בננות - בלוגים / / סופרים ומשוררים, לא תמיד אנשים נחמדים
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

סופרים ומשוררים, לא תמיד אנשים נחמדים

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

נזכרתי באירוע שקרה לפני כשלושים שנה. הייתי צעירה בת עשרים, והלכתי עם חברה לערב של סופר שאז היה ידוע למדי, והיום נאלץ להוציא את ספריו בהוצאה נידחת, שבדרך כלל ממומנת על ידי אלה שמוציאים בה ספרים.

 

הנושא של ההרצאה שלו עניין אותנו, אז הלכנו. בסוף, הקהל היה קומץ של זקנים משועממים שבאו לשרוף ערב, וההרצאה היתה מרדימה. אבל אני מאוד אוהבת ספר ילדים מיוחד מאוד שהסופר הזה כתב אי פעם, בסוף שנות השבעים כמדומני, ספר מקברי ביותר שהממסד די כעס עליו, ולכן החלטתי לגשת אליו עם חברתי בסוף ההרצאה כדי להביע את הערכתי לספרו יוצא הדופן.

 

אמרתי לו כאלה דברים חמים על ספריו, והוא בתמורה סרק את גופי מלמעלה למטה, מתמקד בחזי. וגם תגובתו היתה מתנשאת ומגעילה, וכמובן, מאוד סקססיסטית. הוא התייחס אלינו כאילו היינו גרופיות שמתות לקפוץ איתו למיטה, למרות שגם אז, בגיל 40 פלוס, הוא היה גבר דוחה פיזית, ומי בכלל חלם על להתחיל איתו או משהו כזה.

 

כל מה שרציתי היה להביע את הערכתי ליצירה שלו, ובמקום לקבל את המחמאה יפה, הוא הפך את זה למין דבר זול ומגעיל. חברתי ואני יצאנו משם בהרגשה קטנה של אונס רגשי.

 

מאז הפסקתי להחמיא לסופרים על יצירתם, מחשש לתגובה מגעילה זו או אחרת.

 

אחותי סיפרה לי משהו דומה שאירע לפני כארבעים שנה, ומאחר שהאדם כבר אינו בין החיים, אזכיר את שמו. היא וחבר שלה מאוד העריצו את פנחס שדה בהיותם בני 18. כה העריצו אותו, שהחליטו להתקשר אליו ולהביע את הערכתם. ופנחס שדה דווקא היה ידוע בחיבתו לצעירים, ולמרות זאת התגובה שלו היתה מדהימה בגסותה.

 

הם התקשרו אליו בשעת ערב מוקדמת, שעה סבירה לכל הדעות, דיברו בנימוס רב, ובכל זאת שדה ממש צרח עליהם והעליב אותם על שהם מתקשרים אליו, כאילו עשו מעשה נורא.

 

וגם אם הפריעו לו, יכול היה להודות ולהגיד שהוא ממהר ולסיים את השיחה במהירות. אבל מדוע להעליב ככה שני מעריצים צעירים של שירתו? מה יצא לו מזה, הרגשה שכולם עפר לרגליו?

 

אני יודעת שאין שום קשר בין יצירתו של סופר או משורר לאישיותו. ובאמת, את רוב הסופרים שאני מעריכה, לא הייתי רוצה לפגוש. יש לי הרגשה שהם אנשים די נאחסים בחיים. כמה מהם הזדמן לי לפגוש במהלך השנים כסופרת בעצמי, והם באמת לא אנשים נחמדים.

 

זה לא שאני מחפשת אישיות נעלה אצל אדם שכותב דברים נעלים. ברור לי שאין קשר בין שני הדברים. אבל להתנהגות אנושית סבירה, למעט דרך ארץ, לזה מצפים מכל בן אדם, בלי קשר למעמדו.

 

ובאיזשהו מקום, אתה כן קצת מצפה מאדם שנוקט בעמדה מוסרית בספריו, להיות קצת יותר מוסרי ביחסו לזולת, בטוח שיותר מאיזה כוכב רוק שהשתן עלה לו לראש, או טייקון הון שחושב שתפס את אלוהים בביצים. אבל לא, סופרים ומשוררים הם לפעמים חראים כמו כולם.

75 תגובות

  1. ארז מסן פרנסיסקו, היתה בעיה בפוסט, אז מחקתי אותו והעליתי שנית, וכך נמחקה תגובתך יחד עםפ הפוסט הקודם.

    אז אנא, העלה אותה שוב.

    לגבי שאלתך על נוכחותי במטע בשעת בוקר שערוריתית זו, יש לי צרה צרורה בשנתיים האחרונות: שעון ביולוגי מתחלף, כמו של דיילות, חחח.

    • סן פרנסיסקו על המים

      לא בטוח ששווה לכתוב את זה פעמיים, אבל שעשעתי את עצמי בהשוואה להתבטאות המפורסמת של גולדה מאיר על הפנתרים. ובנימה יותר רצינית – בעצם למה את חושבת שיש קורלציה בין כישרון כתיבה לאופי נוח לבריות? אולי זה בעצם להיפך?

      • לא חושבת את זה בכלל, והרי אני כותבת זאת ברשימה. אבל כן חושבת שאדם שהוא איש רוח, אולי יכול להתעלות מעט מעל תחושות העליונות שאופפות אותו בשל הצלחתו הרגעית, ולהבין שהצלחה היא הבל ורעות רוח, וכתוצאה מכך לנהוג קצת יותר יפה אל מעריצים. במילים אחרות: אתה מצפה למעט ביקורת עצמית ותובנה אנושית מאיש רוח, יותר מאשר מאיזה כוכב הוליוודי סתום שהשתן עלה לו לראש בשל הצלחתו.

        ואגב, הנה, אותו סופר שאני כותבת עליו, היום הוא בשפל המדרגה. אז לפרורפרציות האלה אתה קצת מצפה מאיש רוח.

        • וזה גם לא אופי נוח לבריות, אלא דרך ארץ. ולהבין שדווקא במעריצים צריך לנהוג יפה. הרי הם הלחם והחמאה שלך.

          • סן פרנסיסקו על המים

            ואם נרחיב לרגע את היריעה:
            שחקני קולנוע נעימים למעריצים שלהם?
            זמרים לגרופי'ס המחכים להם ברחוב עד בוש?
            פוליטיקאים לבוחריהם?

            רוצה לומר, אנשי ספרות הם כאחד האדם ויש בהם נקודות שפל נמוכות כמו אצל מקביליהם המפורסמים. אני חושב שיש בנו נטיה לצפות מהם למשהו גבוה יותר מעוד דוגמנית או סלב, אבל הציפיות האלה הן כרוניקה של אכזבה ידועה מראש.

            • ארז,
              נכון, וחבל שזה כך. ובכל זאת אני עדיין מצפה מאנשי רוח, ובעיני סופרים הם אנשי רוח, להבין קצת יותר לעומק לנפשם ולנפש הזולת, ולהסיק מכך שיש להתנהג בדרך ארץ עם המעריצים שלהם ולא כאילו הם זבל.

            • ארז,
              נכון, וחבל שזה כך. ובכל זאת אני עדיין מצפה מאנשי רוח, ובעיני סופרים הם אנשי רוח, להבין קצת יותר לעומק לנפשם ולנפש הזולת, ולהסיק מכך שיש להתנהג בדרך ארץ עם המעריצים שלהם ולא כאילו הם זבל.

            • ארז,
              נכון, וחבל שזה כך. ובכל זאת אני עדיין מצפה מאנשי רוח, ובעיני סופרים הם אנשי רוח, להבין קצת יותר לעומק לנפשם ולנפש הזולת, ולהסיק מכך שיש להתנהג בדרך ארץ עם המעריצים שלהם ולא כאילו הם זבל.

  2. זה מזכיר לי את ביתי שלמדה כתיבה במקום מסוים שהמנחות בו כתבו ספרים עם פסיכולגים ועוד. ביתי מוכשרת במשחק וגם בכתיבה והבטיחו לה שבערב סיום תקריא קטע ארוך שלה. ופתאום שעה לפני ההופעה הסופר או הסופרת( לא משנה) מורידים אותה מהרשימה. ואני עוד הוזמנתי וניסיתי להתערב. ראו פרמיטיבית עם כובע אז בכלל.
    הסברתי להם – הן שהיא ציפתה והוזמנתי ויהיה לה טעם רע, ואני במאית וכך לא עושים לאף ילד ולא רק לשלי.

    נאדה.

    היא לא קראה ובכתה כל הדרך חזרה באוטבוס.

    ומדובר במיטב הסופרים לילדים לנוער וילדים.

    אחר כל התקשרתי להתלונן , רק לא נראה לי שהזזתי למישהו שם.

    ומאז למדתי שבאמת כל קשר בין העיסוק להומניות הנדרשת בו, הוא מקרי ביותר.

  3. זה מזכיר לי את ביתי שלמדה כתיבה במקום מסוים שהמנחות בו כתבו ספרים עם פסיכולגים ועוד. ביתי מוכשרת במשחק וגם בכתיבה והבטיחו לה שבערב סיום תקריא קטע ארוך שלה. ופתאום שעה לפני ההופעה הסופר או הסופרת( לא משנה) מורידים אותה מהרשימה. ואני עוד הוזמנתי וניסיתי להתערב. ראו פרמיטיבית עם כובע אז בכלל.
    הסברתי להם – הן שהיא ציפתה והוזמנתי ויהיה לה טעם רע, ואני במאית וכך לא עושים לאף ילד ולא רק לשלי.

    נאדה.

    היא לא קראה ובכתה כל הדרך חזרה באוטבוס.

    ומדובר במיטב הסופרים לילדים לנוער וילדים.

    אחר כל התקשרתי להתלונן , רק לא נראה לי שהזזתי למישהו שם.

    ומאז למדתי שבאמת כל קשר בין העיסוק להומניות הנדרשת בו, הוא מקרי ביותר.

  4. זה מזכיר לי את ביתי שלמדה כתיבה במקום מסוים שהמנחות בו כתבו ספרים עם פסיכולגים ועוד. ביתי מוכשרת במשחק וגם בכתיבה והבטיחו לה שבערב סיום תקריא קטע ארוך שלה. ופתאום שעה לפני ההופעה הסופר או הסופרת( לא משנה) מורידים אותה מהרשימה. ואני עוד הוזמנתי וניסיתי להתערב. ראו פרמיטיבית עם כובע אז בכלל.
    הסברתי להם – הן שהיא ציפתה והוזמנתי ויהיה לה טעם רע, ואני במאית וכך לא עושים לאף ילד ולא רק לשלי.

    נאדה.

    היא לא קראה ובכתה כל הדרך חזרה באוטבוס.

    ומדובר במיטב הסופרים לילדים לנוער וילדים.

    אחר כל התקשרתי להתלונן , רק לא נראה לי שהזזתי למישהו שם.

    ומאז למדתי שבאמת כל קשר בין העיסוק להומניות הנדרשת בו, הוא מקרי ביותר.

  5. יעל היקרה,אני כל כך מזדהה איתך אנו מצפים מסופר שכל עיסוקו ברוח יגלה מעט אצילות רוח ,ולא תמיד כך הדבר כי רבים מונעים על ידי היצר האגואיסטי(יצירה- יצר)שלא פעם משחרר החוצה אגרסיות דוחות, לא לחינם דובר על קנאת סופרים
    דוסטוייבסקי בחייו הפרטיים היה מהמר כפייתי ואנטישמי גדול אבל סופר משכמו ומעלה שהתקרב מאוחר יותר לנצרות
    מעטים האנשים ובכלל זה הסופרים שמקימים את הכלל החשוב : נאה דורש נאה מקיים, והכל נעוץ בטיבה של נפש האדם אותי זה לא מפתיע רק מעציב רק כשיאמץ האדם דפוסים של אמת וחמלה ויחייה על פיהם יוכל להקרין זאת החוצה
    על אחת כמה וכמה היוצרים

    • אני בעיקר מצפה מסופרים שבעיני הם אנשי רוח, שכותבים בעומק ועדינות על נפש האדם, לפשפש מעט יותר בנפשם שלהם, וכתוצאה מכך להתנהג בנימוס ובאדיבות עם לזולת, ולא כמו חארות נטולת בינה וגסות רוח.

  6. סופרים אינם עוסקים ברוח אלא בספרות.
    יש שהם גם אנשי רוח, למשל, י"ח ברנר.
    מרבית הסופרים, כפי שאני מכיר אותם, מתנהגים כבני-אדם רגילים. יש מהם אדיבים ונעימים ויש שהם פחות אדיבים ולא נעימים.
    מן ההכרח לציין שגם אנשי רוח נבדלים זה מזה באדיבותם ובנעימותם.

    • גיורא, אכתוב לך את מה שכתבתי לארז:

      ובכל זאת אני עדיין מצפה מאנשי רוח, ובעיני סופרים הם אנשי רוח, להבין קצת יותר לעומק לנפשם ולנפש הזולת, ולהסיק מכך שיש להתנהג בדרך ארץ עם המעריצים שלהם ולא כאילו הם זבל.

    • ואמנות גיורא אינה פרי הרוח?

      • אמנות אינה, בהכרח, פרי הרוח, אלא תוצאת הכישרון.
        לעתים, אמנות ורוח שרויות יחד. לעתים, אלו שתי קטגוריות נפרדות לחלוטין.
        אני בהחלט מסוגל לומר על עמיחי שהיה משורר גדול אולם לא היה איש רוח.
        ואני בהחלט יכול לומר כי זך הוא משורר גדול ואיש רוח, וכל זאת בצד השאלה (שאינני רוצה להכריע בה) אם יש בו אדיבות ונעימות או אין בו.

        • מה זה בעצם איש רוח?

          • אני הולכת על ההגדרה הפשוטה: איש רוח הוא מי שעוסק ברוח ולא בחומר. וגם כתיבה עוסקת ברוח ובנפש האדם.

            • וגיורא, ברור שמצפים מכולם לנהוג בדרך ארץ. אבל אדם שעוסק בכתיבה, שמעמיקה לנפש האדם, ממנו מצפים ליותר.

              אני מכירה סופרת מבוגרת נהדרת מבכירות ארצנו, שכתיבתה היא ממש אספקלריה מדוקדקת לנפש האדם. מעניין באמת שאת כל התובנות המופלאות שלה אינה מסוגלת ליישם לגבי עצמה, שכן הינה נרקיססטית חולנית ולא רואה ממטר. מעניין כיצד ניתן להבין דברים כה עדינים בנפש האדם, ובעצמך לא לראות את דבשתך.

          • אני הולכת על ההגדרה הפשוטה: איש רוח הוא מי שעוסק ברוח ולא בחומר. וגם כתיבה עוסקת ברוח ובנפש האדם.

    • ואתה אחד מהם
  7. לא תמיד נחמדים – זו בפרוש לשון המעטה.

  8. מזה מזדהה!!!!!!!!!!!!!!!

  9. גם אני נדהמתי ממשורר שהוציא עד כה די הרבה ספרים, נחשב ובעל פרסים, במיטב מעלה שנותיו, המתנהג כתרנגול יורה כרבולות. השירים שלו מאד מאד כביכול נעלים. יש לו אישה סופגת וספונה אי שם ונשים מסתובבות בין לוליו.
    וגם אני לא אגיד את שמו ואת שמי, כי שנינו חיים, וכולנו מכירים, ותחת חזות שירי האהבה המינימליסטים שלו יש זין קטן ששואף לגדולות וכועס על הנצורות

  10. ואת, סופרת נכבדה, כן נחמדה?

    חושבת שאותך כן יהיה נעים לפגוש?

    תסתכלי בראי ותגידי לנו…

    בקיצור, הכללות זה דבר נורא גם אם נתת שתי דובמאות – שדה ועוד אחד אנונימי.

    • כן, אותי יהיה נעים לפגוש. אבל אם מעליבים אותי כאן בבלוג שלי, שזה בית הוירטואלי שלי, לא אהסס ואפגע בחזרה או אמחק תגובות. הרי זה כמו שתבוא/י אלי הביתה ותעליב אותי, תבקר אותי או תחרבן לי בסלון. לא תצפה שאנהג איתך יפה, נכון? מדוע את/ה מצפה שאנהג איתך יפה כשאתה מבקר אותי בגסות וברשעות או מקלל אותי בביתי הוירטואלי?

      לעומת זאת, אם פונים אלי במייל, אני תמיד עונה בנימוס. עוד לא קרה שהתעלמתי ממייל ששולחים לי או שעניתי בגסות. על אחת כמה וכמה בפגישה פנים את פנים.

      • ואגב, גם אם יקרה בחלומות ואהיה סופרת מאוד נודעת ומוערכת ונערצת, לא אתפוס תחת. אני מוכנה לחתום על זה. לא צריך להיות נוטף אהבה לבריות. פשוט להתנהג בנימוס ולענות בנימוס, זה הכול. קצת דרך ארץ.

        אבל שוב, אם לא מנומסים איתי ומעליבים אןתי כאן בביתי הוירטואלי, אין סיבה שאהיה מנומסת.

    • האמת שאת יעלה מאד מאד נעים לפגוש ואני זכיתי לזה

  11. איריס אליה

    יעלה חמדתי. מכתב ממש נוראי שקיבלתי מסופר ילדים ידוע ונערץ, כילדה, כל כך המם אותי, שזנחתי את חלום הכתיבה לאיזה עשרים שנה. אני אעלה על זה פוסט, אני חושבת.
    אגב, הפוסט הזה מסביר את אחת הסיבות שאין שניה לאהבתי את דוד גרוסמן, שהבינותי מדברים שקראתי פה ושם, אינו אהוד על הבנניה במיוחד. בחיים, ובכל המפגשים (אך ורק ציבוריים, לא מכירה אותו אישית) שהיו לי איתו, התגלה אדם מפעים בצניעותו ובנועם הליכותיו. פשוט אדם גדול מהחיים. אין אין אין כאלה יותר. גאונים שהם בראש ובראשונה גאוני לב. בעלי נפש חכמה ועדינה. דמות מופת.
    ואת יודעת מה, אני, במשך שנים, לא יכולתי להתקרב לשירים של אבידן בגלל הסיפורים שנפוצו עליו, (וכנראה אמיתיים) זאת שריטה עמוקה שיש לי, אבל אני לא יכולה להנות מספרות נפלאה שעושים אנשים גועליים.

    • יעל אתה צודקת. כיום להבדיל מאתמול אנו בעידן השפע ואני לא אקרא ולא אתיחס ליוצר שהוא לא אדם. קודם כל להיות אדם ואחר כך היצירה.יש כיום מספיק אנשים טובים ואפשרויות בחירה בכדי להנות ולא לסבול. אז גם העריצו את הרוע. הם היו פשוט אנשים רעים. נקודה . אני זוכר שמשורר מפורסם בעיתון הארץ .ימח שמו וזכרו של עיתון הארץ.אמן סלה. שהיה מרביץ למשוררות אם היו תופסים לו את הכסא כשהוא היה קם להשתין . פשוט חלאות .

    • גרוסמן באמת אדם נעים הליכות, קשוב ואמפטי מאוד.

    • אירוסית, מעניין, אני אוהבת מאוד את יצירתם של סופר וסופרת מבוגרים, ולמרות שאני מכירה אותם והם נאחסים ברמות, אבל לא מסוגלת שלא לאהוב את ספריהם. ועל הסופר אני גם יודעים דברים קשים שקרו למשפחתו ולבנותיו בשל התנהגותו הלא מוסרית. אבל את הספרים שלהם אני אוהבת וקשורה אליהם. באמת בעיה. ושוב, באיזה שהוא מקום, אני עדיין מצפה מסופר שמטיב לתאר את נפש האדם, להיות גםפ קצת אנושי בעצמו. כנראה שהציפיה הזו לא מציאותית. אבל שוב ושוב אני תמהה הכיצד אנשים שמפליאים בדקויות על נפש האדם, הם בהמות בעצמם ביחס לזולת.

      • איריס אליה

        שאלה שאלה יעלתי. למזלי העניין המועט שאני מגלה במדורים ובכתבות הצהובות על סופרים ומשוררים עומד לי לעזר. על רוב הסופרים והמשוררים אני לא יודעת כלום.וטןב שכך.

    • שחרחורת, אני דווקא מכירה את דוד גרוסמן שנים ואני יכולה להגיד לך שהוא אכן איש מקסים ביותר. באחד הערבים בשבוע הספר היה לי העונג לחתום איתו בדוכן הספריה החדשה (כשאני אומרת לחתום יחד איתו זה כמובן קצת כמו סיפור הפיל והעכבר שהולכים יחד במדבר..:)) אבל זה היה באמת עונג של ערב. אין לי מושג מי לא אוהד אותו בבנניה, אני אוהדת אותו מאוד, הן כסופר והן כאדם.

      • איריס אליה

        נעמי יקרה, מקווה שקראת את התגובה שלי אלייך, כי הנה, אולי גם בעניין הזה לא היטבתי לקרוא…. כך קראתי בין השורות בכמה מאמרי ביקורת. אבל יש מצב שאני צריכה לקרוא אותם שוב. אשרייך שזכית, בטוחה שלא בכדי.

    • לאיריס אליה השחרחורת

      מוזר שבתור מי שקוראת לעצמה שחרחורת וגאה בזה (ובצדק) את מעריצה סופר שאין בספרות שלו לא מזרחים ולא עניים, אבל הוא המייצג אותך. בכיף. ועוד יותר משונה שאת יודעת לקבוע עליו דברים למרות שאת לא מכירה אותו… חבל רק שזה הכול חלומות באספמיה, כי האיש שכותב ספרות מלוקקת ומתנחמדת מתנשא ברמות. אבל כאו במטע משחקים בנדמה לי, מפנטזים ומפנטזות. איזה מטע בוגר יש לנו כאן. גם כן בכיף.

      • איריס אליה

        לתוהה או למוחה.
        אתה מערבב מין שאינו במינו. איפה קראת שהוא מייצג אותי בכתיבתו? כתבתי שאני מעריצה את הכישרון ומעל לכל את דרך התנהלותו של גרוסמן כאדם. שוב, איני מכירה אותו, רק קצת מפה ומשם, זה הרושם שקיבלתי. ואיכשהו די בטוחה שלא טעיתי. מה עניין העדר המזרחיים והעניים בכתיבתו? למה שיכתוב על משהו שלא מעסיק אותו? זה כמו שיבקשו ממני לכתוב על הרג כלבי הים באלסקה. נושא חשוב ועצוב, אך אין לי שמץ יכולת לכתוב על מה שאינו הוויתו. כן הייתי מאוכזבת אם היה מציג עניים ומזרחיים באור נלעג או גזעני וכיו"ב. בעניין הזה, אגב, הייתה לי דווקא השגה, (באישה בורחת מבשורה היה קטע שלא אהבתי)אבל אני לא חושבת שלעג או ביזוי או גזענות מכל סוג הוא מאפיין של כתיבתו של גרוסמן.

        • את משווה כלבי ים לאנשים בשר ודם שהם חלק לגיטימי מהמדינה הזאת?! את , עם כל האנושיות והנחמדות שלך?! למה שיכתוב על עניים ומזרחיים?! אולי כי הוא כותב על ישראל?! אולי כי הוא נחשב לאחד הסופרים הבכירים של ישראל, ומייצג אותה בעולם ככזה?! ובישראל שלו – של גרוסמן – אין מזרחים ועניים??!! ואם יש (כמו אצל שליו ועוז) אז בנימה גזענית! מה שכבר הופך אותו לאדם מאוד-מאוד נחמד… תחשבי שוב על התשובה שלך. תחשבי שוב או לא. יום טוב לך. הצביעות במקום הזה חוגגת. והכי חשוב, הייתי נותן לך דוגמאות על ספרות אחרת אנושית ואותנטית ופוצעת לב שקורעת חלונות לכל ישראל מהעומק, משורש ההוויה של המקום הזה, ודווקא של נשים מהצבע שלך, אבל כנראה שאין טעם. את חיה בעולם פנטזיות סכריני. המשיכי בכיף.

          • איריס אליה

            שרון יקרה.
            אני חושבת שסופר מחוייב אך ורק לאמת שלו. אני לא מצפה, בשום פנים ואופן, שיכתוב על משהו כי הוא "צריך" לכתוב עליו. מי שכותב כי הוא "צריך", או כי זה אופנתי או מתבקש מ"תוקף מעמדו", הכתיבה שלו תהה שקולה למצרך בסופר.
            אם הוא הפך לבכיר בסופרי ישראל, כנראה שרוב האנשים בישראל בחרו בו להיות כזה. בן אדם לא קם בבוקר ואומר, "אני רוצה להיות בכיר סופרי ישראל!"
            צר לי יקירתי, הצביעות והסוכר הם נחלתך.

            • א. אני גבר. מצטער, לא באשמתי. ו-ב. לא אמרתי שהוא בכיר סופרי ישראל, ואיש מעם ישראל לא בחר בו להיות כזה. איש לא בוחר סופרים. וג. יש תהום בין הדעות שלנו, וכנראה לא רק בענייני ספרות. גם זה קורה. ניפרד כידידים מפונטזים או לא מפונטזים.

              • איריס אליה

                שרון יקר, קודם כל, עכשיו, כשאני יודעת שאתה גבר, בטח ובטח לא אמהר להיפרד ממך כל כך מהר….
                סתם.
                אבל ברצינות. דווקא בגלל שיש לי הרגשה שאין ביננו כזאת תהום, כפי שמיהרת להסיק, אני לא רוצה שתברח כל כך מהר. מאד אשמח לשמוע את ההשגות שלך על כתיבתו של גרוסמן. אשמח לארח ולפרסם את הפוסט שלך, ואני מניחה שאוכל להשיב לך בפוסט משלי, אם כי לא כל הספרים נמצאים כאן בהישג ידי, אך מכיוון שאני חושבת שקראתי את כולם, על קובץ הסיפורים הקצר והפחות מוכר שלו, "רץ", אני מניחה שאוכל לגבש איזשהי תשובה.
                ובוא תקפוץ אלי לבלוג, רק בפוסט האחרון הגבת. אני מאד מאד אשמח לשמוע מה אתה חושב, אם יש לך איזה עניין בלהביע את עמדותיך בקול.

                • איריס אליה

                  אה. שרון. ועוד קטנה. אני מבינה שלא אהבת את ההשאלה לכלבי הים. אני לא מתנצלת עליה, אבל מוסיפה, שזה כמו שיהיה לי מאד קשה לכתוב "סיפורי שואה." אני לא אומרת שאני לא מסוגלת, אבל לא נכון יותר שמי שגדל על זכרונות השואה ומוראותיה, או מי שהוא דור המשך לניצולי שואה יכתוב את הסיפורים האלה?
                  ובכלל, אם קראת את הספר של לאה איני, ורד הלבנון, הרי שהיא נותנת שם דוגמא מאלפת לעובדה שאי אפשר לכתוב סיפורים ש"צריך" שיכתבו אותם. אי אפשר לכתוב בהזמנה. אפילו סיפורים שצילקו לך את הלב.

                  • היא הנותנת! אז למה גרוסמן כתב בהתייפייפות כזאת את עיין ערך אהבה?! מה הקשר שלו לשואה?! אין קשר. הוא רצה להתחבר לדופק של עם ישראל כדבריו, והבין שבשביל זה עליו לכתוב שואה…
                    ומדהים שכתבת על ורד הלבנון ללאה איני ! שוב היא הנותנת! רומן שנושם ומביא את הארץ – כל הארץ – על כל אנשיה ושכבותיה מבלי טיפה דולפת אחת של התייפייפות או אטימות לב וגזענות. רומן שכוחו מהדהד . ולגבי פוסט, תודה אבל לא תודה. ביום שאנשים יקחו אחריות להערות חפוזות שנזרקות כאן, דבר שלא יקרה בעולם הבלוגיאדה לעולם, אחשוב על זה . אבל בכיף לכל מחפף, ולכל מפנטז.

                    • איריס אליה

                      שרון. שרון.
                      כנראה באמת תהום. אני נאלצת להסכים מהר מכפי שאני רגילה. לגבי גרוסמן, להווה ידוע שהוא אומנם צבר שנולד לאחר קום המדינה, אך אביו יליד פולין והוא גדל, בין הייתר, על הספרות האידית. ולהגיד על "מומיק" או "עיין ערך ערך אהבה" שהם "מיופייפים" ולסיים בכך את הטיעון לגנותו… מה אומר לך? לא תהום פעורה ביננו. אוקיינוסים. תרתי משמע.
                      ולגבי לאה איני, אני חותמת בשתי ידיים ולב על כל הסופרלטיבים. אבל אם קראת בעיון, האב, בספר, משתוקק שלאה תכתוב את חייו, את זכרונותיו, את הצלקות שהוא נושא. כי ככה צריך. כמה רחוק הוא הולך עם התשוקה הזאת? הרבה הרבה יותר מידי רחוק. אלא שבין מה שצריך שיכתב, לבין מה שאפשר שיכתב, פעורה תהום. או אוקיינוסים. תלוי איפה יצא לך לקרוא את הספר.

  12. מירי פליישר

    וגם אמנים
    דברים מצויינים. אני מאמינה שלאיש הרוח יש בכלל תפקיד חשוב מעבר לכתיבה או ליצירה להיות דוגמא לאנושיות. שליחות ומצווה. זו התמורה להנאת היצירה שהיא אולי כשרון מולד. לתת!

  13. אוהבת את הפוסטים שלך יעל התמימים והפשוטים והלא מתפלצנים 🙂
    נימוסים טובים זה לא מה שמאפיין אותנו כחברה בכלל ובכלל זה מה שקוראים "אנשי רוח" או אמנים.
    אנחנו כמובן ילדים גדולים ויודעים לדקלם שאין שום קשר בין היות אדם יוצר גדול להיותו לעיתים אדם קטנוני ועלוב נפש
    אבל זה תמיד תמיד יאכזב אותנו לגלות זאת

  14. שדה עם כל כשרונו אכן היה גם קוטר וגם מאותגר נפיחות לא קטן.
    אבל ללמוד מזה גזירה שווה על סופרים…? הרי גם את חוטאת בעט. הרבה דגים בים, יעלה, שלא לומר צפרדעים בביצה.

  15. יעל, הדברים שכתבת מוכרים. נתקלתי בתגובות כאלה גם בעולם האמנות.
    בימים האחרונים חשבתי בדיוק על השאלה הזאת: מה רמת המוסריות ודרך ארץ שצריכות להיות לאמן? איך זה יכול להיות שאמן, שיוצר מתוך רגישות גדולה, יהיה גס רוח, דורסני, קר ואדיש לזולת.
    קורה שאני מבקרת את עצמי, לרוב לחומרה, וקול פנימי אומר "ככה מתנהג אמן"? וזה קשה. מזכיר לי את השיר של פוליקר "גם אני רוצה…"

  16. יעלה, יוצרים ואלה שאת מכנה אנשי רוח הם בני אדם כמו כולם. יש נפלאים, יש טובים ויש כאלה שיישמור האל מהם. אגב, זה נכון גם לעיתונאים. לפני כעשרים שנים יצא לי להכיר במלון ארבע העונות במינכן את אחד המבצעים הכי מדהימים של היצירות של באך. כל התלקליטים של באך בספרייה שלי היו בניצוחו. איש מגעיל, כיליי ו- dirty old man. כל כך הצטערתי שהכרתי אותו כי מאז לא רציתי לשמוע אותו יותר ושמחתי שהגיע עידן הדיסקים ורכשתי את היצירות מחדש עם מנצח אחר. אלה החיים יקירה.

  17. כנראה שכגודל הציפיות גודל האכזבות. לי, בזכות הבננות זה כנראה יותר קל. בהתחלה אני קוראת פוסט ומתרשמת מיצירה, ובזכות התגובות גם מהאנשים שמאחוריהם. כך שכשמישהו נראה לי גס רוח אני לא נכנסת יותר לבלוג שלו וממש לא מתעניינת ביצירותיו. מעבר לכך אני לא נמנית על קוראים עתירי ידע ספרותי והספרים האחרונים שקראתי היו של יהודית קציר ודוד גרוסמן וגם זה אחרי הפסקת קריאה של כמעט מילדות, ואין לי מושג איך הם כבני אדם וגם לא מעניין אותי.
    (אבל אם הם היו כותבים כאן והיה מתברר שהם לא "נחמדים" סביר להניח שאת הספר הבא של מי מהם כבר לא הייתי קוראת).

  18. רונית בר-לביא

    יעלה,

    אני אישית לא חושבת שאמור להיות איזשהו קשר בין אדם שעוסק ברוח במקום בחומר ובין נחמדות או היותו "אדם טוב".

    לרוב הייתי שואלת מה המניעים של אדם כשהוא יוצר. זה יהיה בדר"כ שילוב בין כשרון שהוא מתנה לבין צורך נפשי ליצור לבין חסך גדול בתשומת לב (ואני לא אומרת את זה לשלילה) וצורך ענק למלא את האגו, חסך נרקסיסטי, כזה שיש גם לעוסקים בתחומים אחרים במידות שונות.

    ויש כל כך הרבה אנשים שעוסקים בחומר, אבל חוצבים ממנו ודרכו הרבה יותר רוח ודרך ארץ ויופי ואהבה מאשר אדם שחומריו הם עסקי הרוח.

    מבחינתי החומרים ליצירה הם תמיד בגדר חומר, ורוח, היא מה שנחצב מהם במהלך החיים.

    תרצה, תחצוב אור ויופי ואהבה, תרצה, תחצוב חשיכה, מניפולציות ורוע.
    עד שלא.

    • איריס אליה

      רוניתי, מחשבה מקסימה עם הרבה רוח. כשאני חושבת על זה, אני מסכימה איתך לגמרי.

    • לרונית בר-לביא
      אינני חושב שתהליך הכתיבה ממלא את האגו.
      דומני שההיפך הוא הנכון: לא ניתן לכתוב בלא ביטול האגו.
      מכיוון שאין זה כך, האגו מוסט הצדה והכתיבה היא תגובת מערכת העצבים על מבנה העולם ומקומו של האדן בו.
      לו היה האגו הגורם הכותב, לכל אדם היתה היכולת לכתוב רק ספר אחד, ספר האגו, שבו היה נושא אחד בלבד: "אני, אני, אני, אני!"

      • איריס אליה

        גיורא יקר, קראתי בעיון את תגובותיך. אשיב להן בפוסט עוד היום או מחר. ולגבי ההערה של רונית, אני חושבת שאתה מפרש בצורה קונקרטית מידי את המונח "אגו". הרי ספרות היא תהליך כתיבת והנצחת האגו בהתגלמותו.

        • לאליה,
          ובכן, דעותנו הפוכות באופן סימטרי.
          אני סבור שכתיבה היא מחיקת האגו, ואת הסיבה מניתי בהערתי הקודמת.

    • את צודקת לגמרי, רוניתה. על כל פנים, אני מאמינה שכותבי ספרות קנונית , לא פופולרית, כותבים מצורך נפשי עז, ולא מענייני אגו. אחר כך, כשבא הפרסום, אז עולה בוודאי עניין האגו.

      • רונית בר-לביא

        וואללה,
        זה נשמע נכון, יעלה.

        לגבי ההבדלה הזו בין ספרות קאנונית לפופולרית.

        בכל מקרה, גם שם גם שם יכולים לבוא עם החסך הנרקסיסטי הנפוץ.

        אבל זה קל לעלות על המניעים לכתיבה או ליצירה: בתחילת כל יצירה,שאל את עצמך:
        מה אני הכי מצפה מהיצירה ?
        מלבד לענות על צורך נפשי להביע,
        מה עוד ?
        שיאהבו אותה/אותי ?

        לא שהשאלה והתשובה עליה ישנו בהכרח את תוכן היצירה, דגש על תוכן,
        אלא מה מתחבא מאחורי המוטיבציה העיקרית ליצור ולפרסם ?

        ואולי צריך לחלק לשניים:
        זמן היצירה עצמה, וזמן הפרסום.

        זה אישיו מעניין, כי כאן בבלוגייה, הרבה מאיתנו יוצרים בזמן שהם מפרסמים.

        וכמובן שאני מדברת על אגו במובן הפסיכולוגי ולא במובן הבודהיסטי,
        כלומר, אגו במובן ה"חיובי" שלו,
        במובן של עד כמה האדם זקוק לו, לאישור.

  19. עדנה גור אריה

    לא רק סופרים ומשוררים, גם אומנים יכולים להיות אנשים לא כל כך נחמדים.

  20. מה הקשר בין סופר למעלה אישית?
    סופר עוסק ברגשות או בתרחישים אנושיים אבל הוא מרוחק מהם (כמו אנליטיקן). בטח בשלב הכתיבה, אבל לא רק. הרי כשאדם כותב הוא מרגיש הכי קרוב לכל, והכי רחוק מכל.

    למחברת "לאהוב לאכול להתפלל", אליזבת' גילברט , יש נאום קצר שכתבה ונשאה בלינק הזה:
    http://www.ted.com/talks/elizabeth_gilbert_on_genius.html
    בו היא מדברת על הקשר בין היוצר להשראה ולגאונות. ובעיקר, על המרחק בין השניים. הדיכוטומיה שנעשית במאות השנים האחרונות(מאז הרנסאנס למעשה) המייחסת את הכל, הצלחה או כשלון, לאדם הפרטי, היא טעות עצומה. כי אם האמן מצליח, הוא מתמלא היבריס מטורף וחולני, ואם הוא כושל נוטה לצנוח לדכאונות או אובדנות (הצד השני של מה שתארת כאן) ותחושת אפסות. הקצנה של זה אפשר כמובן למצוא בשדות הבידור או המוסיקה. אבל גם באמנות.
    כדאי להאזין לראיון.

    • זה ספר קיטש איום, שזרקתי לזבל, למרות שקבלתי אותו במתנה ליום הולדתי.

      עכשיו אני מבינה למה לא תקשרנו היטב עד עתה.

      ממליצה לקוראים של הפוסט הזה, להמנע מהספר הזה. ממש ככה.

      רוצים חומר טוב, לכו לארון הספרים.

      זאת לא המלצה דתית, אלא איכותית .

  21. אני וגם מזכירתי דיברנו איתך מספר פעמים ואת לא היית מאוד נחמדה. כיוון
    שהנושא היה קשור לפרסום לא היה מנוס
    והיינו צריכים לשוחח איתך. קל לך למתוח ביקורת על אחרים. חבל שאת לא שומעת את עצמך.

    • סליחה, אבל זו לא אני אני איני עונה לעולם לאנשים בטלפון. רק מתכתבת באי מייל. מה גם שמס' הטלפון שלי חסוי ואיני נותנת אותו לאיש. וגם אין לי טלפון סלולרי. אז לא איתי דיברת, ולא אני היעל ישראל שאת מתכוונת אליה. יש עוד יעל ישראל שהיא סופרת, שכתבה ספר בסשם "לילות לבנים"
      או משהו כזה, ועוד אחת שהיא ד"ר למשהו, וגם הוציאה ספרים. אז לפני שאת מאשימה מישהו, תבדקי את הדברים. מה גם
      שאפ את מאשימה, הבה תזדהי, ונראה אם אני מכירה אותך. כי מימי לא דיברתי עם שום שמחה. ושןב, מזה 11 שנים אני מבצעת את כל קשרי העבודה שלי באי מייל, לעולם לא בטלפון. אני גם לא עונה על טלפונים.

  22. ליבי ליבי אלייך, יעל הצעירה ששוכנת בתוך יעל המבוגרת. זבל, הסופר המתועב הזה, וטוב שהחיים נקמו בו.
    לי הייתה חוויה אישית נפלאה עם הסופרת רות אוזקי, שכתבה את הספר הנפלא "שנת הבשרים שלי." פגשתי אותה בהקראה שנתנה בחנות בטורונטו, והיא אדם מקסים שהתייחס אלי נהדר ואף הקדישה לי את הספר שקניתי בהקדשה אישית ואמיתית.
    יש תקווה בעולמיו, ולדעתי היא צפונה גם בנחמדותם של הסופרים, ולא רק במוסריותם.

  23. שלום יעל,

    1 הכללות,בכל נושא ותחום,אינו דבר בריא בלשון המעטה,מהיבט השיפוט הסובייקטיבי,במיוחד בעת סערת רגשות.חבל שזה נעשה באופן גורף כזה.חבל.

    2 לגבי פנחס שדה:
    אני נתקלתי ביחס מאוד שונה מצידו בסוף שנות השבעים,עת ביקרתי בביתו שליד "בית ברבור".גיליתי אדם מכניס אורחים(אמנם מינמליסטי,"רק כוס מים" הגיש)איש נעים-שיח,איש הגות ומיני-פילוסוף.קשוב מאוד לצעירים.ניהלנו שיח מרתק במשך כ-3 שעות,בסלון ביתו הצנוע.
    זה היה אז כשחבר טוב שלי ,מוסיקאי די מפורסם,הלחין את שירו "בליל הולדתי ה-39" ,שיר שמוכר יותר בשם "צפורי הפצועה",ונלוויתי אליו כדי לשמוע את חוות דעתו של שדה על הלחן לשירו.

    3 באשר ליחסו של פנחס שדה לאחותך,יתכן מאד שהיא תפסה אותו במקרה בערב של "דיכי טוטאלי".. אין אדם מושלם..וכידוע, הגבול בין גאונות לטירוף הוא דק מאוד..

  24. בלי להכליל יותר מדי – הרוח שבה עוסקים אנשי רוח היא רוחם שלהם. במובן זה, אם הם טובים באמנותם ה מייצגים את רוח האדם במיטבה, אם לא – פגיעתם רעה, ואז, אם לצטט את דבריה של פוזנאבוכה ב"כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין, "אתם הגברים כמו רקדני בלט, חושבים שכל העלם מרוכז בפי טבעת שלכם."
    נראה לי שזה תקף לאמנים ולאמניות נרקסיסטיים ונרקיסיסטיות כמו לכל שאר בני תמותה.

השאר תגובה ל עזרא לוי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל