אזעקת שווא

לא קל לדעת שלחמאס יש טילים שיכולים להגיע לתל אביב. בייחוד לא כשיום יומיים אחרי הודעת האיוב הזאת, פתאום את שומעת את הצליל המבעית, העולה והיורד, של האזעקה.

זה קרה לי היום (בשבילי, גם עכשיו בלילה, זה עדיין היום שלי), באמצע החלום השביעי. בעודי ישנה בשעות הבוקר המאוחרות, פתאום אני שומעת את האזעקה. אפילו דרך אטמי האוזניים שמעתי אותה. הוצאתי אותם מיד. כן, אזעקה. עולה ויורדת. זהו, חשבתי לי, הטיל הראשון של החאמס שיוטל לראווה על תל אביב. תכף יישמע הבום. ומי יהיה זה שיחטוף אותו? ומה לעשות? הרי לא אמרו שום דבר על מתיחות מיוחדת. אז מה, לרדת למקלט? מה לעשות, מה???

ישר גם נכנסתי לסרט. ישר הזיכרונות ממלחמת המפרץ. ישר הבומים של הטילים או של המשגרים שפוצצו אותם, די קרוב בקו אווירי, סמוך לאוניברסיטה. בכל בום כזה, הייתי בהיכון על הסיר שהכנסתי לחדר האטום לצורכי הטלת מים. במקרה הזה, זה לא הסתכם בהטלת מים. לא ולא. זה היה גרוע פי כמה וכמה.  

כל זה עבר לי היום בראש בבוקר כשהאזעקה פעלה. הסתכלתי בשעון. השעה הייתה 11 בבוקר. פתחתי מיד את רדיו. לא, שום דבר. הכול כרגיל בחדשות. אפילו לא הודיעו שהייתה אזעקת שווא. כנראה שרק בשכונה שלי איזה צופר התקלקל. זה הכול. לא טרחו אפילו לדווח על התקלה, להרגיע את תושבי השכונה. 

ניסיתי לחזור לישון. הרבה מחשבות עברו בראש. אנחנו, בתל אביב, תמיד מרגישים קצת מוגנים, להוציא את אותה מלחמה מטופשת, כשסאדאם החליט להפציץ את "תל אביב הפושעת". אבל אני תמיד ידעתי שהשקט הזה בתל אביב הוא אשליה. עניין של זמן. יום אחד הטילים יגיעו עד אלינו, ואיזו כיפת מגן תציל אותנו, אה? איזו כיפת ברזל? איזו מטרייה של טילים-נגד-טילים?

אז היום קיבלתי קדימון קטן. "בקרוב" מאוד לא סימפטי. והבטן הכואבת שנשארה כואבת כמה דקות ארוכות אחרי האירוע. תודה לאל, הפעם זה הסתכם רק בכאב בטן. אבל מה יהיה כשתגיע אזעקת האמת?