בננות - בלוגים / / חיפה שבלב
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

חיפה שבלב

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לריקי המתוקה

 

לא הרבינו לצאת מתל אביב בתור ילדים. היינו דתיים, ולנסוע בשבת היה ייהרג ובל יעבור. בחופשים נסענו לפעמים לדודים ולדודנים בירושלים, שאותה לא אהבתי מימי, וכבר בילדות חשתי כלפיה הסתייגות גדולה. משהו שם לא מרגיש לי טוב. איזו אלימות כבושה באוויר.

 

אבל את חיפה אהבתי. מאוד. כל ביקור בה גרם לי שמחה ורצון לשוב אליה במהירות, אולי בגלל המראה המרהיב שנשקף מהעיר העילית, שלימים נראתה לי קצת כמו סן פרנסיסקו, ואולי בגלל הרכבת התחתית הקטנה – הכרמלית – שגרמה  לי לחוש בחוץ לארץ.

 

נסענו לחיפה לפחות פעמיים בשנה. פעם אחת במצוותה של אחותי שולמית, חובבת הפלורה והפאונה, שהכריחה את כולנו לבוא איתה לתערוכת הפרחים בגן האם. יש זוכרים? נדמה לי שהתערוכה התקיימה בפסח, ואולי בסוכות. הגן התמלא במאהלים עם פרחים מכל הסוגים – את מה ש"אינטרפלורה" בטח ייצאה לחו"ל, ופה אולי רק כמה עשירים זכו לקנות.

 

לגן האם הגענו בכרמלית, ואת ריח הטחב הקל שנשב מקירות המערה החצובה בצלע ההר למדתי לאהוב, עד שממש התגעגעתי אליו במשך ימות השנה. למרות שהנסיעה בכרמלית לא ארכה יותר מעשר דקות, ההרגשה היתה חגיגית ביותר, מעט מפחידה אפילו כשנעשה חשוך לרגע. מאז למדתי להמתין בדריכות לרכבת תחתית בתל אביב, שבטח כבר לא תיבנה בימי. וזו היתה כמובן גם חזרה גנרלית לטיוב ולמטרו שהתמכרתי אליהן עם השנים.

 

ופעם נוספת עלינו לחיפה בקיץ, גם לטיול וגם לעסקיו של אבי, שהיו לו לקוחות ערבים בחיפה התחתית – שקנו ממנו חרוזים וחרוזי חברון ועוד כל מיני עיטורים ותכשיטים שהוא ייבא מיפן וטייוואן – והוא נסע אליהם להגיד שלום, להביא קצת סחורות או לגבות חוב.

 

באותה הזדמנות אכלנו קבוע במסעדת חומוס אחת בעיר התחתית, וזה היה החומוס הכי טעים שאכלתי מימי – בטוח שמאז. ואת הבעלים הערבי הצחיק אבי בכל מיני בדיחות בערבית, ואף הציע לו "קוֹליֶיה" (שרשרת) לתת לאשתו, כמו שתמיד נתן לאנשים כדי לשאת חן בעיניהם.

 

אל חיפה הזו, למרות נמנומה התמידי, ואולי דווקא בגלל זה, שמחתי לעלות לימים בימי פסטיבל הסרטים של חיפה, מדי שנה בחג סוכות. בשנתו הראשונה של הפסטיבל, 1984, יצא שבדיוק הפכתי למבקרת הקולנוע של "על המשמר" והוזמנתי לפסטיבל. מבין הפסטיבלים בארץ פסטיבל חיפה היה הכי נדיב ומפנק: המון פינוקים לעיתונאים, חדר זוגי, שוברי ארוחות למסעדות, ואת "הבית של הפסטיבל" בווילה סמוכה לסינימטק, שם היה מרכז העיתונות, ובו התקיימו מדי ערב בגינה מסיבות וארוחות כיד המלך.

 

כל שנה, עם בואי לחיפה לפסטיבל, בין 1984 ל-1995, נהניתי לחזור לעיר המנומנמת, שתמיד נראתה לי כאילו נתקעה בעבר (נערות ונערים במראה פנקיסטי שכבר חלף אז מהעולם), אבל דווקא בגלל זה חיבבתי אותה, על שום שאינה מנסה להיות תל אביב, ואפשר עדיין למצוא בה קשישים ייקים בבתי הקפה המוצפים בשמש סתווית, מנקרים בשְּנֶקֶה קינמון ולוגמים נֶס על חלב.

 

באותן 11 שנים גם ערכתי ביקורת מסעדות מטעמי בכל מסעדות האזור, ולמדתי שגם בעיר הצפונית המנומנמת יש חיים ויש אוכל, דווקא לא רע. במיוחד זכורה לי מסעדה קווקזית משובחת אחת, שהגישה חצ'פורי מצוינים על רקע להקת נגנים אותנטית, כמו במקור. ואת הקריירה הקצרה שלי בת השנתיים וחצי כמבקרת המסעדות של "על המשמר", אף התחלתי בביקורת דווקא על מסעדה איטלקית אחת בחיפה.

 

מאז אינני מבקרת בעיר כמעט. כמה פעמים חשבתי לעבור אליה, לגור בעיר העילית הצופה על הים. אחר כך התחרטתי בגלל זיהום האוויר המוגזם. עיר יפה, קצת מוזנחת, עם יחסי ציבור לא הכי טובים, עם פרופיל מעט חוצלארצי כזה, עם מקומות שתמיד יזכירו לי דברים טובים בילדותי ובבחרותי.

 

 

3 תגובות

  1. גרתי שם המון שנים בחיפה ולמרות שאהבתי אותה ואת השורשים שמשפחתי הייקית נעצה בכרמל המעבר לתל אביב היה – ואת זה הבנתי בדיעבד- כמו עזיבת הגלות. ו

  2. לצערנו שורה של ראשי עיר לא מוצלחים, עסקנים אפרוריים ולא אנשי חזון ומעש, דירדרו מאד את חיפה, חלק מהתחומים כמו כלכלה גלויים לעין וחלק מהתחומים כמו נטישת צעירים את העיר סמויים אבל מורגשים. גוראל, מצנע ויהב – אנשים שמומחיותם באספלט ולכן כל העיר בחפירות של גשרים מנהרות ומחלפים ולא השקעה בתושבי העיר. בתי ספר נסגרים, על פסטיבל הפרחים אין מה לדבר וגם פסטיבל הסרטים ירד מחשיבותו כי נוצרו עוד אחרים. לצערנו העיר לא יודעת לטפל בזיהום שהזכרת, זה "שיטת השקשוקה" של אילי ההון שממנים ומשמנים בחיפה את הפקידים כדי לשתוק. התושבים בכרמל מזדקנים, קשה להזיז דברים חדשים בגיל 65-70. הנכדים כבר במרכז או בחו"ל לרוב. הנהלות רבות עזבו את העיר למקומות זולים יותר או קרובים למרכז הארץ. אכן מצער.

  3. מירי פליישר

    תודה יעל על שיר ההלל לעירי אהובתי.
    זכיתי ואני מבצעת השנה עבודת המשך לעבודתי בשנה שעברה בחג החגים. איזה אושר להשאיר חותם . יפה כתבת עליה ועל רוחה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל