יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

    את חיי המקצועיים התחלת כמבקרת. משנת 1984, במשך 13 שנה, הייתי מבקרת קולנוע. במקביל (וכמובן לאחר מכן, כולל היום), כתבתי ביקורת ספרים. מלוא התכווננותי כלפי הספר הייתה כשל מבקר.       כמבקרת, איני רואה בעצמי ישות שיש עליה לספק את הסופר או להעניק לו תובנות כיצד היה עליו לכתוב את ספרו. כל הטענות של סופרים על "ביקורת בונה" ...

     מוקדש לרונן, שבזכותו נזכרתי והחלטתי סוף סוף לכתוב את הרשימה הזו את דרכי הספרותית הראשונה עשיתי בחבורת "שופרא". כבר הייתי אחרי סדנה לכתיבה, כבר פירסמתי כמה סיפורים בכל מוספי הספרות של העיתונים, אבל עדיין לא השתייכתי לשום מקום, לשום חבורה.       הכרתי את אפרת (שאחר כך שינתה את שמה לשז) בסדנת השירה בבית אריאלה, ונעשינו חברות. שז ...

    "הסיפור של טיה דודו" הוא הסיפור הראשון שלי שראה אור. זה היה בשנת 1983 במוסף הספרותי של "מעריב".  הייתי בת 23. הסיפור נולד במסגרת הסדנה לכתיבה בבית אריאלה, בעקבות תרגיל כתיבה שנתנה לנו עמליה כהנא כרמון. הסיפור קצר תשואות בסדנה, אז שלחתי אותו לעיתון שהורי קראו, כדי שיתגאו בי אם ייצא לאור. משה בן שאול היה אז העורך ...

  אתמול הוקרן החלק השני של הסרט הדוקומנטרי "מרגל השמפניה", על וולפגנג לוץ, המרגל הישראלי שנעצר במצריים בשנת 65, בשם ריגול לטובת ישראל בזהות של נאצי לשעבר.      מעבר לכך ש"מרגל השמפניה" (בבימוי נדב שרמן) הוא סרט מרתק, ומומלץ לכם לראותו אם פספסתם, הוא העלה בי את הזיכרון לכל המרגלים כולם, שכולנו כפי הנראה מכירים. בארץ כמו שלנו, נדמה ...

כשאני מחבקת את עבדה ומוטל, הביציות שלי רוקדות הורה ונדמה לי שאני מתחילה לייצר חלב. אז למה כל כך הרבה גברים חושבים שבגלל זה, אנחנו הנשים חובבות החתולים, ראויות לגרדום? וסליחה עם כל הגברים חובבי החתולים. מתנצלת מראש. הרשימה פורסמה בירוק נושך, NRG מעריב   לרשימה שפורסמה היום, "סובלים משיעור יתר", NRG מעריב     אז מי אוהב חתולים יותר: ...

    אין דבר שהורס את דממת השבתות והחגים יותר מקינת הכלבים נטושים.      אני יודעת שזה נשמע כמו שורה משיר, אבל אין כאן שום פיוט, רק סבל צרוף.      הוריהם האנושיים עוזבים אותם לסופשבוע, לפעמים אפילו ליותר, והכלבים נשארים לקונן את בדידותם לשמיים, קוראים להורים שנעלמו להם.      חתולים נושאים את הבגידה בשקט, וכשחוזרים ההורים האנושיים ...

ימות המשיח הגיעו ביחד עם הבלוגיאדה. לכל אדם פיסה משלו להציג את עצמו. כבר לא צריך לרכוש אדמה בירח, אנחנו כבר שם, כובשים את הרשת במילים. ווי, ווי, ווי, כמה מילים…       והתחרות? בשביל מה צריך קרבות בוץ? ג"יו-ג"יסטו? האבקות קרקע? הלאה הקולוסיאום!!! כבר כאן, בסמטה הכי עולת-ימים ומנומנמת ברשת, התפתח לו מרוץ מלהיב, מי יתברג לרביעייה הפותחת. מי ...

    בלילה, אור לערב יום כיפור, רונית בר-לביא ואני התקשקשנו לנו קצת בבלוגה, על כל מיני דברים הקשורים לנשים בימינו. אז החלטתי להרחיב את חשבון הנפש לקראת יום הסיגופין הבא עלינו לטובה.      אני נזכרתי בחוויות מבחרותי, כיצד אנחנו הנשים נהגנו להמציא לעצמנו כל מיני תירוצים שימנעו מאיתנו (עלק ימנעו), לקפוץ למיטת הבחור בלילה הראשון. הטריק המקובל היה ...

                                                                    מתבקש לומר שאהבתי אותו. שזכרתי, גם אחרי שנים ארוכות, את הנמשים שעל גבו, את החספוס המסוים של עור מרפקיו. למה חשבתי דווקא על מרפקיו? המחוברים לזרועות שעירות, המובילות לכפות ידיים רבועות ומגוידות, על אצבעותיהן העבות, כאשר לפת את צווארי וכמעט חנק. אבל הרי לא חנק אותי. לא ממש. לא בשביל זה אסף אותי מפארק בולוואר בשברולט שחורה ...

    גבר גדל גוף היה אבי. תשעים ותשעה קילו משקלו, מטר שמונים ושבעה גובהו, בלי כרס ונעליים. בזמנים בהם צמחה כרסו עד למידת כרסה הוולדנית של אמי, אף חצה את סף המאה והפליג אל משקלים קולוסאליים יותר, שרק גרמו לו להיראות הדור יותר: לבוש בחליפת צמר שלושה חלקים עם חולצה לבנה, בעניבתו האדומה נעוצה סיכה מוזהבת ובה יהלום קטן, ...