יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

   בעקבות הפוסט הקודם על חנויות יד שנייה, נזכרתי בגארג' סייל באמריקה. הייתי פעם באחד כזה כשגרתי שם תקופה לא ארוכה. למה פה המוסד הזה לא תפס? הלוא אם האמריקאים חובבי הצריכה המציאו דבר כזה והם ממשיכים אותו עד היום, זה אומר שגם ב"גן העדן" של הצריכה מבינים שיש גבול, וכי צריך גם למחזר. חשבתי למשל שגם בלוגיות יכולות בעצם ...

  בנעוריי, באמצע שנות השבעים, נפתחה לא רחוק מביתי, ברחוב אבן גבירול, חנות היד השנייה הראשונה בארץ. פתחה אותה אמריקאית צעירה בשם סאלי, ובעקבותיה נפתחו ברחוב עוד כמה חנויות כאלה. תל אביב גילתה את מה שאמריקה הכירה זה שנים. בהמשך, הטרנד נפוץ ליתר רובעי תל אביב, ומשם לשאר חלקי הארץ.   רק פתחה אותה סאלי הבלונדה את החנות, ואני התנפלתי ...

  אני מתחילה לפרסם בהמשכים את ספרי השני, הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997. בעבר פירסמתי כמה פרקים. עכשיו אני אעלה את כולו, פרק לשבוע. אני שמחה לצרף גם את הספר הזה ליתר ספריי שאזלו וזכויותיהם חזרו אלי, והעליתי אותם לרשת בחינם: ספרי הראשון, הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993, והרומן "סוף סוף רומן", חרגול, ...

  באחד האמשים הזדמנתי לשוק התקווה. כבר בכניסה פנה אלי רוסי מבוגר ומלמל משהו. לא הבנתי דבר ממה שאמר, אז התעלמתי והמשכתי הלאה.   העמקתי לתוך השוק, ולפנַי אני רואה כמה קונים שמאחוריהם נגררים רוסים זקנים עם עגלות סופר. הקונים רוכשים ירקות ופירות ושאר טובין, מעמיסים לתוך העגלה, והרוסי נגרר אחריהם, ואחר כך הולך איתם למכונית או הביתה. או אז ...

  במהלך השנה וחצי האחרונות העליתי את הסיפורים מתוך ספרי הראשון, "יצאתי לחפש מחסה", הסדרה הלבנה, עם עובד, 1993. "נובלת האינסומניה של ולאדימיר" היא הסיפור האחרון שאני מעלה. זה גם הסיפור שחותם את הקובץ, ולא במקרה. זהו סיפור ארס-פואטי (ואני איני מרבה בכתיבה ארס-פואטית), אבל בסיפור הזה ניסיתי להכיל וכמו-להסביר את הפואטיקה והתמאטיקה שמרכיבות את הקובץ.  לשאר סיפורי הקובץ לחצו ...

   לפוסט הקודם בנושא לפעמים אני תוהה מדוע מקובל על רובנו המוסר הכפול שהוא אחד המאפיינים של הקפיטליזם החזירי. אנחנו – היצרנים, המשווקים, המפרסמים – נפתה אתכם בכל דרך, ואתם לעומת זאת – הקהל שלנו – תתאפקו, תרסנו, תתנזרו. אנחנו נציג לפניכם המבורגרים נוטפי שומן, גלידות מטמטמות, שוקולדים מבהיקים, נשים מעורטלות, חזות חשופים, סיגריות מפתות, משקאות תוססים שרק המראה שלהם גורם ...

  לפוסט הקודם בנושא בתור צופה בתולית בתוכנית ריאליטי מסוג כזה (לא צפיתי באחרות, על כל סוגיהן, חוץ מקצת "כוכב נולד"), הבעתה והאימה שלי נובעות בעיקר בגלל השידור הישיר כל שעות היממה. בפוסט הקודם על התוכנית כתבו לי בבלוג האחר שלי שאני צבועה, כי מה אני רואה את זה בכלל, ואז מקימה זעקה על הזוועה והאכזריות של התוכנית.   אבל ...

צפיתי כמה ימים מחרידים בתוכנית "האח הגדול". בקודמת לא צפיתי, ולכן לא תיארתי לעצמי איזו התפרעות אנושית מבעיתה הולכת שם, לבושת כל הנוגעים בדבר.   הנה הנשמות הטועות המלוהקות לכלוב הטיגריסים:   1. "הערבייה" – האישה שהכי מוצאת חן בעיני שם היא ערבייה בשם פוטְנה. אישה חזקה, חכמה, מרשימה, חריפה, נמרצת, אימהית, בעלת תושייה ומלוא כשרונות, אבל נדמה שליהקו אותה ...

מתוך הרומן "סוף סוף רומן", חרגול, 2000 אני מתגעגעת לגוף הנחשק. אני אפילו מתגעגעת להגיד את זה. מתגעגעת למילים המטרידות שמזדמזמות לי באוזן: גוף נחשק, גוף נחשק, גוף נחשק. כשהוא מתפשט, אין לי מילים לומר לו כמה הוא יפה בעיני. אני יודעת שלא אעז לגעת בעורו הנושם, המושלם, בזיעתו שהיא עכשיו זיעתי. גם לא כשהחושך ישחיר את עיני הפתוחה והיא ...

  ההודעה על מותו נחתה עלי כמו ענן מלא גשם ביום שלישי בחצות. חזרתי מעוד ערב של הקרנות בפסטיבל הסרטים של סלוניקי. נדמה לי שהקרינו את "ספרות זולה" בהקרנת בכורה. היו לי כמה פתקים בקבלה. כולם מדניאל אחייניתי. בכולם כתבו לי שאתקשר מיד בחזרה כשאקבל את ההודעות. התקשרתי. לדניאל כבר היה אז טלפון סלולרי. היחידה במשפחה שכבר היה לה אחד ...