בננות - בלוגים / / תולדות תלתליי
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

תולדות תלתליי

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

הפוסט של לוסי על תולדות תלתליה עשה לי חשק לכתוב על תלתלי: נושא שולי לכאורה, שבעצם טמון בו הרבה מתולדות האישיות ומהסודות הכמוסים של החיים הפרטיים.

 

בכלל, מי שחושב ששיער ותסרוקת זה סתם ערמת שערות על הראש, לא מבין עד כמה אנשים קשורים לשערות שלהם. עובדה, בפעם הראשונה והאחרונה שעשו לי ספיחס בילדות אצל הספר של אבא שלי, זה היה כאילו קרעו ממני את בגדיי. ומאז אינני מרבה להסתפר. לפעמים אני גוזרת קצת, כדי ליישר, אבל עד כאן!

 

נולדתי מתולתלת קמעה, לא משהו רציני, יותר מין גלי כזה. ואימא שלי היתה עושה לי תסרוקות משונות של בננות ותפוחים ממעט התלתלים על הראש, ומסיימת את המנאז' בסרט משי מגוחך, לבן או צהוב או ורוד, תלוי במה שהלבישה אותי.

 

ופתאום, בגיל חמש, השיער התיישר, והיה לי מין קארה שאהבתי. זו היתה התסרוקת הכי חביבה עלי. ואז אימא שלי החליטה שנמאס לה לסרק ולסדר, ושלחה אותי ואת אחותי לַסַּפָּר של אבי, שלא ידע לְסַפֵּר בנות קטנות, והוא עשה לנו גלח מהגיהינום, ונשארנו עם מין ספיחס של בנים, ולא אהבנו אותו בכלל. ולמה שלחו אותנו לספר של אבא? כי הוא היה הכי זול, וכל מה שידע היה לגלח בגסות.

 

ואז השיער גדל שוב, ועכשיו הוא כבר גדל בתלתלים. המון תלתלים, כמעט אפרו קטן. היה לי שביל באמצע עם ערמת תלתלים מכל צד, אז הילדים בבית ספר קראו לי "בן גוריון". שנה לפני כן, בגלל משקפי הזהב העגולים, הם קראו לי "ג'ון לנון". אז עכשיו הפכתי ל"בן גוריון", וזה די הציק לי, אז יום אחד החלטתי לעשות החלקה.

 

הלכתי לספר ליד הבית, שהבטיח נפלאות. אחרי חצי שעה עם החומר המסריח על הראש, יצאה ממני "מיס פיגי". ווי ווי, כמה שהחלק לא התאים לי! באותו יום הבנתי שתלתלים נולדתי, ותלתלים אמות. מרוב בושה נשארתי כל היום בבית, עד שלמחרת השיער התחיל להיתלתל שוב מעצמו, בשל הלחות התל אביבית הנודעת לשמצה.

 

ושוב היה השיער ערמה לא ברורה של תלתלים, לא לכאן, לא לכאן, לא אפרו, אבל גם לא משהו מוגדר. עד שפתחו את "גאלרי מריוס", המספרה הכי אינית בסוף הסוונטיז, ואני וגיסתי עלינו פרישמנה כדי לזכות בתסרוקת מופלאה מידיו של רב הספרים הנודע מריוס.

 

הוא הציע החלקה רק בחלק העליון של הראש, וששאר השיער יישאר בתלתלים שיגלשו בחינניות. חצי שעה אחרי ואיזה ארבע מאות לירות פחות, פלוס מסרק מגוחך שאני משתמשת בו עד היום ועוד כמה מוצרים מיותרים שהוא הצליח למכור לי, יצאתי מהסלון שלו כמו איזו דונה אידיאלה, פרימה בלרינה, מונה ליזה קפואה, ועל הראש משהו מגוחך כמו הפאות המפודרות של לואי ה-14.

 

גם כאן חברו אלֵי המזל למזג האוויר הלח של תל אביב, ולמחרת נמחקה התספורת המגוחכת כלא היתה. מה שכן, משהו אחד טוב קרה בגלל ההחלקה הזאת. התלתלים כבר לא גדלו למעלה כמו מין אפרו קטן אך לא ברור, אלא הסתדרו סוף סוף והתחילו להשתלשל למטה בגליות נעימה ומאורגנת. סוף סוף זכיתי לתסרוקת שרציתי, והיא נשארה כך עד היום.

 

פעם אחת העזתי להסתפר, בעידן הקארה של ראשית שנות התשעים. לאחותי היה חבר אמריקאי שטען שסיפר את שֶׁר במסע ההופעות שלה, והוא סיפר נורא יפה את אחותי. אז נתתי לו את הראש שלי בתמורה לארוחה מצוינת בביתי של פסטה בבייקון בשמנת ועוגת קצפת מוקה. דווקא יצא יפה, ובכל זאת כעבור שנתיים חזרתי לתסרוקת המסורתית שלי, שכנראה לא אפרד ממנה עד הקבר.

 

דבר אחד מצער: התלתלים שלי היום הם כבר לא אותם תלתלים כמו של פעם. הם עדיין מסתלסלים כמו שצריך באופן טבעי, אבל הנפח שקצת ירד מעמעם את הרושם הרעמתי שהם יצרו בעבר. ותלתלי הפוני? אותם בכלל צריך לחפש בזכוכית מגדלת…

 

 

מימין, ושמאלה, לפי כיוון השעון:

אני בת כמעט 3, עדיין מתולתלת, עם תסרוקת תפוח, כנראה, על הראש

אני בת 6, עם ה"שלום לך גננו", והשיער שהתיישר פתאום ונעשה חלק עם גל קטן

אני בת 12, בתור "ג'ון לנון"

אני בת 14, בתור "בן גוריון"

אני בת 26, אלוהים, כמה תלתלים היו לי אז!

אני בת 33, עם הקארה שעשה לי איז'ו, שטען שהיה הספר של שֶר

אני בת 36, בכל מיני תסרוקות שהכי אהבתי באותה שנה

אני בת 40, עדיין עם טונות תלתלים

ואני היום… בת 50, וכמות התלתלים ירדה פלאים… (ביחד עם ההורמונים?)

 


18 תגובות

  1. תַּלְמה פרויד

    תולדות יחסיי עם התלתלים דומים כל כך לשלך. כולל טראומת הספיחס. אמא שלי לקחה אותי בגיל 10 בערך לספר המיתולוגי של תל אביב דאז, מישה, שהחליט שמה שאני צריכה בחיים זה תספורת א-לה-גרסון עם ערימת תלתלים מעל המצח. אמר ועשה. אמי התמוגגה, הדודות נשפכו מהתפעלות, השכנות מחאו כפיים – ואני בכיתי והתביישתי ללכת לבית הספר (אגב, כשאני מסתכלת בתמונות, כיום, אני חושבת שמישה והדודות צדקו…).
    ואת מדהימה יעל יקירתי, עם תלתלים כאלה או אחרים – ובכל גיל. וכל כך יפה כתבת.

  2. אהבתי מאוד.
    בסופו של דבר, החזות החיצונית מגדירה אותנו, הן בעיני הסביבה והן בעיני עצמנו. היא חלק גדול וחשוב מהאישיות שלנו.
    (אם היית יודעת איך אני נראה – היית מבינה עד כמה לא קל לי לכתוב את המשפט הזה).
    התלתלים המקסימים שלך הן את, וזה נפלא.
    ואת יודעת מה? במובן מסויים הם גם מזכירים את הספרים שלך: חצופים במובן החיובי, מתפרצים, עוצמתיים.
    יעל, אני יודע שבתקופה האחרונה עברת מתקפה נוראית. קראתי והזדעזעתי.
    חשוב לי שתדעי, שאני אוהב את הכתיבה שלך, ומחבב אותך וירטואלית.
    אני סבור שאת אישה מקסימה ובעלת ערך רב.

    • תודה רבה רבה, עמית היקר, ההשוואה בין התלתלים לכתיבה היא מקורית מאוד, ואף אחד לא אמר לי את זה מעולם. תודה!

    • יעל ישראל

      זו הייתי אני. מאז שנעשו פה שינויים בתוכנה, השם שלי נעלם כל הזמן.

  3. שולמית אפפל

    יעל, ועדיין הכי חשוב להמשיך להתיידד עם מה שיש
    וזה מה שאת עושה ותודה על השיתוף שלרבות מאיתנו כאן אין אומץ לעשות
    ואני מתבוננת בך בגאווה

  4. מירי פליישר

    התלתלים מנצחים ! גם מה שיש לך היום. תפארת וכתר!

  5. שמחה שמשכתי אותך לכתוב על תלתלייך. אני גם הרגשתי יוצאת מהמספרה אחרי התספורת והפן כמו פרימדונה, שחקנית בסרט. והרגשתי בסרט. אבל שמחתי לדעת שלמחרת כבר לא יהיה דבר מכל זה.
    עכשיו הכל נכנס אצלי לקטגוריות של מה אני מוכנה/רוצה להשקיע במראה, מבחינת עזרים/התערבויות חיצוניות. אז לא צובעת, למשל. כמעט לא מתאפרת (פעם כן, צלליות והכל)
    אלה סוג השקרים שקל להיפתר מהם…
    התמונות מקסימות, וברובן חיוך מתוק, מושך.

    • יעל ישראל

      לוסינקה, יש לך אולי תמונות עם צלליות עיניים משנות השבעים? הצלליות הירוקות שהיו אז? הייתי מתה לראות. ואת צודקת, עם השנים כבר אין כוח להשקיע בזה. כנראה עניין של סדר עדיפויות… וכוח כמובן… שנגמר חחחח

  6. איריס אליה

    פוסט המשך נפלא, יעלה אחותי. אם ירצה ה', אני אהיה השלישית שאסקור את ההיסטוריה המצחיקה של שערותי/סערותי.
    נשיקות.

  7. יעל, לא שיערתי שאפשר לכתוב דבר עוצמתי כזה על התלתלים. התמונות מקסימות ואנושיות.תמשיכי!

  8. בחורה יפה

    • יעל ישראל

      תודה רבה! (אומנם נערה הייתי וגם זקנתי, אבל בכל זאת נעים לשמוע….)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל