בננות - בלוגים / / תל אביב שבלב
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

תל אביב שבלב

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לפעמים נכתבים גם בפייסבוק דברים נחמדים. אבי לן, למשל, כתב שהכי נעים להתגעגע לתל אביב שבלב . המשפט הזה הולך איתי כבר כמה ימים, והתחדד בעקבות פרסום הפוסט על מוסדות תל אביביים ותיקים.

 

לְמָה אני באמת מתגעגעת? לילדות? למקומות מהילדות? ואולי לזיכרונות עצמם? זאת אומרת, אולי אני נהנית להתגעגע. ומדוע? הלוא אינני טיפוס מאוד נוסטלגי. אינני מאלה הסבורים שהילדות היא שיא האושר, וגם אינני מתגעגעת אליה. אבל אולי אני נהנית להיזכר ברגעים מתוכה.

 

ומה יוצא לי מזה? מדוע כשמזכירים לי מקום מהילדות, ישר עולה בתוכי מין אד שאופף אותי וליבי מסמיק מהתרגשות? הלוא הילדות עצמה לא היתה משהו. ואולי דווקא בגלל זה?

 

והלוא חלק מהגעגועים אפופים באיזה גיחוך קל על הזמנים הללו, שהם כל כך עתיקים ומגוחכים ומיושנים. איך התרגשתי כשאבא שלי קנה לי, לו ולאחותי שולמית בקבוקי קוקה קולה קרים כקרח בשוק הכרמל, בתקופה שבה המותג הפציע לראשונה בארץ? ווי, ווי, כאילו נסעתי לארצות הברית עצמה. וכשהביאו את המבורגר וימפי? ואת קנטקי פרייד צ'יקן, באיזרוח הראשון השלו, אי שם בשנות השבעים? אכלתי את מנת העוף המטוגן או את קציצת הבשר הסתמית, וכאילו טעמתי אמריקה.

 

ואני לא אשכח איך התרגשנו בשנת 1967, כשנסענו למזרח ירושלים הכבושה, והיה אפשר לקנות שם "סֶבֶן אַפ", מותג שפסח עלינו בזמנו בשל החרם הערבי, והנה, שם עדיין אפשר היה לקנות אותו, והמשקה השקוף התוסס היה טעים לי הרבה יותר מהטמפו הלבן ששתינו אז. האם מפני שהוא באמת היה טעים יותר, או רק בגלל הפוזה? ההרגשה ש"עשינו את זה", שכבשנו את אמריקה?

 

לפעמים אני זוכרת מקומות בזכות איזה ריח או טעם או הבזק של מראה. הנקניקיה מ"ניו יורק", בית האוכל הכשר בדיזינגוף. בקבוקי השוקולד הקטנטנים הממולאים בליקרים שונים, שנמכרו בחנות משקאות יקרה אחת ליד קולנוע הוד. אני מנדנדת את אחייניתי ב"גן הגת" ליד בית לסין. הולכת איתה להצגה לילדים בבית אסתר, נדמה לי שכך קראו לאולם אירועים אחד ברחוב שולמית ליד כיכר דיזנגוף. אחר כך לוקחת אותה לסרט דינוזאורים בקולנוע אסתר הסמוך. דברים קטנים כאלה. חלקם אפופים גם בטעמים ובניחוחות של שביבי כאב, לאו דווקא בנוסטלגיה דביקה.

 

מה בזיכרון הוא הפאטינה של הרגש והזמן שאופפים את הזיכרון, ומה הזיכרון עצמו, החף מנוסטלגיה? אולי אנחנו באמת מתגעגעים אל הדמיון שיש בתוכנו. דימוי של משהו שזכור לנו באופן מעוות בוודאי, על ידי הזמן והתודעה והשיכחה, ועכשיו הוא לא יותר מפרק שבלב פנימה.

 

 

ובקשה קטנה: המתחזה/ים שוב חזר/ו לכתוב תגובות בשמי. צר לי, אבל זו לא אני. אנא מחקו כל תגובה שלי מהיום ואתמול. גם בעתיד אמנע מלכתוב תגובות, עד שיימאס לטרול/ים (נטולי החיים כנראה) מהשטות האווילית הזו. אז בבקשה תמחקו כל תגובה שאתם רואים בשמי. תודה וחג שמח. 

 

 

 

7 תגובות

  1. בתל אביב התאהבתי במבט ראשון אבל עד היום אני מסתובבת בה עם כיווצוצים בלב על כך שזיכרונות הילדות שלי רחוקים מפה מאוד

  2. המונח הזה "געגועים" אוקייני כמו "אהבה". כל אחד והעוגיות הפרוסטייניות שלו. ישנם שמתגעגעים לעברם כי ההווה שלהם חסר, ויש כאלה שמתגעגעים לעברם כי משהו מהותי בו היה חסר סביב רגעי חסד – מקומות, ריחות, חוויות נעימות פה ושם. ולעולם לא דורכים באותו נהר פעמיים. מה שהיה הוא לא מה שהווה ויהיה. אנחנו הנזכרים משוכנעים שכך היה כי אם לא כן אין "לגיטמציה" למה שקרוי זיכרון אנושי. יחד עם זאת, לעולם לא נדע בוודאות האם מה שאנו זוכרים אכן התרחש בדיוק בדיוק כפי שנזכר רק שבזמן ההתרחשות. רשומון ההיזכרות קיים לא רק בין שניים עדים כי אם גם וקודם כול בין האדם לבין עצמו. אישית ומאז ומתמיד אני מתנזרת ונזהרת מלהתגעגע לעבר, כי עיקרו בחסר ובכאב. העתיד הוא תמיד הבטחה. ואם אנחנו בחיינו על הר, מוטב להביט למעלה מאשר לאחור. וכל שסיפרת עליו כאן יעלה ריגש והחיה. אך זהו כוחו של סיפור וספר. מוטב לחוות את הריגוש הנוסטלגי כשהוא עובר סובלימציה על ידי האחר, מאשר להישבות בכאב-העונג שמעלים חוויות העבר האישיות בדלת אמות. אני מברכת אותך יעלה בשנה עם הרבה ריחות חדשים וחוויות רעננות ומקומות שלא היית בהם. ותל אביב שלנו היא כנראה מאז היווסדה עיר ללא הפסקה – ולא תמיד זה לטובתה, ולטובת ילידיה ודרי הקבע בה.

  3. איריס אליה

    שנה טובה, יעלה יקירה. והזכרונות האלה הם סיפורים צרופים. אצלי, פרברית ברמ"ח איברי, הם מגיחים כל הזמן. זה בעיקר הגיל, לדעתי. אם נרצה, או לא, יש בנו גרעין נוסטלגי חזק.

  4. זה מה שמרכיב תבתוכו שלנו יעל, הטעמים הזכרונות הצביטה בלב, וצביטה כזו קצת כואבת אבל הרבה נעימה, טעמתי ראיתי והרחתי חלק מהזכרונות שלך. אני גדלתי בכפר, תל אביב היתה רק משאת נפש רחוקה, יותר מניו יורק אולי, אבל הטעמים האלו חדרו גם לכפר הקטן, תודה על פיסת העבר הזו ושנה נפלאה!!

  5. יפה כתבת יעלה והתחבר לי לזה: http://zuta.bhasofer.org.il/?p=3328
    שנה טובה מותק

  6. תַּלְמה פרויד

    יעל היקרה, תל אביב גם בלב שלי. כתבת כל כך יפה – גם בשבילי. שתהיה לך שנה טובה טובה.

    קראתי את הראיון איתך במוסף 'ספרים' של 'לאשה'. יפה ואוהד. והתמונות שלך שם מקסימות ביותר!

השאר תגובה ל תַּלְמה פרויד ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל