סחי וזוהמה בביצה הקטנה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מעשה שהיה כך היה. לימדתי כתיבה באחד מבתי הספר הגבוהים והנחשבים לאמנות ולכתיבה. למרות שבהתחלה התלמידים לא ממש קלטו את טיב הקורס שלי, הם התלהבו ממנו בהמשך, וחלק מהם אמרו לי שאני היחידה שמלמדת אותם משהו מבין כל הקורסים שלהם. עד כדי כך, שאפילו ביקשו להאריך את הקורס שלי על פני כל השנה. עם תום השנה הודיעו לי מההנהלה שמאוד מאוד רוצים שאלמד גם בשנה הבאה. הסכמתי בשמחה.

זמן מה לאחר מכן, מרכזת המגמה הוציאה ספר חדש. מיד התקשרה אלי ובדברי חנופה ומתק שפתיים הודיעה לי שוב כמה התלמידים מתפעלים ממני, כמה ההנהלה רוצה שאלמד שוב בשנה הבאה, ובדרך אגב שאלה אם הגיע אלי ספרה לקריאה. באותה עת כתבתי ביקורת ספרים באחד המגזינים האיניים.

לא אמרתי לה שאין בדעתי לכתוב עליו, ושאני סבורה שאין זה אתי שאכתוב על ספרה כי היא המנהלת שלי. פשוט איחלתי לה מזל טוב וקיוויתי שבכך יסתיים העניין המביך.

עבר חודש, והיא התקשרה לשאול אם אכתוב על ספרה. אמרתי לה שאני מעדיפה שלא לכתוב, כי אני סבורה שיש בזה טעם לפגם מהסיבות הנ"ל. היא טענה שמה פתאום, הנה, יש אצלה עוד מבקר ספרות במחלקה, והוא כתב עליה בלי בעיות.

היא טענה שאין פה שום בעיה אתית, ולא שמה לב שבכך שהיא לוחצת עלי לכתוב עליה, למרות שאיני רוצה בכך, ושזה לא נעים לי ומלחיץ אותי, היא כבר עושה משהו שאינו רק לא אתי, הוא ממש לא חוקי. הרי היא ממש מפעילה עלי לחצים ישירים ומיני רמזים שאם לא אכתוב עליה, יקרה כך וכך… מה זה אם לא ניצול יחסי מרות?

השיחה הארוכה בינינו הגיעה לקולות צורמים ורמים, וזאת עדיין לא מבינה מה לא בסדר בהתנהלות שלה מולי, וממשיכה לנסות להסביר לי למה זה כן בסדר גמור שאכתוב עליה, הרי ממילא כולם בביצה מכירים את כולם, וממילא אין מנוס מלכתוב גם על אנשים שאנחנו מכירים.

כן, אמרתי לה, מכירים. אבל את ואני לא סתם מכרות, את הבוסית שלי במקום שבו אני מלמדת, את זו ששכרת אותי לעבודה, את בדרגה מעלי, ויוצא שאת מנצלת כאן את יחסי המרות שלך איתי.

מובן שדבריי נפלו על אוזן ערלה. כעבור חודש הודיעה לי רכזת בית הספר שבסופו של דבר לא אלמד את הקורס שלי בשנה הבאה. הסיבה? משהו מעורפל על בעיות כספיות. מ-מ-ש.

טוב, יאללה. לא התעצבנתי. ז"א, התעצבנתי, אבל נרגעתי מיד. לא רוצים, לא צריך. לא מהיום אני משכשכת בביצה המסריחה, ואני מכירה את כל החרא. הלך משהו אחד, יבוא משהו אחר. נסגר משהו אחד, ייפתח אחר.

וממילא, באותה שיחה שבה צעקנו זו על זו, ידעתי שהפיטורין יבואו גם יבואו, ולא היה אכפת לי שאני צועקת עליה, גם במחיר אובדן העבודה, וזאת משום שדבר ראשון איני מסוגלת לעשות שקר בנפשי. איני מסוגלת לכתוב על אדם שהוא בוס שלי. פשוט לא מסוגלת. ולא בגלל "מה יחשבו", אלא בגלל מה שאני אחשוב על עצמי.

אבל מעניין, היה עוד ספח מאוחר ועקיף יותר לפרשה. כאמור, אותו מבקר שגם הוא לימד כתיבה באותו בית ספר, ממש נשפך משבחים דביקים על ספרה. ואף אחד לא פוצה פה שיש לו אינטרס לעשות זאת. והוא עצמו, חחחח, תמיד מציג את עצמו כ"מבקר לא תלוי", שופך מילים על הצורך להיות נקי מקשרים ואינטרסים, וכמה שהוא מבקר מוסרי שלא מושפע מכלום. מ-מ-ש.

ומעניין, כשיצא ספרי החדש, ואחד המבקרים כתב עליו טובות, המבקר הנ"ל זעק בבלוגו כמה הביצה מלוכלכת, שהרי ברור שאותו מבקר כתב עלי טובות כי הוא מכיר אותי (מכיר אותי; לא חבר אישי וקרוב שלי, לא בוס שלי) ושכח, כמה מהר שכח, שהוא עושה זאת בעצמו כל בוקר וכל ערב, ושהסופרלטיבים שכתב על ספרה של הבוסית שלו מבית הספר לכתיבה שפעו מתק זוועתי וחנופה של סריסים למלכים שלהם. אבל כמובן, כל אחד רואה רק את דבשת האחר, לא את של עצמו. ואותו מבקר עדיין רוחץ ב"ניקיון כפיו" הדמיוני ובטוח שאין מבקר "לא תלוי" ואתי ממנו.