הלכה כמו מלכה

לזכר פביאנה חפץ

לפני 18 שנים בדיוק, בחורף, נערכה באולם הישיבות של "עם עובד" מסיבת עיתונאים לסופרים שספריהם יצאו באותה עת, וכן לעיתונאי ומבקרי ספרות.

זה היה ספרי הראשון, והנה אני הצעירה יושבת עם כל "המי ומי". כמעט שניסיתי להסתתר מאחורי הגב של מוקי רון, העורך שלי, ושאלתי אותו מי זה ומי ההוא שנכנסים. מצידי השני ישב המשורר עמוס לויתן, ידידי מעיתון "על המשמר" ועורך המוסף לספרות באותה העת. כך, בין חברים, הרגשתי קצת יותר מוגנת מול "הביג שוט'ס".

ואז נכנסה אישה מרשימה שבכלל נבהלתי ממנה. זקופה זקופה היא צעדה כמו מלכה, עטופה בשכמיה אדומה דרמטית, כל כך אלגנטית, כל כך מרשימה ובעלת עוצמה.

מיד לחשתי למוקי ושאלתי אותו מי זו, והוא אמר בטון מעריץ משהו, "פביאנה חפץ". אי אפשר היה להיות אדישים מול העוצמה והמלכותיות שלה. ריח הבושם שלה עבר כשובל על פני כל האנשים שעברה לידם, ואז היא התיישבה במלכותיות וכאילו מילאה את החדר ביראת כבוד כלפיה. כמו ילדה הרגשתי לידה, וחשבתי לעצמי שגם אני רוצה לצעוד ולהיכנס לחדר ככה, כמו מלכה.

מעולם לא יצא לנו לדבר או להיפגש טנדו, אבל מדי פעם שמעתי עליה משהו או למדתי עליה דבר זה או אחר מפי חברים. איכשהו, עקבתי אחריה מרחוק באיזשהו עניין מוזר. דמותה תמיד סקרנה אותי.

פעם ראיתי אותה יושבת באותה מלכותיות מסתורית בבית קפה, כאילו היא מחכה להמונים שיבואו ויעריצו, אבל אף אחד לא בא, והיא נותרה לה בבדידותה המזהרת. כן, במקרה שלה, התחושה באמת היתה של בדידות מזהירה.

וכשחבר משותף סיפר לי שלפעמים היא מתקשה מאוד כלכלית, ובכל זאת ממשיכה לשמור על החזות המלכותית, התפעלתי עוד יותר מכוחה. לא פעם ולא פעמיים נאלצה ללוות כסף מאותו חבר, אף הוא יליד ארגנטינה וסופר בעצמו. כשסיפר לי זאת, ליבי נשבר.

איך ייתכן שהמבקרת המזהירה הזו, בעלת ההבנה הספרותית הנוקבת, שבראשית שנות התשעים משלה בתחום הספרות בעיתון "חדשות", שכולם כל כך העריצו אותה ואפילו יראו מפניה, איך זה שהיא צריכה להגיע למקומות כאלה?

באותו חורף של 1993 היא כתבה "בחדשות" ביקורת על ספרי, והיתה בין המעטים שלא התנפלו עלי ובאמת הבינו אותו וירדו לסוף דעתי בכתיבתו. ניתוח פסיכולוגי כה מרתק היא פרשה בביקורת הזו שלה. כמה נהניתי לקרוא אותה. תמיד, לא רק כשכתבה על ספר שלי. לראות שישנם גם מבקרים שמבינים מה הם קוראים ומגובים בתרבות עשירה.