חברוֹת (פרק 3)

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

פרק שלישי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/ סימן קריאה, 1997

 

לפרקים הקודמים

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

חברוֹת/ פרק שלישי

            

בהפסקה של עשר התקרבה רחל הגדולה בהליכה מאיימת אל שולחנה של רחל הקטנה, ובאדנותיות נשענה על קצה השולחן.

   רחל הקטנה נבהלה כשנוכחה לדעת שהילדה הגדולה אינה מתכוונת לזוז משם. היא נראתה לה ענקית, כמו גוש עקשן ומבהיל, אולי אפילו יותר גדולה מ"מובי דיק" שקראה לאחרונה.

   כשהגדולה סיננה בקול מפחיד: "שלא תחשבי שמישהו פה יקרא לך בשם שלך, יה מפגרת," הרגישה רחל הקטנה שהיא עומדת להתעלף. "מה עשיתי לך שאת מדברת אלי ככה?" לחשה.

  "מה עשית לי? אני רואה שאת עוד יותר סתומה ממה שאת נראית. שצריך להסביר לך הכול כמו לתינוקת. מה עשית לי?! בסך הכול גנבת לי את השם שלי, זה מה שעשית! ושתדעי שאני לא אשתוק לך, אני הייתי פה קודם," ובתנוחה מאיימת קירבה את גופה לרחל הקטנה.

  רחל הקטנה פחדה לזוז או אפילו לפתוח את הפה. כשנרגעה קצת, הציעה: "אולי אפשר לקרוא לנו רחל א' ורחל ב'?" כשאמרה את זה הרגישה הרבה יותר טוב.

  "מצדי שתהיי את רחל א'. אבל לי קוראים רחל! לא שום רחל א' או רחל ב'. וזהו!" פסקה רחל הגדולה. היא החליטה לצאת מהכיתה כדי לא לתת לקטנה הזדמנות להגיד משהו.

  רחל הקטנה נשארה לבדה בכיתה והרגישה כמו טיפשה. אפילו לא הספיקה לשאול אותה איפה פה הספרייה, כמו שהתכוונה לשאול כשראתה את היצורה הגדולה מתקרבת לשולחנה, וחשבה שהיא באה אליה מתוך כוונת ידידות, ופניה, כמו שאומרים, לשלום. היא לא ידעה מה תעשה עכשיו. איך תלמד בכיתה שכולה רשעים-מרושעים, עם בנות מפונדרקות שמסתכלות עליה מגבוה כאילו שהיא בכיסא גלגלים, ובייחוד עם היצור המפחיד שנבח עליה הרגע?

   "איי, איי, לוקוראס, דמיונות. זה הכול מהספרים האלה שאת קוראת כל הזמן," פסקה אימא כשהיא חזרה הביתה מבית הספר. "יותר טוב תלכי תרחצי כלים ותעזרי קצת לאחותך בשיעורים," והלכה לנוח על הספה.

  למחרת, שוב עברה לידה הילדה הענקית. הפעם היא הזהירה אותה בקול מפחיד שלא תעז לענות בשמה כשהמורה קוראת לה.

   "אז איך את רוצה שאני ידבר, אה? תגידי לי איך?" התפרצה רחל הקטנה. למרות שהתאמצה, לא הצליחה לכלוא את הבכי.

   "יופי, עכשיו גם את תתחילי ליילל לי כמו בננה! ובטח גם תלכי להלשין!" אמרה רחל הגדולה, וחיקתה את הארשת הבכיינית שעלתה על פניה של רחל הקטנה. אבל בתוך תוכה הייתה ממש מרוצה. איך הצליחה להבהיל את היצורונת המבוהלת הזאת, ולגרום לה להידבק ישר לכיסא.

   "אני לא מלשנית!" ענתה רחל הקטנה בחשיבות אחרי שקצת נרגעה.

   "באמת חסר לך שתלשיני. זה יהיה הסוף שלך,"  סיכמה רחל הגדולה. התחשק לה להמשיך להציק לילדה הזאת. ילדים מבוהלים עשו לה חשק להתעלל בהם. לא להפסיק עד שתראה אותם בוכים. אבל אז נשמע הצלצול של השעה השלישית, והמורה לתושב"ע נכנסה, ובקולה החרישי והתקיף מסמרה את הילדים לכיסאותיהם, ודרשה מהם להוציא תנ"ך קסוטו ואת חוברת המסכתות שחילקו חינם בכיתה בתחילת השנה.

  רק רחל הקטנה לא הקשיבה לקולה של המורה. הוא נשמע לה קר ומקפיא, ממש כאילו נשברו צליליו לרסיסים בחלל החדר. היא לא ידעה מה תעשה עם עצמה. זהו בסך הכול יומה השלישי בכיתה, וכבר הספיקה להסתכסך עם כל העולם. רק הגיעה, וכבר כולם שונאים אותה. והיא אפילו לא עשתה להם כלום. מה עשתה לילדה השמנה, למפלצת הזאת? שתעזוב אותה במנוחה. והכי גרוע זה שאין מי שיעזור לה. היא גם לא תלך לספר למורה: אף פעם לא הייתה מלשנית ולא תתחיל להיות עכשיו. חוץ מזה, ידוע שרק פחדנים ותינוקות מלשינים. אולי כדאי שתדבר עם הילדה הרעה ההיא? אבל מה תגיד לה? איך תרכך את ליבה? היא נראית כל כך מפחידה. עובדה שאין לה אף חברה בכיתה. רק עם הבנים היא מתחברת. יותר נכון, הולכת איתם מכות. אף פעם לא פגשה ילדה כזאת אמיצה שבכלל לא פוחדת מהבנים. נדמה כאילו הם אלה שפוחדים ממנה. אף פעם לא פגשה ילדה שהבנים פוחדים ממנה. רק רואים אותה, ישר בורחים. ואיך רועד מפניה הילד ההוא, עידו, שיושב לפניה? כמה מצחיק לראות את זה.

  היא חייכה לעצמה. תימהונה וסקרנותה המסו את הפחד. היא החליטה שבסוף היום תנסה להתקרב אל הילדה הגדולה המשונה. ילדה שלא כתובה בשום ספר.

   "את יודעת מה?" אמרה לה בהפסקה הגדולה, "את יכולה לקחת את השם הזה לעצמך." ללא היסוס הוסיפה: "אני מוותרת עליו מראש."

  רחל הגדולה הייתה המומה מהקלות שבה ילדה אחרת מוותרת למענה על היקר לה מכול: על שמה. היא הייתה המומה עוד יותר מכך שדווקא הילדה שהכי פוחדת ממנה בכיתה, היא זאת שמתקרבת אליה ומנסה להתיידד איתה. בתימהון ענתה לה: "אבל אז את תישארי בעצמך בלי שם."

   "לא נורא," אמרה רחל הקטנה. "אולי תוכלי למצוא לי  שם אחר? אני ממילא לא אוהבת את השם שלי. אימא שלי נתנה לי אותו על שם סבתא שלי שנמצאת בבית אבות. ואני גם לא כל כך אוהבת את הסבתא הזאת. יש לה ריח של עובש, ולביסקוויטים שהיא נותנת יש תמיד טעם מגעיל של ארונות."

   היא הייתה מרוצה מכך שעולה בידיה לדבר עם הגדולה בכזאת חופשיות ובכלל בלי שהיא תפריע. פתאום גם נדמה לה שהיא כבר לא מפחידה כמו קודם. בטח גם לה יש לב קטן ועצוב מתחת לגוף המגושם כמו חבית, בדיוק כמו לכל הילדים הקטנים והאומללים מהספרים.

  גם רחל הגדולה הייתה מופתעת. המילים שפרצו במהירות ובביטחון מתוך הגוף הקטן לא הפסיקו להפליא אותה. היא לא ידעה מה עושים במקרה כזה. הרי לא תיתן לחדשה לסבן אותה בכזאת קלות. בטוח שכל מה שהיא רוצה זה להתחנף. כל מי שרוצה משהו יודע להתחנף. אפילו גדי, שקורא לה דובה ושמנה ופרה, מתחנף אליה יפה מאוד כשהוא רוצה שהיא תשאיל לו את האולר הקפיצי בעל חמשת הלהבים, זה שקיבלה בשנה שעברה מאבא ליום הולדת.

   ואולי גם היא אסופית? אולי אין לה אבא ואין לה אימא, ובגלל זה היא הפכה להיות מרשעת? צריך לרחם עליה. מיד ריחמה רחל הקטנה על רחל הגדולה, בדיוק כמו שהיא מרחמת על גילה המשותקת בכל פעם שהיא קוראת את "אני אתגבר". המחשבה שיש ילדים שהם משותקים ממש, ויש כאלה שהם כאילו בסדר גמור בגוף, אבל גם הם נכים, הדהימה אותה. זהו, היא בטח כמו המפלצת מ"היפה והחיה"! היא הייתה מרוצה שהגיעה למסקנה המרעישה לפני שהעליבה את הגדולה וקראה לה מכשפה.

  בספרים שקראה תמיד היה למפלצת גוף מכוער שהסתיר לב טוב ואוהב, לב זהב שעולה על גדותיו מרוב אהבה. בדיוק כמו בסיפור על הנסיכה שמסתירה במבצרה חיה מפחידה. לנסיכה היפה יש מפלצת שצווחת בלילות ומרעידה את קירות הארמון, ומשתינה על צריחים ומגדלים, וביום מפחידה ילדים קטנים. בדיוק כמו גוליבר שבכלל לא היה נסיך וגם לא מנומס, אבל כולם אמרו שיש לו לב של זהב. באותו רגע היא כמעט אהבה אותה, את הילדה הגדולה המבהילה. מיד גם סלחה לה על כל הדברים המעליבים שאמרה, ועל כך שקודם ניסתה להפחיד אותה.

  גם רחל הגדולה התפעלה מאומץ ליבה של רחל הקטנה. מצא חן בעיניה שהפצפונת לא מתנהגת כמו שכל הבננות מתנהגות במקרים כאלה. ואפילו שהיא לא הולכת מכות, יש לה מספיק אומץ להגיד הכול ישר בפרצוף. אולי בכל זאת כדאי להיות חברה שלה? היא כזאת עדינה ובודדה. היא לא תצליח להסתדר בכיתה אפילו רבע שעה. מישהו צריך לאמץ אותה. להציל  אותה מהבננות. איך שהן צחקו עליה מאחורי הגב, והיא אפילו לא יודעת. כזאת זעירה וטובה. ממש כמו בובה. כל הזמן רק קוראת בספרים מהספרייה. אי אפשר להבין מה היא מוצאת בהם. ואיך ייתכן שהיא מעדיפה ספרים ישנים במקום לשחק בחצר? אולי היא לא מכירה משחקים? היא בטח פוחדת שיצחקו עליה אם יגלו שהיא לא יודעת לשחק תופסת וכדורגל ומחבואים. צריך ללמד אותה איך משחקים בחצר. עם הבנים, וכל מה שצריך.

  רחל הקטנה רצתה להושיט את ידה לרחל הגדולה, אבל היא התביישה. היא שמחה שעכשיו גם לה יש חברה. היא הרגישה שרחל הגדולה כבר לא כועסת עליה, וזה בכלל לא הפתיע אותה. בכל הסיפורים זה קורה. אחרי שהמפלצת מורידה את התחפושת, היא הופכת לנסיך טוב לב, עדין ומנומס. טוב, לא צריך להגזים, אולי לא מנומס. קשה לצפות מבילבי-בת-גרב הזאת להיות פתאום מנומסת כמו הנסיכה מהסיפור על הנסיכה והעדשה. לא כל הילדים שהופכים לנסיכים, נראים נסיכים ישר על ההתחלה. לא כל מי שמסתכל עליה, למשל, על הגוף הרזה כמו מטאטא, על השיער הדליל והמקורזל, על השיניים הבולטות הארוזות בתוך פלטה, ישר יודע שיש בתוכה נסיכה. יש אנשים שלוקח להם המון זמן לגלות נסיכות בתוך גוף של ילדות לא יפות. הרי אי אפשר לראות ישר על ההתחלה מה שיש בפנים, כמו מבעד לצילום רנטגן. אבל מי שצריך לדעת כבר יידע. למשל, הנסיך היפה שלה.

   רחל הגדולה הגניבה מבט אל חברתה החדשה. היא ידעה שעכשיו הן חברות, אף שרחל הקטנה נראתה לה מבוישת: עיניה התכסו בארשת מרוחקת, חלומית, כמו בשעה שקראה באחד מספרי הספרייה המוזרים שלה. היא רצתה להגיד לה משהו. לשאול אותה אם הן באמת חברות. לוודא שהיא לא עומדת פתאום להגיד לה שהכול היה סתם, בצחוק. אבל היא החליטה שעדיף לשתוק, כי חברים טובים תמיד יכולים לשתוק ביחד. רק כשהם כבר לא חברים, הם מדברים יותר מדי.

   היא הכירה את זה היטב מהמריבות. מהצעקות שהגיעו מהמטבח כמעט בכל לילה. מההרצאות הבכייניות שנתנה אימא לאבא. מתשובותיו הארוכות והמפורטות, בטון סבלני ולפעמים קצר רוח, כאילו כדי לפייס אותה, אבל בעצם רק כדי להרגיז אותה עוד יותר, עד שפוקעים עצביה של אימא והיא צורחת עליו, ואבא אומר שלזה בדיוק הוא חיכה, שהיא תאשים אותו, ואז הוא צורח עליה בחזרה: "תמיד את מתחילה, תמיד את מחטטת, תמיד מאשימה, תמיד כזאת מכשפה," ומכריז שהוא לא מבין איך בכלל התחתן איתה.

  רחל הגדולה פסעה בדרך בשתיקה. לצידה פסעה בשתיקה גם רחל הקטנה.

   "את יודעת מה?" הציעה רחל הגדולה, "את יכולה להישאר רחל." היא הרגישה נדיבה וטובה, וחשבה שלפעמים זה דווקא נעים להיות טובה. גם רחל הקטנה שמחה. המפלצת התגלתה כנסיכה.