מחווה לאנגלמאייר

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

רק עכשיו, מקץ 17 שנה, גיליתי, או יותר נכון נזכרתי, מי אייר את כריכת ספרי הראשון. זה היה זאב אנגלמאייר. ומדוע לא זכרתי? כי תמיד נפגשתי עם מעצבי כריכות ספריי, אבל איתו לא נפגשתי. כנראה שהמעצב החביא אותו מפניי. אז אני הלכתי כל השנים האלה בהרגשה שהמעצב הוא זה שאייר, ולא כך הוא.

אז הנה הכריכה, שלא ממש מראה את האיור הנהדר של אנגלמאייר, שהטיב להבין את רוח הקובץ. אגב, האיור ממשיך גם מאחור, והוא אפילו יותר מוצלח שם. יצא משהו מטורף, הזוי, שמשלב כל מיני סגנונות איור. אני רציתי  אותו בכתום, אבל המעצב שכנע אותי שעדיף בסגול. אני ביקשתי סגול כהה, יצא סגול בהיר. ואני התאכזבתי.

איכשהו, תמיד יש איזושהי אכזבה בעניין כריכות, כי הלוא אנחנו מדמיינים משהו אחר לגמרי. אבל בסוף אנחנו לומדים להסתדר עם מה שיש. כך קרה לי בכל ספריי. ולא מפני שהמעצבים לא עשו עבודה טובה, אלא מפני שמה שהיה לי בראש, הוא אף פעם לא מה שיצא.

אבל את האיור של אנגלמאייר אהבתי מהרגע הראשון. אגב, אני עדיין חושבת שהאיור שלו היה יוצא מוצלח יותר בכתום תפוז היסטרי.