בננות - בלוגים / / הכתובת על הקיר מרוחה בדם
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

הכתובת על הקיר מרוחה בדם

 

 

 

הבוקר, שעות אחדות לאחר רצח הנערה לאה דרנקין, לא מצאתי בנפשי מנוח בלא שאציב פה מחדש פוסט שהיצגתי לפני שבועות אחדים. 
עלי לציין שהפוסט זכה בשעתו לתגובות נגד נמרצות למדי, ובין היתר הובעו ספקות רציניים באשר לגורם ההרתעה.
הקלות שבה עונשים כיום בבית המשפט פושעים מועדים פותחת אצלי פתח להרהורים עגומים ביותר באשר לזכותו של אדם מן היישוב להגן על חייו ורכושו.
לפיכך, מצפוני אינו מניח לי שלא להציב את הפוסט הזה פעם נוספת.

 —————————————————————————-

אולי הגיעה השעה להוסיף לחוק הפלילי את עונש המוות?
אולי הגיעה השעה להרתיע פושעים שמאיימים על חיינו כל העת, ובהם פושעים סדרתיים ומאורגנים?
אני יודע שצדקנים ומתחסדים יתנפלו עלי, אולם הגיעה השעה שרוצחים ישלמו על רציחותיהם בחייהם.

לאה דרנקין ז"ל

26 תגובות

  1. נראה לי הגיוני יותר להעביר עצומה שחתומה על ידי כל מי שאפשרי להחתים שמבקשת החמרה באופן כללי על פשיעה.

    למשל על סחר בסמים, שמביא לזנות, רצח, פריצה לבתים ועסקים, ואונס, אדם יישב במקרה הטוב שנתיים.
    חשבון הבנק שלו כבר מפוצץ, ואין סיבה שלא ימשיך.

    ולמרות הכל מתנגדים לאכוף ענישה מחמירה.

    אם כי כשלמדתי על נושא הסמים, לימדו אותי גם שבבית הנבחרים שלנו יהיו תמיד אנשים שיתנגדו למגרה.

    יש מי שמרויח מהפשיעה.

    צריך לעשות יותר מכתיבת פוסטים.

    מוכנה להתגייס לפעולה.

    • למגר את הפשיעה הכוונה.

      כן, כן.

      מה שאנחנו לא יודעים.

    • לצערי, אין בי עוד כוח לעשות יותר מכתיבת פוסט.
      אולם לאחר חיים שלמים של עשייה אני חש שיש לי היתר לבקש מן החברה להגביה את חומות ההגנה מפני הפשע.
      סוגיית הבארים והמועדונים אינה עניין של הבדלי השקפה או אמונה.
      המשטרה צריכה להפסיק בחוזק יד את השתייה המופרזת במקומות ההם (לרבות סגירת מועדונים פרועים), להגן על המבלים, להשגיח היטב על הנוהגים בכביש, לאסור על צעירים שעדיין אינם בני 18 מלהיכנס למקומות ההם ולהרתיע בחוזק יד פורעי חוק.

  2. אני מתנגדת לעונש מוות מלבד במקרים קיצוניים שבקיצוניים. לקחת חיים אינו בכוחם של בני-אדם לדעתי, גם אם הפושע עשה זאת.

    במקרה הזה, אינני סבורה שהבעיה היא בחוסר הרתעה, אלא בחברה מבולבלת מאוד מבחינת נורמות וערכים. ככל הנראה מדובר כאן בחברת בני מהגרים, אבל זה נכון במידה רבה לחברה הישראלית כולה: הורים לבני עשרה שאינם מצליחים להשגיח על ילדיהם ולכפות עליהם מרות, נערים ונערות שאין להם מה לעשות עם עצמם ולכן שותים, בנות עשרה שלא יודעות איך לנהוג עם המיניות החדשה שלהן ואיך להישמר ממי שחומד אותה.

    • גם אנשים מבולבלים וטועים זקוקים לשיניי החוק.

      סוגית המועדונים והבילויים בהם, היא סוגיה נפרדת וכל אחד יפתור אותה על פי אמונתו.

      אולם גם ילדה מבולבלת זקוקה למדינה מגוננת.

  3. כמובן שאני מבינה אותך.

    אני זוכרת שסיימתי קרס שלם על הנושא ובכיתי, זה היה לפני שנים רבות.

    ידענו שלא יהיה שינוי .
    עובדה איני עוסקת בכך כעת.
    למי שמכור לסם, אוכל לייעץ על ד"ר ויסמן שגומל כיום בבית- חולים ברזילי באשקלון,גמילה קצרה מאד, בליווי הרדמה, ושיטתו הוכחה כפותרת בעיות התמכרות.כיום יש גם סיוע מהמדינה, שניתן בהקצבה.

    פחות מכורים לסמים יסייעו מאד לחברה.
    מיתר זרועות החוק איני מצפה לדבר, כי אין רצון לתת להם לעבוד.

    כאן בסמוך אלינו ,בפרדס כץ ,שוטרים פוחדים מהעברינים ולא הפוך.

    וזה לא עומד להשתנות.
    שבת- שלום.

  4. שלום גיורא.
    מסופקני אם עונש מוות יכול לעזור. אינני משוכנע שרחובות העיר יוסטון בטקסס בטוחים יותר מרחובות ניו-יורק סיטי, על אף שיש עונש מוות במדינת טקסס ואין עונש מוות במדינת ניו-יורק.
    לדעתי, מקרה הפשע הזדוני והאיום בו נרצחה לאה דרנקין, הוא מסוג הפשעים שקשה מאד למנוע. פשע שלא ברור עד כמה הוא מתוכנן, המשלב שכרות, אלימות, עם השתלשלות ארועים שיכלה להסתיים גם אחרת, למשל, הרוצח של לאה יכל להסתבך בקטטה באותו מקום בו שתו אלכוהול לאה וחברותיה, עד כמה שהבנתי היתה שם מעין התכנסות, או מסיבת רחוב, ואולי אף היה נרצח בעצמו, ולאה היתה ניצלת מבלי לדעת שניצלה.
    הפשיעה שאפשר וחובה להאבק בה, היא הפשיעה המתוכננת. הפשיעה המאורגנת. הפשיעה שמתגוננת מאחורי גבם הרחב של עורכי דין ורואי חשבון. הפשיעה הבנויה בהירארכיות נוקשות ופועלת כמחתרת לכל דבר, ואוכלת בבשרה החי של החברה הישרה.
    כמובן, שאפשר לפעול נגד שתיית אלכוהול בקרב בני נוער, ולהפעיל יותר משטרה במקומות ציבוריים מועדים לפורענות, אך אינני רואה איך עונש מוות יכול להרתיע ממקרים כאלה, בהן צרוף של נסיבות וחומרים מערפלי הכרה, מזמנים רוצח וקורבן למפגש עוור של הגורל.

    • כן בטוח לא בטוח ברחובות יוסטון וניו-יורק,יש פשעים צזוויעים במיוחד,שכן,ראוי שהעונש עליהם יהיה עונש מוות.
      ולא,לא בתור הרתעה דווקא,או לא רק,או לא בעיקר, אלא פשוט בתןר עונש,שישלם הרוצח בחייו,כן מרתיע-לא מרתיע.
      אנשים כמו אלה שביצעו את הלינץ/ בחוף הים,צריכים למות,נקודה.
      ולא משנה אם זה כן ירתיע מישהו,או לא.
      לאנשים כאלה פשוט לא מגיע לחיות יותר.
      מעבר לזה- בלי עונש מוות,אנשים כמומבצעי הלינץ' הנ"ל,אילו היה פה עונש אמיתי של מאסר עולם,שבו הרוצחים לא יראו יותר אוויר עולם מחוץ לכלא- ניחא, אבל פה,אצלנו?
      כמה שנים הם יקבלו בכלא< עשר שנים? פחות? אני מההמר על פחות,ואחרי זה הם ישתחררו ויחזרו לשחר לטרף ברחובות ,על שפת הים וכד' ולאיים על חייהם של אזרחים תמימים,שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון ,בזמן הלא נכון. בםשטות- הרוצחים מהלינץ' הנ"ל,הם משהו שהיה צריך פשוט לנקות את החברה ואת הרחובות ממנו,כמו מורסה ממאירה,סרטן,כלבת וכו'. אחרת- מישהו ממש יהיה מופתע,אם בעוד כמה וכמה שנים שוב נקרא על איזה פשע מזוויע כלשהו,ויתברר שזה שוב ההם מהלינץ'?

      • לא בטוח שאפילו המחמירים שבשופטי טקסס היו מוציאים את מבצעי הלינץ' להורג. כדי להוציא להורג יש להוכיח רצח ממדרגה ראשונה, כלומר רצח בכוונה תחילה.
        רצח הוא מדרון חלקלק. כמו שיש חשש אמיתי ומוצדק מהאלימות והזילות בחיי אדם, הבבואה של זה, כלומר הוצאה להורג על ידי החברה גם היא עלולה להדרדר לכיוונים שלא חשבו עליהם מלכתחילה (למשל, נניח שברצונך להוציא להורג את חבורת מבצעי הלינץ' את מי מהם תוציא להורג ? את כולם ? ומה אם היה שם אחד שלא רצה להרוג או להרביץ ולא לקח חלק פעיל ? האם להוציא להורג רק מכיוון שחבריו אלימים ?)

        • לעדי עסיס.
          האמת היא שלא נורא מעניין אותי מה חושב שופט בטקסס.
          בסופו של דבר אני חי בתל-אביב.
          אולם ראי את האבסורד שבסבך טענותיך.
          הנרצח התמים כבר קבור, מת, טרגדיה לבני משפחתו.
          ועכשיו את מתחילה לגלגל כל מיני הרהורים על דרגות החומרה של שותפי הרצח, כלומר מי היה שותף אכזרי יותר ומי היה שותף אכזרי פחות.
          למען האמת, הדיון הזה בזכויות הרוצחים מחליא אותי.
          הוא מעיד על השלמה עם עובדת היסוד הנוראה מכולן: הנרצח התמים מת ונקבר ושלום על ישראל.
          מעתה, הבה ונחפש את כל הנימוקים האפשריים לשמר את חייו של הרוצח!
          ניתן לו תא כלא ל-25 שנה, נאכיל אותו, ניתן לו לבקר את בני משפחתו, ואולי אף נרשה לו לברך את אשתו/נערתו בפרי בטן (ראה מקרה עמיר).
          כל זה מעורר בי גועל נפש.
          מצד אחד, משפחת הנרצח נשארת עם קבר ומצבה בעוד שכל המערכת המשפטית מתגייסת למצוא פרצות שדרכן יוכל הרוצח לחמוק אל עסקות טיעון, תנאי כליאה נוחים יותר, הסדרי חופשה, מיני תוכניות "שיקום", והכל על חשבונו של האזרח התמים משלם המסים (לרבות מכיסם של בני משפחת הנרצח)!
          את העסק הזה אפשר ממש לקרוא "רצח דה-לוקס"!

          • גיורא
            אמנם את גרה בתל אביב
            אך חיה בסרט שחור לבן טקסני
            שבו הרע צץ משום מקום, פושע את פשעו, והטוב נדרש למגרו, והצדק נעשה וגם נראה דוהר אל השקיעה. אכן גישה רומנטית, הוליוודית, שמן הראוי שמערכת החוק הישראלית תאמץ באופן מיידי, ובא לציון גואל, או לפחות קלינט איסטווד !

          • מוני יקים אנטיציוני

            מייצר אלף עבריינים תוצאה של הזנחה והכוונה
            מסלילה על רקע מוצאו ושיוכו האתני של כל מי שאינו נימנה על הגזע הלבן העליון.
            עונש מוות כן וכן לכל הלבנים הציונים שעיצבו מדינת גזל ועוול …
            בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם.

השאר תגובה ל אביטל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם