זה טוב או רע ליהודים?

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

הרשימה פורסמה בגיליון האחרון של כתב העת "גג"

החידוש הכי גדול בלהוציא היום ספר הוא הרשת. נדמה שהיא משנה את כל הכללים. בספריי הקודמים הרשת עדיין לא היתה קיימת, ואחר כך, בספר השלישי, היא היתה ממש ממש בחיתוליה.

 אבל הספר החדש, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות" שראה אור השנה ב"ספרא" וזכה בפרס אס"י (איגוד סופרי ישראל), הוכיח לי אילו אפשרויות גלומות ברשת, בעיקר באינטראקציה עם קוראים מן השורה, ולאו דווקא עם העיתונות והביקורת.

 לייחודיות הזו התוודעתי למעשה כבר שלוש שנים קודם לכן, כי בשנת 2007 פורסם בוויינט רומן מקוון שכתבתי עם נולי עומר, בשם "יקירָנֶט". הוא פורסם מדי יום בהמשכים במשך חודשיים, וכמובן, הקשר עם הקוראים היה מיידי. רק עלה הפרק היומי, ובתוך כחצי שעה כבר היו התגובות הראשונות – טובות או קוטלות, אבל אין ספק בכך: תגובות חיות ותוססות. יש בזה משהו משכר, ללא ספק. קודם כל בגלל התגובה המיידית, ושנית, בגלל הקשר עם הקוראים. הם נחשפים מיד לטקסט ומגיבים מיד.

 עקרונית, כבר במאי 2006 כשעליתי לראשונה לרשת עם הבלוג הראשון שלי ב"רשימות", ואחר כך בייסוד וניהול "בננות בלוגס" (הבלוגיה הראשונה בארץ לסופרים ומשוררים), הבנתי את הכוח הרב שיש לכלי הזה בהפצה של תכנים, אפילו – כן, כן, זו לא בושה – ספרותיים.

 לכן מיד העליתי לרשת את הרומן השלישי שלי, "סוף סוף רומן", שראה אור ב"חרגול" וזכויותיו חזרו אלי. העליתי אותו בשלמותו לרשת, והמון קוראים כבר הורידו אותו במשך השנים ושלחו לי את תגובותיהם. האם יש משהו מספק מזה לסופר, שבעבר לא היה יכול לדעת את רחשי ליבו של הקורא האנומימי?

 אז ברור שכבר חיכיתי לרגע שבו יראה אור ספרי החדש, כדי לראות מה קורה ומה ישתנה מאז שהוצאתי בפעם האחרונה רומן כרוך בנייר בשנת 2000.

 דבר ראשון, הפריסה הרחבה של הפרסום ברשת, על שלל הבלוגיות והרשתות החברתיות, מעניקה חשיפה גדולה לספר. ובימינו, כשיש כל כך הרבה כותרים, זה הכרחי. כל הכלים הווירטואליים אלה (דה מרקר קפה, פייסבוק, רשימות, בננות בלוגס והפצה ויראלית באמצעות שרשור באי מיילים), בשילוב עם פרסום פרקים באתרים גדולים ברשת, כמו וויינט ואנרג'י, נתנו חשיפה וירטואלית מקסימאלית לספר שלי.

 אבל ההנאה הגדולה ביותר היא לקבל תגובות מקוראים. מ"סתם" קוראים. כי למעשה, מאז בוא הרשת, כל בלוגר או טוקבקיסט מקבל מעמד של מעין מבקר. זו אולי המהפכה הכי גדולה בעיני מאז הקמת הרשת. היא מערערת על ההגמוניה של האוטוריטות הספרותית, מבקרי העל וקובעי האיכות והטעם. ובין אם זה נראה לנו מסוכן, או להפך, פותח פתח לדמוקרטיית עם ענקית – הרי שאי אפשר להתווכח עם כך שהשינוי כבר כאן, והוא לא עומד ללכת לשום מקום.

 עובדה: כשמחפשים בגוגל שם של ספר שרוצים לקרוא עליו, יעלו בין רשימות הביקורת מהארץ או אנרג'י או וויינט, גם ביקורות של בלוגרים עצמאים או אפילו תגובות של טוקבקיסטים. ועל אף שהקורא אולי נוטה לייחס מעט יותר חשיבות ל"מבקרים המקצועיים", הוא כבר לא יתעלם מדעתו של בלוגר פלוני אלמוני. המלצה של בלוגר על ספר, שהמון קוראים נחשפים אליה, יכולה בהחלט להעניק לו פּוּש גם במכירות. המצב הזה משווה כמעט בין מעמדו של מבקר מקצועי למעמדו של מבקר מטעם עצמו.

 ואכן, כיום יש יותר ויותר הוצאות ספרים ששולחות ספרים לביקורות לבלוגר שכותב על ספרות. דוגמה כזו הוא הבלוג "נוריתה", שפתחה בלוגרית שפשוט אוהבת לקרוא, ומארחת גם קוראים ששולחים לה ביקורת על ספר. עד כדי כך שהבלוג שלה הפך למין שלוחה ספרותית של אתרי ספרות גדולים. הבלוג הזה יוצא מן "העם" והוא למען "העם". הקוראים הם גם הכותבים, והם ממליצים על ספרים שהם אהבו. ומי אמר שדעתו של קורא פחות חשובה מדעתו של מבקר?

 כשלימדתי את התחום הזה ב"קמרה אובסקורה", בקורס שלי לכתיבה לרשת שקראתי לו "כל בלוגר הוא מבקר", התקשו אפילו הסטודנטים הצעירים להבין את השינוי הזה, את המערך החדש שנוצר, את מאזן הכוחות שהופר. במובן מסוים, ברשת הדמוקרטית מכול, נחלש מאוד מעמדם של קובעי הטעם מהאליטות.

 אינני יודעת האם זה "טוב ליהודים או רע ליהודים". יש הטוענים שזה מחליש ומחבל בשיח הספרותי, ורק הולך ומרדד אותו. מצד שני, חשיפה נרחבת ומיידית ברשת של ספרות, גורמת ממילא לכך שהרבה יותר קהל נחשף לפרוזה, ואולי זה הדבר הכי חשוב, בסופו של דבר.

ולא רק מפני שבאופן אישי כל אחד מאיתנו רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, אלא כי יש כאן גם שליחות קטנה: הספרות נחשפת בכיכר העיר וכבר לא כלואה במגדל שן.