גם לבית מגיע בּוּק

 

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

השבוע באו מהעיתון לצלם אותי. אחרי שהלכו, בתום שעה וחצי של עינוי מבחינתי, החלטתי שגם לבית מגיע בּוּק, וזאת, כי הצלם התביית רק על צד אחד של הסלון, ואת השאר לא צילם. אז אמרתי, מה, לבית לא מגיע סט צילומים? אז צילמתי את הבית…

 

אני גרה בו 22 שנה. בעצם, זה הבית שגרתי בו הכי הרבה מתוך 50 שנותיי. הוא חלק ממני, ואני חלק ממנו. פעם בא אלי חבר ואמר שרואים שהבית הזה הוא אני. ואני מודה שאני תמיד מנסה לעצב אותו ממש על פי טעמי, גם אם לפעמים לוקח לי זמן למצוא דברים וחפצים שאני אוהבת. ואם לא מוצאת, מכינה בעצמי.

 כבר אז, בסוף שנות השמונים, כשעברתי לגור בו, כיתתי את רגליי כדי למצוא רהיטים לטעמי, כי כל מה שהיה בחנויות הרגילות לא מצא חן בעיני. הגעתי אז עד חנות מדהימה בשם "עיצובים" בקריית אריה, ושם מצאתי בדיוק את החזון העיצובי המודרני והמינימליסטי שחיפשתי – הכול במתכת ופשתן, בגווני שחור, אפור, מטאלי וכחול-ירוק-ים. אלו הצבעים ששלטו בסלוני.

 

דבר ראשון קניתי שולחן מתכת מדהים, אפור מטאלי, של מעצב ישראלי צעיר. את השם שכחתי. יש לי את השולחן הזה עד היום. המחיר הצדיק את עצמו במקרה הזה מכל בחינה. אחר כך קניתי כורסה מדהימה של אותו מעצב, בשחור וכחול-ירוק ים. היא באמת היתה מדהימה, ואלמלא הרס לי אותה החתול עַבַּדָּה בציפורניו המעוקלות והמפלצתיות, ייתכן שהיה לי אותה עד היום.

 

הדבר השלישי שקניתי לסלון היה ספה מדהימה, ודווקא לא מאוד יקרה, עם מבנה מוזר ומעוגל, ממתכת שחורה ובד פשתן שחור.

 

למראה המודרניסטי הנזירי-משהו שחיפשתי, הוספתי רהיט שעיצבתי בעצמי: מעמד גבוה לטלוויזיה, וידיאו ומערכת סטריאופונית (כן, פעם היה דבר כזה). למעשה, המעמד היה מבוסס על רהיטי המתכת המשרדיים האפורים שהיו אז בכל משרד ממשלתי או צבאי. אבל אני הזמנתי בגודל מיוחד, 60X60, ובאורך 1.90, ואחר כך התזתי על המתכת האפורה המדכאת התזות מיוחדות בסופרלק שחור, שנראו כמו כתמי רורשך, וזה יצא מדהים ומוזר ומיוחד במינו.

 

והיה עוד כיסא אפור מטאלי מוזר, שמשענת הגב שלו נראתה כמו לוח מתכת מנוקב בכדורי אקדח. ומעט קישוטים שמצאתי בעמל רב וכמה תמונות שקניתי באיטליה.

 

העיצוב הזה החזיק מעמד שש שנים, עד שהבאתי את החתול עבדה, שהתחיל להרוס בשיטתיות את כורסת המעצבים שעליה היתה גאוותי.

 

אחר כך היה לי שלב ביניים קצר. הבאתי מהודו בדי ריפוד מדהימים שקניתי בחנות מעצבים בניו דלהי. רק הודים נורא עשירים קנו שם, אבל לנו הישראלים זה היה מאוד זול. וקניתי שטיחים מדהימים בשוק שב"רינג", ועוד כל מיני אורנמנטים מיוחדים במינם. וכשחזרתי, עיצבתי לי סלון בנוסח הודי מודרני, בגווני שחור, חומים שונים ואפורים. זה לא נראה כמו בית של סטלן מצוי יוצא גואה, עם בדים הודים בנאליים על הקירות והמיטה, זה באמת יצא מיוחד במינו, כי העברתי את ההודיות במבחן המערב. אבל הסגנון האוריינטלי נמאס עלי כעבור שנה.

 

או אז מצאתי מערכת סלון בעלת מבנה מיוחד במפעל באזור התעשייה בראשון לציון. כיתתי את רגליי עד לשם – והיו הלוא אלה ימים טרום "איקאה". זו היתה ספה וכורסה ממתכת שחורה, אבל בעיצוב גיאומטרי מוזר ומאוד לא סטנדרטי. הכריות היו מודולריות – חלקן בפשתן שחור וחלקן בפשתן אדום. ליצירת דרמטיות נדרשת מהצבעים המאוד תיאטרליים, הוספתי וילון שהכנתי בעצמי, ממשהו שראיתי באיזו חנות. לקחתי טול לבן וארוך, גלגלתי אותו לחבלים, ובהפרשים של 40 ס"מ קשרתי שושנים אדומות. את ה"חבלים" תליתי במרוויחים של עשרה ס"מ, ונוצר וילון מוזר, שמזכיר את הווילון שיש לי עכשיו.

 

בשנים שהווילון הזה החזיק מעמד, המון ציפורים הגיעו למרפסת, לשמחתם של שני חתוליי, עבדה ומוטל ז"ל. מה שמעיד על כך גם על ציפורים אפשר לעבוד עם פלסטיק. יונק דבש אחד אפילו התיישב על אחד הפרחים ורחרח אותו במרץ, אולי בכל זאת ניתן יהיה לינוק משהו…

 

בתור שטיח שמתי לינולאום פשוט מוויניל, בצורת משבצות בשחור לבן. הוספתי גם המון כריות בשחור-לבן מנומר ומפוספס, וכריות מצופות בוויניל בהדפס של שושנים אדומות. והכול נאלצתי להכין במו ימי, כי אז עדיין לא היה כאלה בחנויות – שוב, בעידן טרום "איקאה." כיתתי את רגליי בין הרפדים של פלורנטין כדי למצוא בדים מתאימים לריפוד הכריות שראיתי בעיני רוחי.

 

והיו כל מיני חפצי חן שהתאימו לאווירה התפאורתית-משהו, שמצאתי בחנויות ברחוב שינקין. את ההדפסים מאיטליה השארתי. אני אוהבת אותם עד היום. אמנות, הגם אם סתם בהעתקים, זה לא דבר שקל להחליף ולשנות.

 

כשגם המנאז' הזה הוחרב על ידי חתוליי, הבנתי שאין טעם לקנות רהיטים ביותר מאיזה אלף שקלים. אז קניתי ספה שחורה דמויית עור, וצירפתי אותה למה שהיה קודם. זה היה פחות דרמטי ומטורף, ויותר סטנדרטי – וכנראה שאני לא אוהבת סטנדרטי – ובכל זאת יצא יפה.

 

ועכשיו, אחרי שהחתולים הרסו גם את דמוי העור השחור, קניתי באלף ₪ שתי ספות דמויות עור בגוון אוף-ווייט – זה מספיק בשביל ציפורני החתולים – והנה התוצאה לפניכם, מבוססת על אורנמנטיקה מבית "איקאה" ומבית יעל ישראל. 

 

לפעמים אני מתגעגעת למשהו הרבה יותר מעוצב ומיוחד ומקורי, כמו שהיה לי פעם. אבל אני מבינה שכאשר יש מפלצות קטנות ושעירות בבית, צריך לוותר על רהיטים איטלקיים יפיפיים. זה או "איקאה", או סלונים דמויי עור בהוזלות. ומבחינת חתולי, אפילו "איקאה" יקר מדי.

 

ככה זה. מי שרוצה לחיות עם מפלצות רכות ושעירות בבית, צריך לוותר על חלומות העיצוב הנשגבים שלו. ובבקשה, אל תציעו לי עקירות ציפורניים, אני לא בנויה לסדיזם.