בננות - בלוגים / / מאה שנות זלילה
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

מאה שנות זלילה

ביקשו ממני מעיתון "מעריב" להעלות זיכרונות על מוסדות קולינאריים מיתולוגיים בתל אביב לכבוד גיליון פסח של  שני הבא. אז פשוט נקטתי בשיטת השלוף מהזיכרון. והנה אני מעלה גם כאן:

 

גלידה ויטמן – ווי ווי ויי, כל הילדות שלי מתנקזת לסניף של ויטמן ברחוב אלנבי. זה היה באמצע שנות השישים, הייתי פספוסה, וגלידת ויטמן הייתה משאת חיי. הסניף היה מלא וגדוש בהיסטריה ממש. ילדים והורים התגודדו על הדלפק. בכלל, רחוב אלנבי היה אז עדיין בשיא זוהרו, לפני שהפך לדאון טאון, ואין ספק שהסניף של ויטמן היה מעוז עלייה לרגל. אגב, ההיי לייט של ויטמן היה גביע גלידה בצורת אמבטיה. רוב האנשים מהדור שלי שכחו את הפרט הזה: גביע אמבטיה! כמה הזוי. אז, כילדים בשנות השישים, חשבנו שזו הגלידה הכי טעימה בעולם; היום בטוח הייתי חושבת אחרת. אבל המילק שייק שוקו שלהם היה מצוין. הם היו מערבלים אותו במערבלי גלידה ענקיים מנירוסטה. לא אשכח.

 

גלידה מונטנה – זכורה לי רק מימי דעיכתה. אחי, יליד ראשית שנות ה-50, עוד זוכר אותה בימי הזוהר, כמו שרואים ב"אסקימו לימון". אבל אני זוכרת סניף מהוה ודלוח בשנות השבעים, בנעוריי. אז כבר לא היו כמעט אנשים, אבל הגלידה הייתה אותה גלידה תעשייתית. הלך הזוהר, נשארה גלידה סתמית והמון עליבות. משהו עצוב ומדכא כזה. 

 

קפה יהודית – את קפה יהודית הכרתי כשפתחו אותו ב"גן העיר", באמצע שנות התשעים. עד אז היינו קונים עוגות בסניפים של "פרצ'יק" המיתולוגית" או ב"עידית" שעדיין קיימת וזכורה לטוב באבן גבירול. כבר מההתחלה ישבו שם בעיקר קשישות פולניות על נס בחלב ועוגות שנקה קינמון. אבל אני גיליתי שם שהארוחות הקלות של המטבח ההונגרי המפואר הן דווקא ההיי לייט. 

 

קפה בתיה – אני זוכרת אותו כילדה, כי גרנו קרוב. אבל אנחנו היינו מזרחים, אז לא אכלנו שם. רק זוכרת את זה שתמיד היה שם מלא מפה לפה בימי שישי, ושהשכנות הפולניות היו משבחות את האוכל וקונות הביתה לשבת. לכן כשבגרתי התחלתי לאכול שם בעצמי, עד שפתחו את "בבל'ה", ועקרתי לשם כי היה שם הרבה יותר שמח וצעיר בשנות התשעים. 

 

מלך הפלאפל – בשנות השישים הלכנו המון לשוק בצלאל, בעיקר ל"מלך הפלאפל". בכל פעם שהזדמנו לשם עם כל המשפחה, היינו הולכים לאכול שם, וזו היתה חגיגה כגדולה. באותם ימים הפלאפל באמת היה מעולה. אין מה להשוות לטעם של הפלאפל היום, שהוא כמעט נטול טעם. והסלטים היו מעולים, והכי הכי, מה שאיש לא מצליח לשחזר: הצ'יפס המיוחד שלהם – פרוסת דקה של תפוח אדמה עטופה בבלילת קמח וסודה לשתייה – מה שהעניק לציפוי פריכות יתרה – ואז ומטוגנת. היינו רבים עליה עד זוב דם. אבל המוכרים שמו רק פרוסה אחת בראש כל פיתה מתפוצצת מסלטים… וזה היה עוד לפני שיטת "האכול כפי יכולתך".

 

המסעדה של תנובה ברחוב שנקין. תנובה המקורית – אני זוכרת את המסעדה הזו כילדה, כששנקין היה רחוב מהוה ונסתר מן העין, מלא בסנדלרים וחייטים. היינו עוברים שם בדרך לסניף של קופת החולים של "הציונים הכללים". אחר כך אימא היתה קונה לנו עוגת דובוש ממרגרינה בקונדיטוריות של רחוב קינג גורג'.

    במסעדה של תנובה ישבו בעיקר פועלים, עובדים מהסביבה, וכמובן העיתונאים ועובדי הדפוס של עיתון "דבר". מה שמדהים, שלא שינו בו כלל את העיצוב או את הריהוט גם בשנות השמונים-תשעים, כשהרחוב חידש את פניו ונעשה טרנדי.

   באותה תקופה התחלתי לאכול שם בעצמי מעת לעת, בעיקר ארוחות בוקר מאוחרות ומצוינות בגרושים, עם חביתה מטוגנת בשמן סויה, סלט ירקות בחומץ ושמן סויה!!!, פרוסות עבות כמו גלגלי מרכבה של לחם לבן טרי או חלה בימי חמישי, גבינה צהובה ולבנה וקפה ומיץ תפוזים. זו הייתה אחת ארוחות הבוקר הכי טעימות, טריות ושוות בעיר. היה להם גם את סלט החצילים הכי שווה בעיר. אבל אלו היו ימי הזוהר האחרונים של המסעדה, עד שנסגרה באמצע שנות התשעים כמדומני.

 

פיצה "הסובל", ברחוב אבן גבירול – אחד המוסדות ההזויים ביותר בעיר. גרתי ליד כשהיא נפתחה בראשית שנות השבעים. הפיצה הייתה טעימה, בצק דק, תיבול טוב, אבל הקטע היה הקליינטים, כל מיני טיפוסים משונים כמו "הסובל" בעצמו, שפתח מתי שהוא רוצה. לפעמים במשך ימים היה סגור. למה? כי ככה בא לסטלן. נדמה לי שהמקום עדיין קיים, למרות שבקושי מתפקד.

 

קפה מסעדה עטרה, מזנון חלבי, ברחוב אלנבי – זה הנה מקום עממי אבל עם שאיפות. היה להם את הפיש אנד צי'פס הכי טעים בתל אביב – דג מטוגן בבלילת קמח כמו באנגליה. מדי פעם אימא שלי הייתה קונה לנו אותו לכל המשפחה, ומביאה אותו בנייר שמנוני. והיו להם סלטים מצוינים, ואת סלט החצילים וביצים קשות הכי טוב בעיר. כילדה, לאכול ב"עטרה" היה בעיני משהו נורא מכובד ומיוחד. כמה מצחיק. 

 

מסעדת מון ז'רדן בבן יהודה – זו הייתה משאת חיי בילדות, לאכול במסעדה הכי מפוארת ברחוב בן יהודה, מה גם שהשכן הרומני בבית ממולנו עבד שם כמלצר וסיפר נפלאות על האוכל. בשנות השישים, ראשית שבעים היה המקום ידוע כמוסד אכסקלוסיבי, יוקרתי, חרישי ואלגנטי, ואכלו שם רק באירועים מיוחדים. אני לא זכיתי. בסוף שנות השבעים המקום דעך נוראות. 

 

קפולסקי בבן יהודה – היו שני סניפי קפולסקי אז בתל אביב, זה שבאלנבי וזה שבבן יהודה. גם הוא היה מוקד עלייה לרגל למי שחיפש ריגויאנצ'י מעולה, סברינות שמנמנות וקדאיף. אוי הקדאיף שלהם. צריך להבין שבמושגי הצנע של שנות השישים, ואפילו בקרתנות הקולינרית של שנות השבעים, קדאיף בקפולסקי סניף בן יהודה היה פאר העוגות, משהו שקרוב לאלוהות.

 

ועוד:

אני זוכרת רק ממראה את קפה "רוול" ואת "קליפורניה" של אייבי נתן, כשהיינו מטיילים במוצאי שבתות בדיזינגוף. ואת המסעדה ההיא שבה קנינו נקניקיות בלחמניות, נדמה לי שנקראה "ניו יורק". ואת "קיטון" כמובן, שאכלתי בה רק כמבוגרת.

 

טוב, כל אלה לא היו נחשבים למשהו במושגים של היום, אבל בעיני אלו היו החיים הטובים של תל אביב בילדות ובנעורים.

 

ומה אתם זוכרים? ב"מעריב" שאלו אותי גם על קפה "גלינה", אבל אינני יודעת מהו בכלל. מישהו מכיר? גם על "קסבה" שאלו, אבל אני לא זוכרת עליו הרבה. שאלו גם על מסעדת הפועלים בבית ברנר. מי מכיר? מי יודע?

 

 

16 תגובות

  1. קפה תמר. קיים למעלה מ-50 שנה.

    • דווקא עליו לא שאלו אותי. מניחה שאחרים סיפרו עליו. למשל עיתונאי דבר בעבר.

  2. אח, קפה "רוול" ומרפסת הקיץ שלו וקפה "גינתי ים" מול הים קצת אחרי בוגרשוב/גן לונדון. גם הצמחיה וגם הגבעה בראשה שכן הקפה גולחו כלא היו.

    • ליונתן גפן יש שיר שנקרא 'הזונות של רוול' ועוסק בבית הקפה הנ"ל; זו ההיכרות היחידה שלי אתו.

      ומאחר שעברתי לתל אביב לראשונה בשנות ה-90 המוקדמות, וגם אז לא אכלתי הרבה בחוץ, אני מניח שאני לא יכול לתרום הרבה. מה שכן, המקום האהוב עלי לאכול בעיר הוא הסנדביצ'יה הנפלאה 'תיאודור' ברחוב יהודה המכבי.

  3. יעל, יעל לך השבח וההלל
    (שם אימי יעל, היא הגיעה מעמק יזרעאל)
    היטבת לתאר את הפנורמה הגסטרונומית התל אביבית
    כשכנה לתל אביב שגדלה בפתח תקוה הכרתי חלק מהאתרים המשביעים הללו,וגם בתקופות שגרתי בת"א כסטודנטית בסמינר הקיבוצים.
    אחי גר בתל אביב ובקיא במסעדות המיוחדות,
    כעובד בתחום החינוך והתרבות בעיריה דואג לרווחה של ילדים נוער ומבוגרים.
    ובהיבט החברתי והכלכלי של תושבי תל אביב -יפו,
    זאת העיר שיש בה הכי הרבה שבעים ונהנתנים
    אבל באותה מידה גם הכי הרבה נזקקים ורעבים.
    בברכת חג שמח ושבע .

  4. עוד תל אביבית

    וכמובן קפה "כסית" שהיה צמוד ל"קפה" רוול.

  5. אידה לורנס

    תחת איזה פרזנט ירוק שזרוק על כמה עמודי ברזל חלודים
    על הפינה הצפון מזרחית של השוק הסיטונאי, מתקיימת מסעדת ארוחת בוקר כמו זו שבשנקין של העיתונאים, רק מה,
    הביצה משלוש ביצים (אפשר עם בצל או פטרוזילייה או קוסברה)
    הסלט משלוש עגבניות נהדרות ושלושה מלפפונים כמו שאנחנו אוהבות ובגט טרי וחם או פיתות.
    לסלט מוסיפים את המלח, והפלפל, והלימון, והשמן, לבד
    ויש קפה שחור ותה או שתייה קרה.
    זה הכל.
    אוכלים שם פועלי שוק
    סבלים ושוחטים
    חונקים ומרעילים
    אורזים ומנקים
    ומפליצים
    ולא שמים לב לכמה בטון נזרק מסביב
    וכמה גבהה העיר
    וכמה ביציה עלומות
    ועגבניותיה מהורמנות
    ומלפפוניה, מלפפונים
    והיפה הוא
    שאין מסעדה כזו בשום עיר.
    כי רק תל אביב היא עיר.

  6. יעל, עזבי מה אנחנו זוכרים, מה שאת זוכרת מעורר בי עם המשקל שלי המון תיאבון. בכל המקומות האלה, קיימים או לא קיימים כבר לצערי, אכלתי. זללן שכמותי. חג שמח, רני.

  7. "קסבה" ברחוב ירמיהו פינת דיזנגוף הייתה המסעדה בה"א הידיעה של ת"א. אכלו שם רק העשירים שבעשירים או עיתונאים מקורבים. כנראה פוליטיקאים נהנתנים היו תמיד. נדמה לי שהמסעדה הייתה מפורסמת בשל ה"קנאר א-לאורנז'" ושאר מעדנים בנוסח צרפת. מובן מאליו שאני לא זכיתי לאכול שם. את ידיעותיי ספגתי ממדור ביקורת המסעדות המיתולוגי של "איסטניס" ב"הארץ".

  8. הורי אף פעם לא היו במסעדה ולא לקחו אותי למסעדה. אבל אחרי המיפגש ב'שמוץ' היינו הולכים לקנות סאלוף מהתנור בשכונת התקווה, ואולי זה הטביע בי את האהבה ללחם חם. וגם היתה גלידה אמריקאית בשכונה, שהיינו קונים במוצאי שבה, שהייתה הפאר של העשירים ממש, לבנה, נימוחה, עם אגוזים ודובדבן ורוטב אדום. גם גלידה כזאת טעימה לי עד היום.

  9. יעל, את במקרה מזל עקרב או שור?

  10. עדנה גור אריה

    ואי יעל החזרת אותי לכיתה א'. אימי הייתה נותנת לאחותי הגדולה ולי כסף לאוטובוס. היא הייתה באה לקחת אותי מביה"ס. היינו הולכות לויטמן קונות גלידה וצועדות ברגל עד לשכונת פלורנטין. כמובן שאני זוכרת גם את האחרים.

  11. זוכרת את גלידת מונטנה מפעם אחת שביקרתי בה בילדותי
    בתור חיפאית זה נראה לי אז אמריקה מוחלטת

  12. אני עוד זוכר ארבעה "קפולסקי" ושלושה " עטרה" — שניים באלנבי (אחד מול טשרניחובסקי ואחד בפינת שד' רוטשילד) ואחד בתחנה המרכזית. וכמובן שהיה "עטרה" מיתולוגי במרכז ירושלים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל