געגועים לקווקז

פתאום מלחמה, במקום הכי פסטולי ושכוח אל, שלא העליתי בדעתי כי יכולה להיות שם מריבה מעבר לקטטה בין מוכר תבלינים לקונה משופמת בשוק המקומי. המשופמת (המחמצנת) הייתה אני, המוכר תבלינים מכר לי איזו אבקה מבחילה שטען שהיא זעפרן, והמשופמות האמיתיות שמכרו מכל עבר ממרכולתן הביטו משתאים ביצור הזה, הישראלי המצוי, שמעז להרים את הקול בשוק הקווקזי הטריפאי.

טריפ. באמת טריפ. כל הטיול הזה היה טריפ. ועכשיו יש שם מלחמה. הוצאתי תמונות להיזכר: מקום מרהיב ביופיו, טבע עוצר נשימה, ועיר בירה שנראית כמו עיר שדה, עקבות ברורים של אדריכלות סובייטית עם דלות בנוסח מחנות פליטים בעזה.

ועכשיו שם מלחמה. בתמונות שלי מלפני עשרים שנה רואים הרים מרהיבים, גאיות, ומין הר משונה ומורבידי שנקרא "הר המתים", כולו שלג, בו משאירים התושבים את מתיהם בתוך מן מבנים מוזרים, חדרי קבורה אכזוטיים. ובעיר מצעד הנשים המשופמות עם השביסים הצבעוניים, רובן עבות גזרה, ככה אוהבים אותן שם הגברים, דיאטה לא עושים, ובשוק נמכרים גם בנובמבר אבטיחי ענק מתוקים מתוקים.

זה היה בשנת 1989. כפי שאמרתי, טיול הזוי. היינו חמישה מבקרי קולנוע ושני מפיקים ישראלים, נסענו לברה"מ לשעבר בהזמנת אולפן קולנוע סובייטי שעשה את הקו פרודוקציה הישראלית-רוסית הראשונה.

התסריט עסק בפרשייה שהתרחשה בשנת 1986 באוסטיה, או קווקז כפי שאנחנו רגילים לקרוא לה. פרשייה אמיתית: שני עבריינים קטנים ברחו מהכלא וחטפו מטוס סובייטי כדי להימלט למערב. על המטוס היו ילדים. משום מה, החוטפים רצו להגיע לישראל, כנראה חשבו שאנחנו מעצמה. בשדה התעופה בן גוריון תפסה אותם המשטרה מיידית, ולמרות שלא היו אז יחסים דיפלומטיים בין ישראל לברה"מ, הישראלים שיתפו פעולה והחזירו את המטוס ואת העבריינים לרוסיה. דומני שהפעולה הזו השפיעה לטובה על הפשרת היחסים בעידן הגלסנוסט.

ומיד אחרי זה החלו לצאת מכאן משלחות עסקיות, להתחיל בכל מיני קשרים עסקיים ותרבותיים, והמשלחת הקטנה שלנו הייתה חלק מהן. וכך, בנובמבר 1989 נחתנו במוסקבה, בילינו שם נפלא, לקחו אותנו לאולפנים שלהם בריח של כרוב מבושל, והוציאו אותנו לבילויים נהדרים בעיר. בחצי השני של עשרת הימים שלנו הוטסנו באירופלוט חבוט ומסריח לאורג"ניקיזדה (שעתיים נסיעה מטיבילסי) – כך נקראה אז עיר הבירה, שעם נפילת הקומוניזם חזרה לשמה הקודם, ולאדי קווקז.

עיר בירה קטנה ולא הכי יפה, עם רחובות רחבים ושכונות שנראו כמו סלאמס, עם שוקים רחבי ידיים, והמון המון דלות, אבל גם סוג של פשטות פסטורלית. לא הכירו שם אז את עושר המערב, ולא ניסו להיות כמו המערב, ולהיות שם עשה הרגשה של לחזור חמישים שנה אחורה, לשנות הארבעים אולי, לימי סטלין אפילו.

ואחר כך לקחו אותנו לסט של צילומי הסרט, והכרנו את הכוכבים הרוסיים הנודעים שלהם, יפה אחד ויפה אחת, וזכינו להמון תשומת לב ולהערצה כאילו הגענו מכוכב אחר. וכולם סבבו אותנו וניסו להנעים את זמננו, והאכילו אותנו קווייאר בטונות והשקו אותנו וודקה בליטרים – רוב הזמן הסתובבתי שם מסטולית – ומלבד תחושת העליבות המסוימת שברה"מ של אז השרתה עלינו, בסך הכול נהנינו, ואין ספק שהיה זה הטיול הכי הזוי שלי.

כעבור חמש שנים, אחר נפילת החומות, כשברה"מ כבר נשברה, שבתי לרוסיה לפסטיבל הקולנוע של סנט פטרסבורג, אבל משהו מהותי השתנה. התמימות המסוימת שאפפה את הרוסים בשנים הסובייטיות נעלמה, והכול כבר נראה כמו עוד כרך מערבי מכוער ואלים. 

לפעמים אני נזכרת במקום שכוח האל הזה, קווקז, ועכשיו קשה לי להאמין שמישהו פתח שם במלחמה, ובמקום משופמת או שתיים שצועדות בעקבות הפרה הדלה שלהן רואים עשן, פצצות והרוגים.