אֵבֶל

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

אני באבל. לא על בנאדם, על בעל חיים. על בובתי הקטנה, החתולה המופלאה בובטרון, שחיה עימי זמן קצר מדי, שנתיים ימים. ובמהלך האבל הזה נחת עוד אבל, הרצח של ג'וליאנו. כמה מוזר, בבוקרו של אותו היום, מוקדם מוקדם בבוקר, יום לאחר מותה של בובטרון, שכבתי במיטה לאחר לילה שבו שנתי נטרפה, ופתאום נזכרתי בז'ול. לא יודעת למה. הרי לא נפגשנו שלושה עשורים טובים מאז ימי בית צבי. אבל פתאום נזכרתי בז'ול, שהיה מתבדח איתי בעוברי בבית הספר, כשנתקלנו זה בזו, או פעם אחת, כשעברתי באזור של החוג למשחק, ופתאום הוא אסף אותי בזרועותיו, הניף אותי לאחור בתנופה ונישק אותי בפי כמו בסרטים. רט בטלר של בית צבי. כזה הוא היה, דרמטי, לא צפוי, תרנגולי, אוהב להרשים. או בפעם אחרת, כשקראו לכולנו בחוג לקולנוע לראות איך ג'ול מבצע תרגיל משחק שבו הוא משתין מול כולם לתוך בקבוק. כזה מין בנאדם הוא היה. הכול עשה בהגזמה, בגדול. וזהו. וחזרתי לחשוב על מותה הנוראי של בובטרון, מותה בדמי ימיה. ואחר הצהריים פתאום שמעתי שהוא נרצח. כנראה שהמוות שאפף אותי, בישר לי על משהו רע שיקרה לו באותו היום, מאוחר יותר. אחרת אין לי מושג איך להסביר מדוע חשבתי על ג'ול באותו בוקר, לפני שנרצח, בעודי מתאבלת על בובתי בובטרון. אני באבל. קשה להתמודד מול המוות. כשהוא רחוק וכשהוא קרוב. הלב פשוט שבור. ואין הרבה מילים לתאר לב שבור.