בננות - בלוגים / / הומאז' קטן למוסדות גדולים
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

הומאז' קטן למוסדות גדולים

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

הנה כמה מוסדות תל אביבים ותיקים, שנשכחו ממני לחלוטין. אני חייבת להם הומאז' קטן:

 

בית המהנדס – במקום הזה אכלתי בילדותי לא מעט פולקעס וגלידה פרווה כמו מהמערכון על "מהנדס ואשת מהנדס". פעמים רבות הוזמנו לשם לשמחות של החברים של אבא שלי מבית הכנסת ושל עמיתיו לעסקים. בית המהנדס נחשב לאולם אירועים קורקטי ואלגנטי, לא כמו ההמוניות שאפיינה את אולמות השמחה ברחוב המסגר. והוא היה גם "יותר אשכנזי". והגישו בו לפתן פירות לצד גלידת פרווה, הפשע הכי איום בהיסטוריה הקולינרית היהודית. ביקור אחרון: חתונה בשנת 1972. הייתי בת 12, וזו הייתה הפעם האחרונה שהסכמתי לבוא עם ההורים לאירוע. אחר כך התפדחתי מדי.

 
בית המהנדס כאשר בנו אותו

הפייפר האוס הראשון בארץ, בפסג' הוד – יו, אני שכחתי ממנו לגמרי. איזו תחושה של אמריקה ושל מעודכנות תרבותית אפפה אותנו כשקנינו שם, כאילו הגענו לניו יורק. מיד רכשנו שם סט מדבקות בצורת סמיילי, שהיו אז באופנה, וסט מדבקות בצורת פרחים בסגנון "ילדים הפרחים", רובם בכתום תפוז, הצבע האולטימטיבי של שנות השבעים. והדבקנו אותם בשמחה רבה, אני ואחותי שולמית, על ארונות הקיר מפורמייקה בחדר שלנו, ומה שנשאר הדבקנו על המופת העיצובי של ראשית הסוונטיז' – ארונות המטבח מפורמייקה, כתומה כמובן, שיא האופנה! אוח, כמה נעים היה להרגיש בפעם הראשונה שאת שייכת לתרבות העולם הגדול, ושאינך לא רק חלק מאיזה טיז-אל-נאבי מסריח בלבנט.    

 

מסעדת "ניו יורק" – כל מוצאי שבת, כשיצאה השבת ואבא חזר מבית הכנסת, ואחרי ההבדלה, היינו משרכים לשם רגליים – אני, אחותי שולמית ואבי. כנראה שאימא רצתה להיפטר מאיתנו קצת. באותם שנים היא סבלה רבות מכל מיני בעיות רפואיות נשיות מעצבנות. אז אחי הגדול הלך לחברים. אחותי הגדולה כבר חותנה והצליחו להיפטר ממנה ככה. ואותי, את אחותי ואת אבי היו שולחים לסיבוב בדיזינגוף, שבסופו באה הנאה כפולה: הנקניקייה בלחמנייה של מסעדת "ניו יורק", גם כשרה, גם זולה, גם טרנדית, גם טעימה. חוץ מזה שזו הייתה עבורנו הקנייה היחידה של מזון במסעדות, ולכן היה כאן עונג כפול, נהנינו מהטריו המיוחד שלנו. הטיולים בשלושה עם אבא היו הדבר הכי יפה בכל השבוע, לו כמהנו במשך השבוע כולו. הרגעים שאבא היה שלנו בלבד, של שתינו. כל העולם היה אבא, שולמית ואני.

 
מלון דבורה
מלון דבורה, והמרפסת המיתולוגית לחתונות של עשירים

מלון דבורה – משאת נפשנו בשנות השישים היה להיות מוזמנים לחתונה במלון דבורה. ויום אחד זה הגיע. הייתי אולי בת שבע. החתונה התקיימה במרפסת הענקית של המלון, שם נערכו חופות של עשירים מתחת לכיפת השמיים. ווי, איזו יוקרה. איזה פינֶס. ווי כמה שהתרגשתי לשבת בערב הקיצי הדביק ולהביט על רחוב בן יהודה ולאכול את הקונכייה הספוגית מבצק עלים עם יציקת רוטב הפטריות הצמיגי מקופסה. ואחר כך גם בלעתי בהנאה את עוגת הספוג עם קרם המרגרינה, העיקר שאני יושבת במרפסת המוארת באור יקרות, שתמיד הבטנו בה מלמטה בקנאה, הלוואי נהיה גם אנחנו יום אחד אורחים בשעריה.

 

גם לכם יש זיכרונות ממקומות כאלה?

 

32 תגובות

  1. כמה רגישה ויפה כתיבתך אהבתי את תאור הביחד על רקע מקומות בתל אביב
    אני ילידת באר שבע (דרומית בגנים ) וזכור לי לי קולנוע מיתולוגי אחד ,שבו צמחו כל האהבות זה היה ה"סינימה פרדיסו" שלי בשנות השישים – קולנוע קרן, ליד תיאטרון באר שבע כיום.
    וגם את ספרית בית העם והספרנית צילה, שם ינקתי לראשונה את חווית הקריאה האובססיבית שלי.
    ושתהיה לך שנה מופלאה סופרת רגישה ומיוחדת שכמותך
    שהבאת את הלב שוב למקומות
    שהוא זוכר

    • חנה, גם לנו היה סינימה פארדיסו, קולנוע "תכלת" בצפון העיר, שהפך אחר כך לבית קולנוע לסרטי איכות. בסוף סגרו אותו – בערך לפני 20 שנה. איזה זיכרונות.

  2. איזה מחוזות. איזה נשכחות. איזה בית קברות. מה, אנחנו עד כדי כך קשישות, או שמא הכול כאן כל כך קצר מועד? בפריז הרי זה אחרת. כאן כל דבר נהיה מהר מדי היסטוריה של נפש ולא מתקיים במציאות. אז הנה עוד כמה מבת תל אביב צעירה כמותך: אולמי גיל (איפה שחגגו לי בת מצוה, לא רחוק מבית הנייר פסג הוד), ונזכיר כמה בתי קולנוע: תכלת, פריז, ארמון דוד, אורלי-אופיר (על יד ביתי), מגרשי הטניס מכבי שמולי (חניון המכבי, כסף כסף 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע), עיתון דבר עליו השלום, בית הוצאת ספרית פועלים (מזא"ה פינת נחמני). כבר אין לי נשימה, יעל. את כל זה העליתי תוך דקה. ומה נשאר, מה? הים הגדול! שנה טובה לו לים בן אלפיים. וגם לנו ששרדנו את השינוי וההרס והבנייה מחדש – ולאו דווקא לטובה – לחופיו.

    • ענתי, אולמי גיל זה האולם שמחות שהיה ברחוב שנקין? היה ליד "דבר" אולם כזה, זןכרת אותו?

      את זוכרת אולי את קולנוע "שדרות"? הרסו אותו מזמן מזמן. ובטח את זוכרת את קולנוע ארמון דויד. זה הקלנוע שלי של הילדות.

    • מוטי ללויט

      נכון !! חנות ספרים של ספריית הפועלים .. באלנבי קרוב למזא"ה

      • לגבי חנות הספרים, לדעתי היום עדיין יש שם חנות ספרים, אבל רגילה. אגב, בזמנו, כשעבדתי בעל המשמר, בבניין החדש שלהם בחומה ומגדל, המערכת של ספריית הפועלים פעלו בקומה שמעלינו.

        • אנחנו חיים בשצף קצף של היסטוריות קצרות טווח, יעלה. יש משהו עצוב מאוד בפוסט הזה. מראה נוסטלגית די מביכה. זה כאילו שאנחנו עולות הימים כבר עם חצי רגל ב… מזל שאנחנו כותבות ולא בונות בניינים. נראה לי שחיי "המדף" של בניין כאן קצרים משל ספר.

  3. מקסים יעל !
    שערי לך מה הרגשנו אנחנו ילדות הפרובינציה העצובות (סתאאאאאם , אין כמו חיפה) כשהגענו לעיר החלומות תל אביב

    • ריקי, למה, גם לחיפאים יש טונה מקומות. לא מזמן דוד שליט כתב על זה, הוא חיפאי במקור. מעניין מה ריגש את "הפרובינציאלים" בבואם לתל אביב. כיכר צינה? גלידה מונטנה? שליט כתב על הגעגועים שלו לבית האוכל של הפועלים בדרום תל אביב.

      • ועוד איך יש לחיפאים טונה של מקומות !
        אני הגעתי לתל אביב לעיתים כל כך רחוקות , זוכרת את גלידה ויטמן (באלנבי?) שגרמה לי התרגשות והמילה "דיזנגוף" עשתה לי נעים בגוף 🙂
        שנה נפלאה יעל וחיבוק

    • כנערת פרובינציה וסטודנטית באונבריסטה בתל אביב, זוכרת את קולנוע פריז של שנות השבעים, את מיטב סרטי האיכות ראיתי שם
      ומה עם גן השקמים?
      שם היו פגשות אהבים נרגשות(תמימות למדי)

  4. במלון דבורה, התקימה לפני שנים מדרשה לחוזרים בתשובה ובני משפחותיהם. היה נחמד מאד. עד שעברנו למקום אחר. בכל אופן אני וילדי הבוגרים בקרנו שם רבות.

    כעת יש לדעתי מדרשה די מפוארת בקולנוע " גורדון" לשעבר. כשבאני שם ( כבר שנים לא)זה תמיד מערבב לי עבר והווה. ילדות חילונית " בקולנוע גורדון" ואחרת במהדורתו החדשה. אף אני הנחתי שם פעם ערב. זו מדרשיה מזמינה ושאנטית.
    ובית המהנדס היה מקום די מכובד לעריכת חתונות.

    • אביטל, מדהים, לא ידעתי שגורדון הפך למדרשה. הוא היה סגור בשנות השמונים, ואז בראשית התשעים קנה אותו איש אחד, שהחליט לבד לתפעל אותו, היה מוכר כרטיסים, מוכר במזנון, ומפעיל הכול לבד. ולא הצליח לו, כנראה שמכר בסוף… ממש הרגשתי אז כמו "בסינימה פראדיסו" – איש אחד עם קולנוע אחד גדול.

  5. 1) שק"ם אבן גבירול

    2) ספריית מירה ברח' זמנהוף
    3)פיצריה רימיני בככר מלכי ישראל
    4) חוג לימוד קרמיקה של אברם ולאה ברח' גליקסון ליד ככר דיזנגוף.

    5)חנות החיות בפרישמן בכניסה הצדדית לפסאז'-ממש מול מעבר החצייה
    וגם חנות החיות ברח' אלנבי במשולש פינת ביאליק-אלנבי-טשרניחובסקי.

    מישהו חוץ ממני זוכר ?

    • מוטי, והלוא בזכותך נכתב הפןסט הזה. בעקבות מה שכתבת לי לפני כמה חודשים על פוסט על תל אביב. ואז כתבתי את הרשימה הזו, ורק עכשיו יצא לי לפרסם. את הפייפר האוז אתה הזכרת לי.

      אגב, אתה זוכר חנות משקאות בכניסה לפסג' הוד? לדעתי כבר סגרו אותה.

      את בית פייטלוביץ, הספריה, אתה בטח זוכר.

      מה שאתה מזכיר, אני לא זוכרת. רק זוכרת את פיציריה רימיני. איזה נשכחות שהזכרת לי. זוכר אולי את המברוגר וימפי?

      אני לא יודעת למה אנחנו מתרפקים על הזכרונות האלה. אני לא מתה על נוסטלגיה, אבל מוצאת את עצמי מתגעגעת לתל אביב שבלב.

      • מוטי, שכחת את השק"ם בבן יהודה, לפני שבנו את השקם הגדול באבן גבירול. זוכר אותו? הוא היה די קטן, ונורא מלוכלך.

  6. 1. גלידה ויטמן באלנבי.
    2. הטורקי שמכר קופים על חוט ושר "היי, זיגי זום, זיגי זומבה."
    3. מוכר הנקניקים הווינאי ליד קולנוע "מוגרבי".
    4. בתי הקולנוע "בית העם" ו"גם רינה".
    5. כמובן, "כסית", עם אלתרמן, אורלנד, גורי, זך, הורביץ.
    6. עד היום, "קפה "תמר": כולכם מוזמנים לבוא ולהיות אתנו. מלאו עתה 51 שנה ל"חברותי" במוסד.

    • גיורא, מובן שזוכרת את ויטמן באלנבי. וכמובן שאת כסית ותמר, וגם את הקפה של אייבי נתן, קליפורניה. היינו מציצים לשם בהתרגשות.

      את השאר לא זוכרת, כנראה לפניי.

  7. אולם האירועים ברחוב שינקין נקרא אולמי תכלת.

  8. תענוג של זכרונות.
    שנה טובה ומתוקה לך, יעל.

  9. מול הגלידה של ויטמן היתה חנות הנעלים היוקרתית פיל, ואם הזכרתי חנויות נעלים אז מי זוכר את אבנעל, ועזורי באלנבי,
    והקבצנים ? זה ששכב בד"כ באלנבי ואח"כ עבר לדיזינגוף, תמיד לבוש לבן, כאילו לבש תכריכים, ותפר לעצמו עוד תכריכים ונעלים מבד לבן גס, הוא סיקרן אותי האם מישהו יודע מי הוא היה? מה היה סיפור חייו?

    • אני זוכרת היטב את פיל ואבנעל.
      את הקבצן המסוים הזה, לא. היו אז די הרבה קבצנים, בדיוק כמו היום. אבא שלי היה שולח אותי לתת להם נדבה, כדי ללמד אותי את המצווה הזו.

  10. יעל, יעל, תודה שהכרת לי מקומות מבעד למשקפיים שלך. הזיכרונות שלי לא מכאן. אני מקנאה במי שיש לו שורשים מקומיים, כמה דורות אחורה, מה טוב!

השאר תגובה ל יעל ישראל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל