איך הגענו לכך שתוקפנות נעשתה ערך נחשק, ופרגון נחשב לגועל נפש?

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לא פעם ולא פעמיים כאן בבלוגייה (וגם בבלוגיות אחרות), ישנם אנשים מבית (בלוגרים) או מבחוץ (הקוראים), שטוענים כי הם נתקפים בבחילת מתיקות ממי שמגיבים בפרגון, ולא קולטים מה רע בלהגיב באופן תוקפני כזה או אחר, הנתפס כ"ביקורת".

המון פעמים חוזרות המנטרות המייגעות, ש"נו, אתם מרחרחים זה בתחת של השני", "אתם מלקקים זה לזה", וכאלה מין. יענו, יש איזו קונספירציה של אנשים שמלקקים לאחרים כדי שילקקו להם בחזרה. ולא לוקחים בחשבון שאולי ישנם אנשים כאן הרוצים לפרגן זה לזה, פשוט לפרגן, לתמוך, מתוך חיבה זה לזה, וזה ליצירתו של זה.

בזמנו, די בהתחלת הבלוגיה הזו, כתבתי פוסט על הימים ההם בחבורת "שופרא", שהקמנו אני וחבריי היוצרים באמצע שנות השמונים. זו היתה חבורה ספרותית ככל חבורה ספרותית – ישבנו יחד בבית הקפה "שלנו" (היווני בדיזינגוף, למי שעוד זוכר), קראנו זה את חומריו של זה, הוצאנו כתב עת, עשינו ערבים ספרותיים. (אגב, מדובר בכתב העת שופרא שהוצאנו בין 1984-1988, לפני  25 שנים, ולא להוצאת שופרא שאין לי כל קשר לגביה).

ופירגנו, שומו שמיים! פירגנו זה לזה, כי חבורה ספרותית היא בעצם גם סוג של קבוצת תמיכה, כמו כל חבורה שיש לה עניין משותף ואנשיה תומכים זה בזה. (ואגב, יצאו ממנה לא מעט סופרים ומשוררים טובים שפועלים עד היום).

אני זוכרת שבעקבות פוסט הגעגועים הזה לחבורה הספרותית שלי מפעם, מצעירותי, מישהי מהבלוגייה הציעה שגם אנחנו נעשה קבוצת תמיכה כזו, אבל וירטואלית. ואולי היא הציעה לי את זה הרבה לפני שהייתה כאן בלוגייה, בפגישה של שתינו בבית קפה. אני לא ממש זוכרת. רק זוכרת שנאמרו בינינו דברים על כמה זקוקים היוצרים למין קבוצת תמיכה כזו, כי המרחב הספרותי הוא בסך הכול די עוין ליוצרים.

ובאמת, באופן חלקי, נוצרה כאן בבלוגייה מין קבוצת תמיכה, ונוצרו וחברויות, גם בין אנשים שאולי לא נפגשו פנים אל פנים מעולם.

אבל התגובות לכך הן לפעמים קטלניות – כאילו אנחנו מבצעים פשע נוראי בכך שאנחנו מפרגנים אלה לאלה ותומכים זה בזה. כאילו יש משהו רע ומכוער ומגעיל ומבחיל ולא מוסרי ביחס האוהד שאנחנו מפגינים זה כלפי כתיבתו של זה. ואותם מבקרים קוראים לזה מתיקות מבחילה ומתחנפת, כאילו באמת עשינו איזה פשע נוראי.  

ואילו את התגובות המכוערות, הנגועות בהתנשאות ותוקפנות במעטה של ביקורת – אלו נחשבות ככנות והגונות.

איך הגענו לכך, כחברה בכלל, שתוקפנות על כל צורותיה (כן, גם התנשאות היא תוקפנות, ויש עוד צורות מגוונות וחמקמקות של תוקפנות בקשת התגובות האנושית הנאחסית) – איך הגענו לכך שתוקפנות מתקבלת כערך נעלה, בעוד שפרגון נתפס כצביעות? ז"א, פרגון הוא צביעות לכן הוא פשע מגעיל, בעוד שתוקפנות היא כנות, אי לכך, היא ראויה ומוסרית. 

איך התעוותו בחברה שלנו המושגים האלה? איך הם התבלבלו ככה?

מפליא אותי שאנשים לא מבינים ערכים פשוטים כמו כבוד הדדי, כמו דרך ארץ. שערכים אלה הפכו למילה נרדפת לליקוק וחנופה. ואיך ישנם כאלה הסבורים שלהעליב מישהו (שוב, בקשת של תגובות תוקפניות גסות עד מעודנות – וגם  חוסר רגישות כלפי הזולת הוא תוקפנות, גם התנשאות היא תוקפנות, גם להיכנס לנשמה זו תוקפנות) – איך זה שלהעליב מישהו (גם מתוך "כוונות טובות") זו תגובה דוגרית נעלה, שאליה צריך לשאוף מבחינה מוסרית.

אני סבורה שמשהו חמור מאוד מתנחל בחברה שלנו – שתוקפנות על כל גווניה הפכה בה לנורמה שאפילו מתגאים בה, אפילו שואפים אליה, אפילו מעודדים אותה, בין השאר באמצעות תגובות סרקסטיות, או באמצעות תוקפנות שבאה במסווה של "ביקורת".

אני יודעת שלדבריי אין כל ערך, כי לא אשנה את דעתו של איש. כי מי שחושב כך, כנראה שמשהו בתוכו כה מעוות, ששום מילה או הסבר לא יעזרו או ישנו. אבל זה תמיד כואב לי. כואב לי שכל ניסיון להתוות דרך הגונה, טובה, חיובית ומוסרית נתקל תמיד בתוקפנות האורבת כעדת זאבים רעבים ומוכי כלבת.