עוד על הטרדה מינית (ומשהו על טוהר העיתונות)

יוסי דר שאל אותי בפוסטי הקודם: "האם החביבות והנחמדות הזו מצידך זהה בכל סממניה כלפי גברים וכלפי נשים כאחד? האין מבחינתך כל הבדל בהתייחסות כלפי העומד מולך – אם זה גבר או אישה?"
 
משה גולדבט לעומת זאת, לא שואל בעדינות, אלא קובע: "הסיטואציה ברורה -היית נחמדה ללא כל כוונה מינית וגבר הבין לא נכון את המסר וטעה לרגע קל- אז מה.הוא חיבק חיבוק לא רצוי הבהרת את המצב ובזה זה נגמר ומיד-אם אנחנו בכל זאת רוצים חברה חופשית וללא תקנות חסידות גור מצבים כאלו הם בלתי נמנעים בחיים .לדעתי אין כאן הטרדה במובן החוקי כי אין ביסוד ההתנהגות כל כוונה להטריד לבזות או להשפיל.נראה לי שאת משתמשת במונח הטרדה במשמעות שהחוק לא התכוון לה בכלל אבל גם כזו שלא נכון להשתמש בה בחיי היומיום."
 
לאור התגובות הללו, שוב אנסה להבהיר את מה שאנחנו, הנשים, צריכות להבהיר לגברים, כי מסתבר שהם אינם קולטים זאת, או לפחות, חלקם אינם קולטים.
 
תחילה אתייחס לדבריו הבסך הכול מאופקים והוגנים של יוסי דר, אבל נדמה לי שחשוב להסביר את המצב לאשורו. כשאישה נמשכת לגבר, היא מעוניינת בפלרטוט עימו, ואולי אף ביותר מכך. ואז היא רומזת לו, בין אם זה בגלל משהו אבולוציוני או ביולוגי או חינוך או השד יודע מה, אבל היא רומזת לו ומשתתפת איתו בפלרטוט. אבל כשאישה לא חושקת בגבר, היא לא מפלרטטת איתו. לפעמים היא נמשכת ומפלרטטת, אבל לא רוצה לקחת את זה הלאה, וגם זו זכותה – וזה לגבי מי שהגיב אצלי שנשים הן טיזריות. דבר כזה קורה בעיקר כשאת עדיין צעירה ודי מבולבלת. כשאנחנו מתבגרות קצת, אנחנו מתחילות להבין איפה אנחנו חיות ומיישרות קו. 
 
אבל אני מדברת כרגע על המקרים הברורים, שבהם אישה לא נמשכת לגבר ולא מפלרטטת איתו. ואם הוא חושב שהיא מפלרטטת איתו, זה בראש שלו בלבד. היא נחמדה ואמפטית וחמה, והוא משום מה מחליט שהיא מפלרטטת איתו.
 
שואל אותי יוסי דר אם אני מתייחסת אותו הדבר אל גבר שעומד מולי כמו לאישה שעומדת מולי. והתשובה היא כן. כשאינני נמשכת לגבר שעומד מולי, זה בדיוק כאילו שעמדה מולי אישה. גבר שלא מושך אותי, אף אינו מרגש אותי, ולכן אני אדישה אליו כמו לאישה. וכמו שהנשים במערכות העיתונים וההוצאות לאור שעבדתי בהן לא התנפלו עלי פתאום מאחור בחיבוק צמוד או התכוונו לנשק אותי על הפה, למרות שהייתי מאוד מיודדת איתן וחביבה, אין סיבה שגבר שעובד עמי ואני מחבבת אותו, יעשה את זה.
 
אבל בעיני משה גולדבט זה לא נורא. "אז מה", הוא אומר. קרה, קרה. גם אני אמרתי את זה לעצמי כל השנים, קרה, קרה, אל תעשי מזה עניין. אבל מתוך "האל תעשי מזה עניין" הזה נובע הכול, מההטרדה הכי קטנה שאפשר להבליג עליה, עד הטרדה קשה ועד אונס.
 
ברור שהמקרה הזה שקרה לי אינו הטרדה שהייתי לוקחת לבית המשפט, כי זה גם לא חזר על עצמו. הגבר התעשת. אינני טוענת שאנחנו צריכות ללכת עם כל הטרדה לבית המשפט. אבל אני כן טוענת שהגיע הזמן שנתחיל להעמיד גברים במקומם, בכך שאחרי כל מקרה כזה נגיד להם: "זה לא נעים לי. אני לא רוצה שתעשה את זה שוב. אם תעשה את זה עוד פעם, אני אאלץ לפנות לגורמים אחראיים." ולא נחייך חיוך צבוע ונמשיך הלאה, כאילו כלום – כמו שאנחנו תמיד עושות בפחדנות הרגילה שלנו.   
 
ולא, אנחנו לא רוצות להסתובב עם ספר חוקים מתחת לזרוע ועם שוטר מאחורי הגב. אנחנו בסך הכול רוצות שלא יטרידו אותנו, גם אם מדובר בהטרדות קלות יחסית, כמו  זו שתיארתי בפוסט הקודם. אנחנו רוצות שהגבר יהיה מודע למסרים שלנו. ואם הוא לא מודע, כנראה שצריך לומר לו את זה בתקיפות ובאסרטיביות, גם אם זה נראה לא חברמני, לא קולי, לא לעניין.
 
                                                        *********
 
חלי גולדנברג קובלת על עיוות דבריה בראיון עיתונאי. איך קורה שאני פותחת עיתון וקוראת ההפך ממה שאמרתי? היא שואלת.
 
כעיתונאית הבנתי מהר מאוד מהי "האמת העיתונאית", זה קרה בגיל 24, כשהתחלתי לעבוד בעיתון. מאז הפסקתי לקרוא עיתונים. אני מוותרת על "האמת העיתונאית" הזו.
 
אבל השיא הגיע כשראיינו אותי. כאן כבר באמת התפלצתי. זה היה ראיון לעיתון "חדשות". הגיעה אלי אחת מהעיתונאיות הבכירות והחשובות שלנו – אישה מקסימה, אגב. היא הייתה מאוד נסערת בעקבות דייט כושל שיצאה אליו אמש. במשך השעתיים וחצי ששהתה אצלי, בכתה שעתיים וסיפרה לי בפרוטרוט את קורות הדייט האומלל ואת ייאושה הכללי מעולם הגברים. ואני הייתי אוזן קשבת מצוינת. באו לראיין אותי, ויצא שאני המראיינת.
 
בחצי השעה האחרונה היא פתאום נזכרה שהיא צריכה לראיין אותי. לא היה לה זמן נוסף להישאר, לכן בחצי השעה הזו היא ראיינה אותי בחופזה.
 
כעבור שבוע אני פותחת את העיתון. מסתבר שמה שהיא הצליחה לסחוט ממני בחצי שעה לא הספיק. אז היא פשוט המציאה תשובות בעצמה!!! לא ייאמן. לא רק עיוותה או הוציאה מההקשר, כמו שקורה בדרך כלל, וכפי שקרה בראיונות אחרים שראיינו אותי (ועל זה אני עוד איכשהו מבליגה), היא פשוט המציאה דברים שבכלל לא אמרתי. המציאה שאלות שלא שאלה אותי, וענתה עליהן תשובות שלא עניתי, כי הרי בכלל לא שאלה אותי.
 
וכך יצא שיצאתי בראיון הזה שונאת גברים איומה, כי הגברת, שהייתה בדיוק במוּד נוראי נגד גברים, אחרי כל מיני דייטים כושלים, שמה בפי דברים שהיא הרגישה כלפי גברים, לא אני. למשל, היא המציאה שם שאלה שלא שאלה אותי בכלל: "נו, אז את רוצה עכשיו קשר חדש?"  ותשובה שהמציאה בעצמה: "לא, ממש לא, כרגע ממש נמאס לי מגברים." ולא היה. אני דווקא מאוד ייחלתי אז לקשר חדש. זה לה שנמאס אז מגברים.
 
מאז היו לי עוד כמה ראיונות, מעוותים יותר או פחות, אבל אני החלטתי בשנים האחרונות שגם אם יציעו לי, לא בטוח שאסכים להתראיין שוב. בעקבות הכתיבה בבלוגים, החלטתי שהאדם היחיד שיכול להציג אותי בצורה שאני מעוניינת שיציגו אותי, הוא רק אני.