מעשה במשלחת
דומה שהגיעה השעה לספר על אירוע שמשום מה נשכח לגמרי ומכל מקום לא הוזכר מעולם בפומבי: זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים נפגשה משלחת סופרים עם ראש הממשלה דאז, לוי אשכול המנוח, והפצירה בו לגלות שפיות מדינית.
הדבר היה בשלהי הקיץ של 1967. השיכרוּת-שלאחר-הנצחון במלחמת ששת הימים עדיין היכתה גלים משיחיים. התנועה למען ארץ-ישראל השלמה פירסמה את הקול הקורא שלה, שעליו היו חתומים ש"י עגנון, א"צ גרינברג, נתן אלתרמן, חיים גורי, דב סדן ואחרים ממיטב סופרינו ואנשי הרוח שלנו, ובו תביעה לא לוותר אף על סנטימטר מרובע אחד מאדמת ארץ-ישראל המערבית.
על הרקע הזה באה קבוצה קטנה של יוצרים ─ אני זוכר בבירור את הסופר דוד שחם ואת עמוס עוז הצעיר ─ אל ראש הממשלה אשכול. ביקשנו ממנו, המדינאי שהיה ידוע בתבונתו ובמתינותו, להתגבר על פיתויי הרגע ולהרחיק ראות, לפנות את השטחים הכבושים ולפתוח במו"מ על שלום עם הפלסטינים ההמומים. ציירנו באוזניו תמונה קודרת על הוויה של כובשים ונכבשים ועל הכוחות הרעים והמשחיתים שהיא אוצרת בקרבה. לא רוח הנבואה נוססה בנו אלא השכל הישר דיבר מגרוננו, ולקחי ההיסטוריה, וחרדת העתיד.
אשכול שמע בהקשבה והשיב משהו מעין זה: קינדערלאך, אל תחשבו שאינני מבין מה שאתם אומרים לי. אבל אין לי כוח לעמוד בפני השיטפון. העם איננו יודע את נפשו. אם אתייצב נגד, תתפרק הממשלה. גם המפלגה שלי לא תתמוך בי.
הוא היה נחמד, כדרכו, התייחס בכבוד אל הסופרים ותיבל את דבריו באידישיזמים ובהומור. יצאנו מעל פניו בהרגשה שהוחמצה הזדמנות גדולה. השאר, איך אומרים, כתוב בתולדות ישראל.
משה דור
תל-אביב, מארס 2010
גיורא גם אתה היית שם?
לא.לא הייתי בפגישה ההיא.
ידעתי על קיומה.
בניגוד למשה דור, אני לא סבור שאשכול החמיץ הזדמנות.
אשכול אמר כעבור זמן קצר בפומבי, דומני בראשית 1968, שישראל מוכנה להחזיר את כל השטחים תמורת שלום מלא עם כל ארצות ערב.
כעבור ימים לא מעטים כינסה הליגה הערבית את ועידת חארטום שבה הוכרזו שלושה לאווים:
לא למשא-ומתן, לא לשלום ולא להכרה במדינת ישראל.
השאר היסטוריה.
מדהים ועצוב, אלוהים. מתהפכת לי הבטן.
פגישה הסטורית ממתי יש לסופרים איזושהי השפעה על מדיניות פוליטית? בשביל זה צריך שיתממש חזונו של אפלטון
מה שלא נראה לי באופק
תודה שהבאת
לחנה,
חזונו של אפלטון התגשם במידת מה, אם כי איננו חשים בכך. שר האוצר הוא פילוסוף על-פי מקצועו!
לכל המגיבים תודה.
ועוד: חג שמח לכל באי מטע ה"בננות".
זה מאוד עצוב, ומה שמעציב עוד יותר ששום דבר לא השתנה עד היום, אלא שנדמה בהרבה יותר גרוע.
אני רק תוהה לאין עם ישראל יגיע, ומה יהיה גורלו. מהפכת לי הבטן רק לחשוב על זה. סיפרו של עמוס עוז "תמונות מחיי הכפר" מספר סיפור ונוגע במקומות כואבים. ןנראה שהוא בין היחידים שלהם איכפת מישראל בכל המובנים.
סיפור מרגש ונוגע לבב. תודה רבה.
היי גיורא
סופרים הם חכמים, גם משוררים לפעמים הם הנביאים בחבורה
להתראות טובה
לאור 'שלושת הלאווים' מזה ו'אף שעל' מזה, דומה כי אנשי רוח מוטב שייתעסקו ברוח, תבונה מדינית גדולה אין בהם.
דוגמה מאלפת, ויפה גם הצגת העובדות לאשורן.