בננות - בלוגים / / אז מה למדנו מזה?
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אז מה למדנו מזה?

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

כנראה שיש אנשים שלא תופסים מה אומרים להם, או שהם פשוט לא קוראים מה שכתוב, או שהם מסרבים להבין. נאטמים.

 

אז הרשו לי להסביר: יש הבדל עצום בין לכתוב תגובות משפילות ומבזות בעלות אופי מיני וסקסיסטי, המכוונות כלפי גופו ומינו ואבריו המוצנעים של האדם, לבין לכתוב תגובות מעליבות כלפי יצירתו או כתיבתו.

 

עלבונות כאלה אני מקבלת בטונות מאז שאני ברשת, זה ארבע וחצי שנים. לא סובלת את זה, אבל זה לא פוגע כמו אלימות מינית מילולית. כי הדרך הכי קלה ומהירה ופרימיטיבית לבזות אדם היא להגיד לו מה יעוללו לאבריו המוצנעים, או בקיצור, לאנוס אותו מילולית.

 

כאשר נגמרת הביקורת העניינית, מתחיל התוקפן להיטפל למינו, מיניותו או מראהו של האדם שהוא תוקף אותו. אני מנהלת את הבלוגייה הזו שלוש ורבע שנים, ודברים כאלה הם מאוד נדירים אצלנו. אומרים לאדם שהוא גרפומן, תוקפים את יצירתו (ולא שאני מצדיקה את זה חלילה) – אבל לא תוקפים את אישיותו ומהותו ומראהו ומינו וגופו. את זה עדיין לא עשו אצלנו, ובטח שלא ככה, באינטנסיביות העקבית והמתישה הזו שנמשכה חודשים.

 

מה גם שיש הבדל עצום בין פה עלבון, שם עלבון, כפי שקורה תמיד בבלוגים אצלנו – כולנו עוברים את זה מתישהו – לבין התעללות שיטתית שנמשכת חודשים, יום יום ושעה שעה.

 

בפעמים הקודמות שמישהו הותקף אצלנו בעבר – והעניינים תמיד טופלו על ידי מאחורי הקלעים, ותודו שהסתיימו מהר – ההתקפה נמשכה גג ימים אחדים, מה גם שכמעט תמיד קם איזה בלוגר עמית להגן על הבלוגר המותקף או על המגיב במותקף.  מה גם שמעולם בעבר לא תקפו פה אנשים באופן מיני מילולי.

 

כפי שאמרתי, הדרך הכי פרימיטיבית, קלה ומכאיבה לתקוף אנשים היא לאנוס אותם. גם אונס מיני מילולי.

 

ואנחנו, רובנו, "האנשים הרגילים", לא יודעים כיצד להתמודד מול אלימות. היא מפחידה אותנו. אז אנחנו מתקפלים ומסבים מבט הצידה, או שאנחנו מנסים להידבר בהגיון עם התוקפן, לרצות אותו, אולי הוא יבין ויפסיק.

 

אבל עם פסיכופטים אי אפשר לדבר. ולמרות זאת, רובנו מנסים לדבר איתם כמו שאנחנו מדברים עם אנשים מהשורה. שוב, הפחד הוא שגורם לנו לעשות את זה. ההרגשה שנצליח לתקן את המעוות במילים טובות. להד"ם.

 

ושוב בעניין חופש הדיבור. חופש הדיבור לדעה שונה משלך – כן, בהחלט. חופש הדיבור לאלימות מילולית – לא. לתת לאלימות להשתולל זו אנרכיה מטורפת ולא קונסטרוקטיבית. זה לא באמת ליברליזם נאור וחופש דיבור. באלימות אין שום דבר נאור. ומי שנותן במה לאלימות כזו, משתף פעולה עם התוקפן, והופך לתוקפן בעצמו.

 

 לרשימה הקודמת בנושא

 

 

 

 

 

 

 


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

קטגוריות


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

© כל הזכויות שמורות ל