יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
ערכתי לאחרונה ספר על האירוע שמאחורי כתיבת "שוד התלתל", היצירה השירית הארוכה של המשורר האנגלי אלכסנדר פופ, ובכלל, על חייו בראשית ימיו כמשורר.
אחרי שפרסם את אחד משיריו הראשונים התנפל עליו מבקר חשוב בשם דניס והעליב אותו בכל מיני עלבונות, בכללם קרא לו "קרפד גיבן", שהתייחס לנכותו של פופ, שכתוצאה ממחלה בנעוריו לא גבה (גובהו היה כ-1.40) והייתה לו גיבנת קטנה. וכן כינה אותו המבקר בעוד שמות גנאי והכביר בעלבונות.
ואני שואלת את עצמי, האם מבקרים (או מגיבים בבלוגים) היו אומרים זאת גם בפניו של הכותב? האם מגיב מרושע שמכנה אותך במיני כינויי גנאי ועלבונות אחרים, היה מעליב אותך גם לו בא לבקר בביתך? אני מוכנה להמר שלא. אז למה בבלוג מותר לאדם להעליב אותך? למה הנייר או המחשב סובלים הכול?
יעל,
לשפנים, נבזים וגסי רוח מרושעים האינטרנט הוא חממה שמאפשרת התרבות של הוירוס הזה.
התעלמות והעצמת הקול האנושי -המפרגן- הפרשני – הביקורתי- היא התשובה הנאותה.
אולי תביאי את השיר?
יעלה
פעם תלמידתי (אישה מבוגרת וחסודה) שמעה שהתחתנתי עם החבר של החברה הטובה שלי, היא באה, דפקה על דלתי, וכשפתחתי היא ירקה לי בפרצוף וקראה לי זונה.
אז גם בפרצופנו, בביתנו, בבית האהוב של המורה, זורקים אבנים בפרצוף.
לא רק באינטרנט.
אני נשארת בעילום שם כדי לא לפגוע בנוגעים לכל זה…
הם בדרך כל עושים זאת בעילום שם לא? מה שאין את יכולה לעשות פנים-אל-פנים.
אבל בסופו של יום, הם אלה שצריכים לחיות עם עצמם.
ואין דבר מעליב מזה.
(גם מלשון עלבון, גם מלשון עליבות).
(ובעניין אחר: אפשר לשדוד לך תלתל?)
שחר מריו, אפילו שניים…
זהו שיר של המשורר הנורבגי שלי אולב האוגה על מבקר שבא לנתח את שיריו:
הַדַּיָּג וְהַיָּם
מַה מִּסְתּוֹרִי הוּא הַיָּם
בְּמוֹחוֹ שֶׁל אָדָם.
לִהְיוֹת דַּיַּג שְׁפַל רוּחַ בְּאוֹתוֹ הַיָּם
הָיְתָה תְּפִלָּתִי יוֹמָם
וַחֲלוֹמִי בַּלַּיְלָה.
עִם זַרְקוֹרִים מְגַשְּׁשִׁים
וַאֲנָכִים
בָּאתָ אֶל יָמִי
לִמְדֹּד אֶת עָמְקוֹ
לְגָרֵד קַרְקָעִית
שֶׁאֵין.
טִלְטֵל אוֹתוֹ, יָם יְגוֹנִי!
וּמִי יִתֵּן שֶׁמְּצוּלוֹת הַיָּם
וְכוֹכָבִים מִמְסִילוֹתָם
לֹא יָנִיחוּ לוֹ לְהַעֲלוֹת דָּבָר בְּחַכָּתוֹ.
האינטרנט הינו חממה למשמיצים בעילום שם. בכלל להשמיץ ולהעליב זה קל, בעיקר לכאלה שאין להם דבר משלהם זולת האגו המנופח שלהם.
צריך להתעלם, לרחם ולהמשיך הלאה, ימימה מדברת הרבה על העלבון המשותף למין האנושי כולו ואיך לא לתת לו להשפיע עלינו, וזה עוזר, בכל אופן לי.
יש אנשים שיטיחו עלבונות גם פנים מול פנים, אבל כשהם מאחורי המקלדת מחוסרי פרצוף תרתי משמע מותרות כל חרצובות לשונם, אני חושבת שהעיניים של הזולת בכל זאת מהוות איזה שהוא מחסום מפני השתלחות טוטלית במפגש פנים מול פנים
יעלה, גם רשעות בפנים היא לא מעלה גדולה, אבל את כמובן צודקת כשאת מצביעה על הפחדנות שבתופעה הזאת.
כל המגיבים כאן הוציאו לי ת" מלים מהפה.
אנשים מרי נפש… ניתן רק לרחם עליהם,ובעיקר חכם להתעלם.
להתעלם זה קשה.מאד.אך זה מה שמתבקש,כי מה שהם רוצים
(או יותר נכון האגו שלהם) זה צומי. הם צריכים המון תשומת-לב.
וקרפד… אותי לא מעליב.להפך.מאד אוהב קרפדים,צפרדעים וחבריהם.
ראה "הרוח בערבי הנחל".
ויעלה,
את מרגשת אותי כל פעם מחדש.
תודה.
תודה יואבה…
הצרה העיקרית עם ביקורת משמיצה ומרושעת, מעבר לעובדה שלפעמים כדאי לסתום את הפה ולא להגיב, היא שאם אתה נוהג כך באופן תדיר יהיה עוד נפגע מלבד המבוקר – המבקר. מרושע ככל שתהיה הביקורת הרעה תחלחל בך ותבוא עדיך. תהפוך אותך לאיש עם עור דק וחשבונות קטנים וכל האנרגיה היצירתית שלך תתועל אל שוחות ושורות הקטל הללו. בדידי הווה עובדא. אתה מתחיל לקטול ולא מסיים. זה קרה למבקרים גדולים ממני. אתה פשוט הופך נגטיבי כלפי העולם ובמקרים קיצוניים למר נפש. ברוב המקרים המבוקר, אם הוא מנוסה, נפגע, חלף זמן והוא כבר הלך הלאה, ואתה נותרת עם המרֵרה התורנית. רני.
נכון. יומולדת שמח רני!!!! קילילייייי.