2008 וזכיתי להנות ממנה.
        היו כאלה שהביעו זלזול בדינמיקה "הנחמדת" שהייתה כאן, אך אני יודע, שרבים וטובים לא החמיצו שום פוסט ונהנו להוסיף את חידודי לשונם בעילום שם.
        הכל היה סביר עד הימח שמו.
        אני אסיר תודה לכן על הבמה הנהדרת שאיפשרה לי להכיר אנשים מוכשרים, ובלי ספק עזרה לי- האנונימי, לחשוף את כתיבתי לפני רבים וטובים.

        במחשבה נוספת, אני חושב שבאופן מכוון או מקרי, רבים מחברי הבלוגיה היו לקראת פרסום פרי עמלם. והייתה ציפיה לקראת השיא.
        באופן טבעי, לאחר השיא יש נטייה להסתובב, להפנות את הגב, להתקפל ולנוח-:)
        תודה
        גיורא

      • יעלי הגעתי ב2008
        מהשנים הכי יפות שלי, הרבה חברים שלי כאן בוירטואליה הם חברי בראליה חולקים יחד השקות וחבלי יצירה
        זו קהילה של ממש לגבי לא חושבת שתמות אנשים ילכו ויבואו
        תמיד יחזרו

    • יעל אני כאן מה 17.6.2008 שלוש שנים עגולות ומאמינה מאוד באיכויות הבלוגיה שלנו
      מי שהלך בדרך כלל חזר
      מקווה שתגובה זו תקלט לא כמו קודמתה

  3. מירי פליישר

    זה אולי צרוף של שניהם. לי בכל אופן אין יותר חשק לתגובות הנרגשות שלי מפעם וגם תמיד מהול בתגובות אינטרס אישי שהופך אותן לפחות אותנטי ממה שזה נראה על פני השטח,כמו שאמר לי פעם ידיד "מערכת השתקפויות עצמית" והקרדיט לו.

    • יעל ישראל

      מירי, גם אני לא מתגעגעת ל"ליקןקים" אלא ליצירתיות הביחד שהיתה. לא פעם מישהו העלה פוסט, וזה העלה שרשרת פוסטחם באותו נושא שהגבירו את היצירתיות..

      וגיורא, תודה, ואתה צודק. גם זה כנראה גןרם חשוב.

  4. מירי פליישר

    לגבי מערכת התגובות אני חוזרת וטוענת שהשיטה שלי מבטיחה לפחות שתגובתי לא תימחק. זה שיש השהייה אצל מי שמעדיף לבדוק מי ומה הגיבו זה בהחלט מוריד מהספונטניות שהייתה אבל אין ברירה.
    השיטה שלי היא שאחרי יום-יומיים שלא הגבתי, המערכת מבקשת שארשם שוב. ומציעה לי באותו דף להגיב. אני לא עושה זאת אלה פותחת דף תגובה חדש שבו אני כבר מאושרת לתגובה מקודם ומגיבה לחוד. התגובות אינן הולכות לאיבוד. כתבתי זאת לשירלי , היא בדקה ולא נראה לה, אולי לגביה זה כך. תבדקו בעצמכם. ולא הבלוגייה לא מתה היא רק נעשתה ריאלית לדעתי, התבגרה. בלוגייה מתבגרת בארבע שנים אנשים ב….

  5. אומי לייסנר

    אנחה עמוקה, ועוד אחת.

  6. הפוסט שלך מאוד ציער אותי, ולא יכולתי לעמוד מנגד. כפי שציינתי לא פעם המטע הוא אחת המתנות הכי יקרות שזכיתי בהן, ולא אפרט. מה שכן וכפי שציינתי גם את זאת לפעמים לכל דבר עת… ובעניין המטע – בניגוד גמור לפייסבוק – הוא "תובעני" במובן הכי חיובי. דרושות אנרגיות לכתיבת פוסטים. ואדם באינטאקציה מחויב פנימית לקרוא את עמיתיו ולהגיב. וגם זו אנרגיה. ולא, יעל, אין שום רע ב"התנחמדות" או מחמאות. זו בפיוש מתנת המטע. כל הזמן אנחנו שומעים עד כמה אנחנו "עם לא מפרגן". אין רע בפרגון. נהפוך הוא. זוהי השקיית חובה ליצירתיות. הודעתי על פרישה זמנית הכרחית, אך כל יום כמה פעמים ביום אני חייבת להציץ למטע. בלי להתגלות ובלי להתחייב. פשוט מאהבה נקייה. לכל דבר עת. לא להתייאש ולא להספיד. התוכן העומק היצירתיות והאנושיות תנצח כל לייק! אי דונט לייק סתם לייק. אני אוהבת אתכם! ענת

  7. עקיבא קונונוביץ

    יעל יקרה,
    בסופו של דבר הבלוג מעשיר אותי, אפילו עכשיו. אסור לנו לשכוח חוק חשוב: ירידה צורך עלייה.אינני אוהב תגובה סתם. חשוב לי לקרוא תכנים נוסח "אוהב את השיר… לא אוהב את השיר… שורה זו לא דיברה אליי… אני מציע/ה כך וכך…" בדרך כלל מעטים מעיזים לנהוג כך,מחשש שניפגע. אני נפגע רק מגסות רוח, בגלל זה אסור לתת לאנשים כאלה יד חופשית.אילו הייתי דיקטטור עולמי הייתי קובע שחובה להביע בכנות את רגשותינו,יהיו אשר יהיו, בעדינות ובצניעות.
    אצלי הסיבות לירידה בהשתתפות הן בעיקר טכניות ואישיות. עדיין אפשר להגיע לרמה אפילו יותר גבוהה מאשר בימים הטובים.

  8. ריקי דסקל

    הי יעל
    לדעתי דווקא רב החיוב , קורים דברים , משתנים , יש דינמיקה וזה בסדר גמור.
    לדעתי חייבים לשפר את העניינים הטכניים : להכנס "לבלוג שלי" לוקח ים זמן כך שמוותרים וזהו. אגב : ברירת המחדל של התגובות היא לא אוטמטית מה שלא מפריע לתגובת מסוימות להסתנן בלי אישור (לפחות אצלי), מאד חיוני בעיני לתקן את "הבאגים" האלה.
    ואל תהיי עצובה יעל, להיפך תהיי שמחה וגאה במה שעשיתן שעוד ילך ויצמח !

    • יעל יעלה יקרה. בתור בתולת בלוגים לשעבר, שרק לפני ארבעה חודשים את בנדיבותך פתחת אותי. אין לי בסיס להשוואה למה שהיה. לי עשית רק טוב, אני קוראה ומשוטטת במטע, המרהיב ומתפעלת. מהפירות, מהאנשים, מהיצירות, והחידוש שבפתוח מערכת יחסים וירטואלית יצירתית מפעים אותי. את התגובות המפרגנות והתומכות איני רואה כלל כליקוקים, לדעתי הבלוג שלך מפתח ענווה, כמו שהיא נתפסת בחסידות, לפנות מקום, להקשיב לשני עמוקות ולדעת שאם לא הבנתי או לא הרשים אותי, אולי יש משהו שאיני מבין. וזו תכונה שכלל לא נפוצה בימינו בין כותבי השירה בארץ. אוהבת אותך ותודה על יכולת ההכלה שלך. ולגבי הסערות, הגלים המטורפים, האש, הטרוף האי גבולות, נכון שאיני נותנת לעצמי להשתולל בבלוג שלי כי פשוט אני לא בטוחה שיכנסו. מה שפרסמתי עד עתה, כלום לעומת מה שמשתולל בבלנדר שבמוח שלי. חיבוק בקילומטרג' ואהבה בטונות. וחגיה בלי הפסקה. חיה אסתר אביב

  9. יהונדב פרלמן

    איך אמר דילן" . . . .הזמנים – הם משתנים". ביולי אני סוגר שלוש שנים במקום הזה. הבלוגייה הוציאה אותי קצת מהקונכייה המרוחקת שלי. עשתה לי הרבה הרבה טוב. גם אני מרגיש שינוי בדינמיקה במטע, אולי בעיקר שינוי במפת הכותבים המשפיעים. בהירארכיית הכותבים הנעלמה – כאלה שהיו קרובים יותר למרכז השדה הבורדיאני, הורידו הילוך או נעלמו כליל כאשר יש מהמצטרפים למטע שמשתמשים בו כפלטפורמה לשיווק עצמי נקודה. אני חושב גם שצמיחתה של הרשת החברתית באה על חשבון הבלוגייה. אלא שבניגוד לפייסבוק, במטע אני חווה תחושה אינטימית הרבה יותר.

  10. טובה גרטנר

    היי יעל
    עניתי לך בפוסט מיוחד
    פיקפוק או לא פיקפוק.
    שמחה שכתבת על זה, גפ אני רציתי לכתוב
    להתראות טובה

  11. שירלי צ'לצ'ינסקי

    כמי שעורכת 11 שנים אתרים, אני יכולה להעיד שהשינויים ואיתם הגלים שבאים הם דבר טבעי בכל קהילה.

    בקרוב כמובן יעלו כל התוספים של פייסבוק, כמו גם עיצוב חדש.

    שירלי

  12. תלמה פרויד

    צודקת יעלקה, גם לי עצוב, כי משהו חביב שהיה כאן לפני כשנה-שנתיים, נעלם. אני עוד זוכרת בערגה לילות של דיאלוגים מרתקים בזמן אמת, צחוקים (נקרעתי לגמרי… ושכחתי ללכת לישון) בשעות הלילה הקטנות שהשכיחו ממני כל מיני זוטות ככלים בכיור ושאר דברים הדורשים טיפול, מיני 'סדנאות יצירה' און ליין, כשטיפלנו והבענו דעה ועניין זה בכתיבתו/יצירתו של זה. וצר לי מאוד על אנשים טובים ומוכשרים, חברים וירטואליים (ולעתים החברות נמשכה גם מעבר למסך) – שנעלמו ו/או נאלמו. איפה התגובות המרתקות ההן? השנינויות, החוכמה, הפרגון וכל השאר? זה לא שכיום אין, אבל כאמור, משהו טוב קצת התפוגג. אבל, יש גרעין טוב ואני מקווה שעוד נאזור כוחות ונתגבר כארי 🙂 ושיש עתיד טוב לבלוגייה. ובנימה אופטימית זו אאחל לנו המשך מוצלח וגם אומר לך ולשירלי בפעם-המי-יודע-כמה: יישר כוח ענקי. בניתם פרויקט לתפארת. יש לכן במה להתגאות.

השאר תגובה ל חנה טואג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל