בננות - בלוגים / / 150 שנה להולדתו הרצל
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

150 שנה להולדתו הרצל

רבני מחאה

בנימין זאב הרצל

 

הדבר הכי חדש בתנועת היהודים, הם רבני-המחאה. מאַכּס נורדוי התווה בפתגם אחד, אשר יישאר לעולמים, תו-קלון על מצח אנשים ממין זה: הם המה אנשים, היושבים באניה בטוחה, ומכים במשוט על ראש הטובעים, המעפילים להחזיק בקצות האניה. זהו יהודי סתם, השונא לציון ומתגרה בחובביה. ואם נוסיף עליו את כהונת "רועה-נפשות" באחת הקהילות הגדולות, ויצא לנו רב-המחאה בדמותו כצלמו.  חמשה רבני-מחאה כאלה פרסמו בעתון "ברלינר טאגבלאט" ובעתונים אחרים את הדברים האלה:

"ועד אגודת הרבנים באשכנז: ד"ר מאַיבוים (ברלין), ד"ר הורוביץ (פרנקפורט), ד"ר גוטמאַן (ברסלוי), ד"ר אוירבך (הלברשטאַט), ד"ר ורנר (מינכן) מפרסם את ההודעה הזאת:

על-ידי הקריאה לקונגרס ציוני ועל-ידי פרסום סדר-היום שלו, נפוצו מושגים כה מוטעים על-דבר תורת היהדות ושאיפות המחזיקים בה, עד שרואה ועד אגודת-הרבנים באשכנז חובה לעצמו, להביע את גלוי-דעתו הזה:

א.  שאיפותיהם של המכונים בשם ציונים ליסד מדינה יהודית-לאומית בארץ ישראל, מתנגדות אל היעודים המשיחיים, אשר בכתבי-הקדש ובספרות הדתית המאוחרת. 

ב.  היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את עבודת המולדת, שהם שייכים לה, ולדרוש את שלומה הלאומי בכל נפשם ובכל כוחותיהם. 

ג.  אולם חובה זו אינה סותרת את השאיפות הנדיבות, שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל, אחרי שאין לשאיפות האלה שום יחס אל יסוד מדינה לאומית. 

דתנו ואהבתנו לארץ מולדתנו, שתיהן גם יחד מטילות אפוא עלינו את החובה לבקש מכל אלה, שטובת היהדות קרובה אל לבם, כי יתרחקו מן השאיפות הציוניות ומן הקונגרס, אשר למרות כל האזהרות עודנו מוכן להתאסף". 

זאת היא תעודה נפלאה במינה. על פי הרושם הראשון, שהיא עושה עלינו, איננה עלולה להרבות את כבוד היהודים. כל עיקרו של גילוי-הדעת דרכם לעקם ולסרס כל דבר להפוכו. כשהם מדברים על-אודות ציון, יש להבין בדבריהם הכל, אך, למען השם, לא ציון. 

מאת איש אחד, שהנהו גם חרד אמתי גם מלומד, נמסרה לנו תשובה נמרצה, הסותרת את הסעיף הראשון הזה. דווקא מתוך כתבי-הקודש והספרות הדתית המאוחרת מוכיח ידידנו זה את אמיתותן של השאיפות הציוניות, אבל אנו נמנעים לתת מקום להוכחות האלה, משום שאין לנו עסק בוויכוח תיאולוגי. 

והנה הסעיף השני. מה משמע, ש"היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את המולדת, שהם שייכים לה וכו'"? הרי אין בזה אלא כוונה של דלטוריה.  בכל אופן יש סימן לדבר, שערשו של מר מאַיבוים לא עמדה על אדמת אשכנז. רבני-המחאה מפרנקפורט, ברסלוי, הלברשטאַט ומינכן צריכים היו למסור את עריכת התעודה ליד סופר, העולה עליהם בידיעת שפת אשכנז. אי אפשר, שיכתוב איש אשכנזי: "המולדת שאני שייך לה", אלא "מולדתי", "מולדתך", "מולדתם". אין איש שייך למולדת, אלא המולדת שייכת לו. לכל אחד שייכת כל המולדת.  ואוי לו לאדם, שאין המולדת שייכת לו. הוא עודנו בכל זאת אוהב אותה, מפני שאי אפשר לחדול מאהבתו אותה. האהבה הזאת איננה מתבטאה במליצות ריקות, היא מחיבת להקריב כל קרבן, אשר תדרש ממנו; אבל איננה מחיבת את בעלי המרץ, לבלתי יתעודדו לבקש פתרון, שעל ידו ימנה החיסרון. ובשום אֹפן אין בזה פלפול חריף, אם יאמרו הציונים: כל אחד ואחד עובד גם את מולדתו גם את הלאום, שהוא שייך לו – פה הוא מקומה הנכון של מלה זו – אם שואף הוא לעשות שלום בקרב התושבים על-ידי תנועת ישוב נבונה ומודרנית. 

בסעיף השלישי, שנוכל לכנותו בשם הסעיף המשתמט, מרכינים חמשת האדונים בדרך אגב, את ראשם גם בפני "השאיפות הנדיבות", שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל. ובזה יש חניפה קלה ומובנת כלפי עשירים ידועים מבני עמנו, הנכונים להקריב קרבנות גדולים בעד הישוב. אנחנו הציונים חושבים אמנם, כי התישבות אכרים היא יותר נבערה מאשר נדיבה, אם לא תהיה בטוחה על-פי משפטי העמים.  הן חפצים אנו לא רק להרחיק בחפזון את אחינו העניים, המדוכאים והנרדפים, אלא גם להבטיח את עתידם. ובחפצנו להקים את ערובות-הבטחון האלה, יעיזו לחשוד אותנו ולהתגרות בנו מלחמה?

חמשת האדונים מסימים בבקשה נמרצה, להתרחק מן ה"קונגרס, אשר למרות כל האזהרות עוד מתעתדים לאספו". יזהירו-נא האדונים האלה ככל העולה על רוחם, והקונגרס יתאסף, מפני שנחוץ הוא, כי יתאסף, מפני שהעם המפוזר מחכה לו מתוך געגועים ותקוה. מצב היהודים הנהו רע, באפן שאין דוגמתו, וכלום אין אנו רשאים להועץ על-אדותיו במנוחה, בהתאמה גמורה אל החוקים ולעיני כל יושבי תבל? איזה נוצרי ישר-לב, ימצא בזה דבר הראוי לגנאי? אם לא תעוררנה שאיפותינו רצון וחבה, אז לא יתמכו בנו אדירי הארץ, אז לא יעזרונו העמים במפעל גאולתנו – והעוני יעמוד אפוא גם לההבא. למצבו של מי נרע בזה? היש עוד אשמה אחת, שלא טפלו עלינו כבר? נאומי-ההסתה הנלהבים, שנשמעו נגדנו זה תשעים ותשע פעמים, ישמעו עוד בפעם המאה, אבל גם בזה לא נאמין. אותות ברורים מוכיחים לנו, כי אמון-רוחנו להתגלות-לבנו אינם רעים אפילו בעיני מתנגדינו, שאליהם אנו פונים בבטחה. סוף כל סוף הרי עוני גדול מדבר מתוך תנועתנו, ובמה שהוא אנושי, מוצאים אנו תמיד את הדרך אל הלב האנושי. ומי זה יחשב לנו לעון, אם אנחנו, שעל הרוב לא נגעה הרעה אל עצמנו, איננו עוברים בקֹר-רוח על עני אחינו, שאין ערוך לו?

אבל איפה היו ואיפה הנם גם עתה רבני-המחאה, בשעה שיהודים אמללים, אמללים רק בגלל יהדותם, היו והנם נתונים לחרפה ולמשסה, להרג ולאבדן? היום באלגריה ומחר ברוסיה, פעם בפרס ופעם…, פה ושם, ובכל מקום שהם, נשמע זעקת-שבר. ורבני-המחאה מצפצפים ומהגים, לכל היותר בשעת העיכול, על-דבר איזו תעודה, תעודה, שיכולה להחשב לנו ליהירות מאין כמוה, לו בכלל היה לה איזה ממש, מפני שעמי התרבות היו מוכרחים למחות נגדנו בכל עֹז, אלמלי באנו להפיץ תורה בקרבם. אם היתה ליהודים איזו תעודה, אז כבר נמלאה על-ידי הנצרות, ואז איננה זקוקה עוד לרבני-המחאה. 

אבל הציונות, כפי שמתברר לנו יותר ויותר, תביא לידי משבר מבריא בחיי היהודים. הניגודים המתהווים יביאו בהכרח לידי ברור וליבון במצבנו הפרוע, ולבסוף גם לידי זיכוך תכונת-רוחו של עמנו. הכל לטובה! גם זה לטובה, שרבנים אחדים מתיחסים לעמם באופן כזה. ואלמלא לא באו אלא בשביל יצירת כינוי חדש לאדונים האלה, גם אז היה הדבר חשוב בערכו. אנשים נדיבים וראוים להיות למופת, כמוהליבר ורילף, שלבם הנאמן מיצר בצרת אחיהם העניים, העומדים בתוך עמם בכל מקום שהוא נרדף ביותר, גם אלה נקראו עד כה בשם, שמכנים בו את כל דברן על חתונות והלוויות-מתים. מעתה יש הבדל ניכר ביניהם. כדי שלא יתחלפו אלה להבא ברבנים הישרים, נקרא מעתה את פקידי בית-הכנסת, המוחים נגד גאולת עמם, בשם רבני-המחאה. 

 

פרוייקט בן-יהודה

 

 

10 תגובות

  1. חסר תועלת.
    בדיוק כמו שניבא יל"ג:רבנות חשוכה תשתלט על המפעל הציוני שמעולם לא
    תמכה בו,שאיכפת לה ממנו רק במידה שהוא מספק את צרכיה הגדלים והולכים
    וכשיהיו (יחד עם גורמים אנטי ציונים)
    רוב,ואם רק ישיגו תנאים יותר נוחים
    שיממנו מדינות עשירות במזרח התיכון,
    הם יכרתו עמם ברית,ואולי גם אוניות
    שיובילו את שארית הפליטה הלא חרדית
    לכזריה או כל מקום אחר שיאות לקבל את
    הפליטים,אם יסכימו.ואז,כשחזונו של
    מוני יקים אנטיציוני יתממש,(לא במאה
    אחוז כמובן,שכן ההפרדה לא תהיה בין מזרחיים ואירופאיים,אלא בין חרדים
    ללא חרדים) אז יהיה גמר חשבון סופי ומחלט. ישראל תחזור סוף סוף
    למימדיה מתקופת – ישוב יהודי ישן
    שבמקרה הטוב יניחו לו ובמקרה הפחות טוב ינהגו בו כפי שנוהגים בנוצרים
    ערבים בכל רחבי המזרח התיכון ,פשוט
    יתנו להם את הצ'אנס להיעלם מפה בלי שאף אחד ירגיש.
    אופציה נוספת: שהחרדים ישאירו את עניני הביטחון ביידי המיעוט החילוני
    ,שכן הטיפול בארסנל פצצות האטום מסוכן לבריאות.
    תבחרו מה התסריט העדיף.

    • אמנון נבות

      גיורא ערב טוב.
      אספר לך מה ששח לי דוד שחר ז"ל,הגדול
      והחשוב במספרים העבריים לאחר עגנון:
      בנערותו,כך סיפר,התגורר בבית סבתו
      במאה שערים.
      היו אלה ימי המנדט הבריטי,והשוטרים הבריטים דהרו במכוניותיהם בשבת ובכל יום טוב בסמטאות השכונה,סיגריות דלוקות בפיהם והנטורי קרתא האמיצים שלנו שרעדו מכל מפגש מקרי עם השוטרים היו מתחבאים בחוריהם.
      לעומת זאת,אילו נקלע לשכונתם איזה סטודנט או חבר קיבוץ וזוגתו העוטה מכנסיים,הם היו מסתערים בהמוניהם בשאגות 'פריצעס פריצעס',רוגמים אותם באבנים ופגרי עכברושים ומטאטאים.
      הוא סיפר לי שרבם,בלוי,היה מתכווץ ורועד ומתכופף בפני כל שוטר בריטי
      או ערבי.
      את המסקנות שהסיק שחר (שכאמור משפחתו
      משוייכת מדורות לנטורי קרתא בהונגריה) יותר טוב שאחסוך מקוראי הבננות,שהתקינות הפוליטית והמידות
      הטובות נר לרגליהם.

      • לאמנון נבות:
        אל תחסוך!

        • אמנון נבות

          שמעון היקר
          אין קל מזה!
          למסקנות אפשר להתוודע בכל עת בפרק
          "מעוף החתול" המופיע בחלק הרביעי של
          סדרת הרומאנים הלוריאנית "היכל הכלים השבורים" לאותו דוד שחר ממש –
          החלק הרביעי קרוי "נינגל" – או בחלק החמישי הקרוי "יום הרפאים" (אני מנותק מספרייתי כרגע)

          ובכך תסופק סקרנותך וגם נשמור מכל משמר על האימפרטיב הקטגורי של בלוג בננות היקר מפז.

  2. בהצלחה גיורא . גיורא, אולי תאמר לרן יגיל לא לפרסם יתר על המידה רשימות. זה יוצר בלב הקורא תחושה לא נעימה של גרפומניה. תודה ובהצלחה בהמשך הדרך, אנחנו רק בהתחלה. תודה רבה. שלך אנונימוס אדרוגינוס.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם