חסרי הישע בזין שלנו

יש לי אימא במחלקה סיעודית בבית אבות. עוד מעט תהיה בת 84. משותקת בחצי גוף, בכיסא גלגלים, שוקלת אולי 35 קילו, דמנטית, מבולבלת רוב הזמן, תלויה לחלוטין בחסדי המטפלים.

מה אני אמורה לחשוב כשאני שומעת על החרא הזה שאנס קשישות סיעודיות בבית אבות ברעננה?

מה אני אמורה לחשוב, כשאני נזכרת במה שסיפרה לי אימי , שבשבת בבוקר נכנס גבר ומסיר מעליה את הבגדים ונוגע בה?

האם להאמין לה? הלוא היא דמנטית, ומספרת כל מיני דברים שחלמה כאילו קרו במציאות. קשה לדעת אם מה שהיא אומרת קרה או לא, ומה מגיח מנבכי מוח הסתור וחלומותיה.

בבתי אבות לא מוכנים שבני המשפחה יתקינו מצלמות מעקב. גם הם לא מתקינים. ושמענו כבר על אלימות, ועכשיו אנחנו שומעים על אונס.

בבית האבות הקודם שבו שהתה אימי אני בטוחה שהיכו אותה. היא גם פחדה שם מאוד מהאחות הראשית. אז העברנו אותה לבית אבות אחר.

נכון, צריך להיות ערני ולשים לב למה שהקשיש מביע, לחרדות שלו מאנשי צוות וסגל, וכהנה וכהנה, ולפעול בהתאם, כמו למשל להעביר אותו למקום אחר. 

אבל מה אם גם במקום החדש יש אלימות?

מה נעשה אנחנו, בני המשפחות של ההורים הקשישים והסיעודיים, שתלויים לחלוטין בזולת? איך נדע אם המטפל הצמוד שנמצא עם ההורה בבית, או שמטפל בו בבית האבות, לא מתעלל בו?

בעבר, ההורים הזקנים שהו עם המשפחה המורחבת. אם התמזל מזלם כיבדו אותם, אהבו אותם וטיפלו בהם. אני בטוחה שהיו בתים, ואולי גם היום יש, שבהם גם בני המשפחה התעללו בקשישים הסיעודיים. כי נכון שלא קל לטפל בקשיש שתלוי בך לחלוטין.

אבל לו היו מעבירים חוק שיחייב בתי אבות לשים מצלמות מעקב בחדרי החוסים, אולי יכולנו למנוע את התופעה המנוולת הזו. זה היה יכול לשמש כהרתעה, וגם כגילוי האשמים. אבל לא עושים את זה, כמובן. כי כרגיל, חסרי הישע בזין שלנו.