בננות - בלוגים / / אמנון נבות: בין גבעת המורה, הר מירון ובעל זבוב
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

אמנון נבות: בין גבעת המורה, הר מירון ובעל זבוב

מכתב גלוי לגיורא לשם

 

דבריו של דן מירון בראיון שנערך עמו במוסף הארץ קוממו רבים באתר הזה, משום שכללו, בין השאר, פגיעה מכוונת היטב באחד מחברי בננות, גיורא פישר, מורה וחקלאי, שהחל לכתוב שירים בעקבות אובדן אישי טראומטי. הפגיעה הייתה חמורה במיוחד, משום שכללה הנחה שהאובדן הקשה היה רק מחולל, סיבה להתבלטות עצמית משום שדמותו של הבן שנפל חלל אינה מאופיינת כלל בקובץ השירים. ההנחה שהמשורר בחר במודע להשאיר סמוי את עולמו הפנימי של הילד והנער שביקש לרקום את חייו בסתר כרוב בני האדם, והמשורר מכבד את האינטימיות של הבן למרות שכבר איננו עמנו, לא העסיקה את מירון כלל ועיקר.

כמבקרי הספרות העברית, גיורא, אנו, החיים בפועל ממש את המאבק על שלמותה, ערכה וטובתה, ראוי שנקרא בשבע עיניים את הראיון הזה, משום שהוא טעון מאוד. הפגיעה בגיורא פישר, שמעולם לא היה ולא התיימר להיות חלק ממרכז הכוח של הספרות הישראלית, היא רק פרט לא מרכזי בו, למרות שהיא אופיינית למירון ולטכניקה הרטורית שלו.

אותנו מעניינת הפוזיציה של מירון עצמו ותפקידו בספרות העברית כיום; וליתר דיוק, תפקידו בערעור הספרות העברית. אנחנו שואלים את עצמנו מה לאדם הזה ולספרות הנכתבת בעברית, לאחר שזה כעשור וחצי ניתק את עצמו מן הדיון השוטף בספרות הישראלית ומהלכיה ועבר לניו-יורק ─ למעט מבואות מהללים וארוכים, ולעתים מפוקפקים, לקובצי שירה של משוררות מדרג משני. הוא לא רק העתיק את מרכז הכובד של חייו לניו-יורק אלא הסיט את ההדגש המקצועי אל מה שהוא מכנה "ספרות היהודים", בהותירו את הספרות העברית כערוץ לא מרכזי, מפוקפק מבחינת ערכו וכושר הישרדותו במדינה שבה הרוב הישראלי-החילוני מתכווץ והולך ויהפוך בתוך עשרות שנים למיעוט בעל לגיטימיות מפוקפקת.

נשגב מבינתנו מה מבקש מירון מספרותנו והיא עדיין לא נתנה לו. איזה כיבוד באמתחתה נמנע ממנו, מהו התפקיד שחשק בו והיא לא הפילה אל חיקו כפרי בשל? האם לא הציעה לו זהב ואבנים טובות, בעוד היא עצמה מצטמקת והולכת ומתקיימת בעיקר על לחם ניקודים ומים מאררים?

חשדנו מתגבר משאנחנו נזכרים שאותו האיש היה במשך יובל דמות מרכזית במרבית מרכזי הכוח של הספרות הישראלית ─ בשלוש אקדמיות, במפעלים מו"ליים, במכוני מחקר ─ ואנחנו זוכרים היטב את הידרדרות מעמדם של הגופים האלה והפיחות במעמדם לפחות בעשורים האחרונים, עד להתרוקנותם הכמעט מוחלטת ולהישרדותם כגופים ריקים שכל תפקידם להבטיח את הטבות הפרישה של המירונים למיניהם. אנחנו שואלים את עצמנו כיצד יתכן שאין למירונים האלה בכלל, ולמירון הזה בפרט, אף תלמיד מובהק אחד ─ בחלוף חמישים שנה של פעילות אינטנסיבית בהוראה! איך יתכן שלעשרות אלפי בוגרי החוגים לספרות באקדמיות של מירון בעשרות השנים האחרונות אין שום תפקיד במרחב התרבותי העברי, כאילו שקדו מירון וחבריו על טיפוח אנטי-חומר אנושי וספרותי, מעין חדלי אישים ספרותיים.

חשדנו גובר כאשר אנחנו מתמקדים בראיון עם מירון. לתדהמתנו, אנחנו נוכחים לדעת שמירון תוקף את סופרים "מרכזיים" שבהם תמך עשרות שנים במאמרים ארוכים כטיראדות, מן הסוג שכתב על א"ב יהושע, עמוס עוז, דוד גרוסמן ─  סופרים שמבקרי ספרות רבים פקפקו במרכזיותם הספרותית, אם כי לא יכלו לפקפק במרכזיותם התקשורתית-הציבורית, שהרי אין זה תפקידם. האם  א"ב יהושע של מסע אל תום האלף שמירון הילל נשגב מיהושע של הכלה משחררת שמירון קילל?

התמיהה גוברת כאשר מתוודעים לסופרים שמירון מציב בראיון כדגם חיובי  וערכי. האם ניר ברעם, שעדיין לא גיבש נוסח משל עצמו ומקפץ כחרגול מנוסח לנוסח. ספרו האחרון, הבינוני והמהוגן אך העוסק בדמויות ובמצבים היסטוריים שאין לו עמם היכרות אינטימית, ואף לא יכולה להיות, הוא הדגם החדש של סיפורת ישראלית במיטבה?

האם שירת ליאור שטרנברג, משורר לא מזויף אך משני וחסר ערך פואטי מרכזי, הוא עמוד העשן שלפני המחנה? האם צריך לצטט שיר אחד של שטרנברג כדי להיווכח בכך?* האם נוכל להשתכנע, ככל שנתאמץ, ששירת האדנית על חלון מטבחה של אגי משעול היא שתאיר את אפלת חיינו? היכן עומדת שירת משעול בהשוואה לשירת יאיר הורביץ המוקדם, למשל? היכן היא עומדת בהשוואה ל"סביב במים, ליד הציפורים, העיר אררט" שכתב הורביץ בשנת 1973? בהסתמך על הבורות של קוראי השבת הרדומים של מוסף הארץ, יכול מירון להעתיר דברי בוהו ובלע. ממילא, מרבית הקוראים אפילו לא שמעו על הורביץ, ועל משעול וברעם הם יודעים רק דברים מעומעמים ─ זה לא ההוא שקופץ בראש בכל דיון טלוויזיוני שולי וזו לא ההיא שבגינה חטפה ההיא בניו-יורק חטפה מכות?

מירון טוען שלא כך הדבר? ששירתם והפרוזה שלהם מזדהרת כמופת של אחריות ספרותית? שיהיה, אומר הקורא, ומפהק קשות. ובאמת, מיהו גלילי שחר זה שהוא מופת חדש של כתיבת ביקורת ספרות גרמנית? גם המעורים והמצויים בספרות תוהים מה לפוסט-דוקטורנט החביב הזה של הספרות הגרמנית ולענייננו. כמובן, אנחנו אמורים לתהות במקצת איך הצליח חייל בשירות סדיר ללמוד לתואר ראשון בספרות עברית במסגרת השירות הצבאי הסדיר, בלא שאיש ממפקדיו ירגיש או יידע. האם זה מלמד אותנו על שכלו הער של הבחור או על רמת הקורסים לספרות של האוניברסיטה הפתוחה, שמירון אחראי לה, בין השאר? אך מה לקוראי הארץ ולתהיות מעין אלו?

ה"תפישה הספרותית" של קוראי הארץ ─ ואתם רשאים להתייחס אליה כאל בדיחה, כמובן ─ היא חסרת חשיבות אך היא, וזה נהיר למירון, נתיב מצויין להכרזה על ערכה המתאפס ולמצבה השולי הרצוי, לגבי דידו של מירון, של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים. לצורך כך צריך לדכא כל מקור עוצמה ─ כגון ספרה של לאה איני, ורד הלבנון, שמירון מגנה בו מאוד את העיסוק הנרחב בעולמה הפנימי של הגיבורה ─ בלי לתהות על השאלה ממה נובעת העוצמה באופן כזה אם לא  מן הפרוטרוט הנרחב של עולמה המעיק עליה ועל תודעת הקורא. וכך מעניק מירון לגיטימציה לשטרנברג, למשעול ולברעם, בעוד שהוא תוקף כל מה שמעיד על נביעה אמיתית מן הקיום והאובדן האותנטי כאן, בישראל.

מירון יושב מרבית השנה בניו-יורק ומלמד שם ספרות יידיש בקתדרה כלשהי. בל נזלזל: מספר תלמידי הספרות העברית והיידית בארצות-הברית בחוגים לתרבות אפריקה והמזרח התיכון, בצד ספרות בורמזית וספרות קונגולזית, דומה למספר תלמידי  הספרות העברית בישראל, אם אינו גדול ממנו. מירון העתיק את הדגש אל ספרות היהודים שהיא מצב של גלות ומינוריות. וזה מקרא מפורש: "נקרא את כל יצירות המופת האלה (של שלום עליכם) כביטוי המסקני ביותר של השוליוּת היהודית בעולם מודרני, ביטוי שאינו מבקש להמיר את המצב השולי למצב אחר, טוב ממנו, אלא להיפך, מתחפר בתוכו." (דן מירון, הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם, עם עובד, 2004) ומירון מתחפר, מתחפר בשוליים ובמרכז, ומתחפר כאן באווילותו.

האם מירון כותב על שלום עליכם או על עצמו ומצבו? דו-משמעות היא עניין מרכזי בביקורת ספרות. אולם, בסופו של חשבון, מירון עלול לצדוק: גם הספרות העברית תהיה ספרותו של מיעוט שולי בתוך עשורים אחדים. העכביש המירוני שינק את בשרו ודמו של הזבוב, דילג למקום אחר. ואין זה מפריע לו לטעון שהוא קשור בכל נימי נפשו ומאודו לעולמו הקודם, שפגרי הזבובים המשתלשלים שם הם חלק מנפשו ומחיוּתו. אינכם מאמינים? קִראו שוב את הראיון עם דן מירון במוסף הארץ. שם המשחק הוא חתרנות נלעגת, עלובה, כפוית טובה, בעיקר כאשר מדובר באדם בן 76 המנסה להתעדכן בכול כוחו במינוחים הטריים של הפוסט-מודרניזם ומתבונן כיום בספרות העברית כמופע פוסט-קולוניאלי גווע, אותה ספרות שהוא עמד בה בכל מרכז כוח שהיה לה, זאת אל נשכח לרגע!

מירון עדיין מסוגל לקבוע כרצונו את קווי הרוחב והאורך של עולמו ─ לכך אין לנו, כמבקרי הספרות העברית, כל עניין או נגיעה, אלא מן הרגע שהוא מציג את משנתו לראווה, שהרי ברגע הדיבור בציבור הכרחי לחשוף את חוטי הברזל אכולי החלודה שלהם קשור זנב נוצות הטווס הרטורי שלו.

ואנחנו, גיורא, הבה וניזהר מאוד בטרם נראה בדבריו דאגה אמיתית למצבה של הספרות והתרבות העברית. מרוב לגיטימציות וכיבודים לדן מירון נשארנו כולנו בשולי הלגיטימציה, אם לא מחוץ לתחומיה בפועל ממש.

________________

* "אני אוהב אותך מאוד/ אני חושב על כך שנייה/ לאחר שנגעתי בידך שהיתה/ רטובה עדיין מהשקיית הצמחים במרפסת/ את חולה עכשיו/ (ומדדנו 37.4 מעלות במדחום האלקטרוני) ומתעקשת/ לא לגרוב גרביים/ מה אני יכול לעשות?/ מוצאי ראש השנה/ מחר שבת/ שני השירים האחרונים ברדיו/ יפים מאוד/ מה הייתי עושה אם לא היית פה?"

(ומה היה מירון עושה אם שטרנברג לא היה פה?)

גברת מגונדרת קוראת שירה בבית-קפה

><><><><><><><><><><><><><><>

עם פרסום ראיונו של דן מירון במוסף הארץ תקף אותי צער עמוק. תגובות לא איחרו לבוא. הערתו של מירון על מניעי שירתו של גיורא פישר העידה על אטימות נפש באופן שלא שיערתי שמירון מסוגל לה.

ברגעים כאלה, כאשר היוֹרה הישראלית הרותחת מאיימת לעלות על גדותיה, אני פונה אל ביאליק כדי למצוא את הדיבור שנעתק מפי ומעטי, דיבור שרק גדוּלה כשלו מסוגלת להפוך מהרהור לשירה: "פְּתַח אֵפוֹא אַתָּה אֶת-פִּיךָ, נְבִיא הָאַחֲרִית/ וְאִם יֵשׁ-עִמְּךָ דָבָר אֱמֹר!/ וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הוּא הוּא הַמָּוֶת / אֱמֹר!/ לָמָּה נִירָא מָוֶת וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל כְּתֵפֵנוּ,/ וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ;/ וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים/ אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה."

לא, אין ולוּ דבר אחד שאני חולק עליו במאמר שאמנון נבות ידידי מפרסם כאן. המניע היחיד להערתי כאן הוא התחושה שטבענו השונה הפיק בכל אחד מאתנו תגובה שונה: אצל נבות כעס, אצלי צער עמוק. לרגע סברתי כי דברי מירון נבעו מתחושתו שהאסון הצפוי לתרבות העברית ניצב בפתח אך הוא עצמו משותק מאימה. כנראה שטעיתי.   

עם מותו הטרגי של ברוך קורצוויל הוסרה המשוכה האחרונה בדרכם של מירון, גרשון שקד ובנימין הורושובסקי. פועלם ההרסני בביקורת ובאקדמיה שחררה את התרבות העברית הפועלת בחברה שהיסוד העברי בה רופס למדי בלאו הכי ממחוייבותה ההיסטורית והעניקה לה היתר מכירה של נפשה לשטן בתמורה לרייטינג, כסף, הצלחה מהירה, פרסומת, יחצ"נות, חשפנות ריאליטי ושאר מרעין בישין.

אך השטן, כמנהגו מאז מעולם, תובע כעת את התמורה על-ידי ריקון הנפש: נצחון האוליגרכיה המו"לית, טיפוח המסחריות החוּ"לית (עמוס עוז, א"ב יהושע, דוד גרוסמן, אתגר קרת), נפנוף השירה מן המדף, המתת המסה  הספרותית הביקורתית, השטחת הוראת הלשון, הספרות וההיסטוריה.

לא, אינני חולק על נבות. הלוואי שיכולתי. יתר על כן, שטן הזילוּת גם נטל את נשמתה הלאומית של מדינת ישראל והשליך אותה אל גל האשפה של ההיסטוריה. בזה אני זוכר עוד שורות שיר של ביאליק: "מִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן/ […] לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת-בְּשַׂרְכֶם/ וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל-קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם? […] אֵיכָה דַּלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע! אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה " (ראיתיכם שוב בקוצר ידכם).

 

ג"ל

88 תגובות

  1. דברים כדרבונות של שני המבקרים. כפי שנאמר במקורותינו: כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטיא. רני.

  2. לא שיש לי ויכוח גדול איתך באשר להתכווצותה של הספרות העברית. אבל נדמה לי שלהאשים בכך מספר זעום של אנשים, אפילו אם הם בעמדות מפתח, כמו דן מירון ומנחם פרי ועוד כמה שאתה מונה(מן האקדמיה למשל האחיות לבית כהן שאתה נוטה להזכיר)או מהשטח. לטעמי הראיה שלך מצומצמת.

    ישנן השפעות נוספות, לא רק מתוך ה"שטייעטל", הלכי הזמן של התרבות! וישראל אינה אלבניה וסופריה, משורריה ואנשי האקדמיה שלה חשופים למה שקורה בעולם הרחב ומקרין על התרבות הישראלית.ויצאו לאור גם כמה פנינים ספרותיות בנות רוח זמננו שאינן בהכרח לאה איני.
    חבל שאתה כה נעול בלהיות ברנר, ניתן היה להתייחס אליך יותר ברצינות לו היית משחרר מילה שהייתה מעידה על היכולת שלך להבין להרגיש ולשפוט גם ספרות עכשווית!

    ואם אתה מסוגל ואם זמנך בידך הייתי שמחה לראות מאמר כזה כתוב על ידך.

    • אמנון נבות

      ומה באת ללמדנו? שאדם ברוך השפיע על התרבות ועל מירון ופרי ( גם יחד) יותר ממה שהשפיעו הם? אין לי נתונים לסתור את דבריך אלה.

      אני רק שואל,אי התלמיד (ויהיה זה אפילו אחד) שימשיך את מה שמירון נטש לצורך העיסוק ב"ספרות היהודים".אי האלפים שלמדו אצל מירון והשאר והיתר ? גם הם
      חמקו מהשיעורים אחד אחד ובאין רואה והלכו בסתר לספוג תורה מגיבורי התרבות
      של אדם ברוך?

      לא לא,גברת לא משנה נכבדה,משהו כאן לא
      מסתבר לא על פי השכל ולא על פי התחושות.

      ובאשר לאחיות הדגולות למשפחת הכהונה –
      ראוי אולי לנקוט במשפט המפתח מתוך "יומנו של מטורף" לגוגול – אין דבר, שתיקה!

      • חבל. כי בעצם פסלת את דברי אבל לא הצלחת לענות להם. לא הייתה בדבריך שום הנמקה, לא נמצאה ולו תשובה מעורפלת "שעל פי השכל רק מן התחושות", אם אשתמש במטבע הלשון שלך אלי.

        יכול להיות מצב שבו תקרא, בפשטות תקרא?תנסה להקשיב למילים, לטיעון ובלי להתלהם בתוכך. לא 'כתבתי' על אדם ברוך, אתה 'קראת' על אדם ברוך, בקריאה הפנימית שלך, קריאה שנעולה על תבניות הידע המוכרות לך ומתוך חוסר יכולת לצאת מהן לקריאה נקייה, בלי לפתח שום קשר סינפסי חדש במוח. לכן, אחזור על מה שכתבתי: האם קראת לאחרונה? באותו משהו מעבר ל"שטייטל" הישראלי שראוי להפתח אליו בבואנו לשפוט את מצב הספרות העברית העכשווי.

        כמה מאמרי ביקורת של מבקרים מוכרים במכובדותם לא פחות ממך, צרפתים, בריטיים ואמריקאים הזדמן בידך לקרוא בשנתיים האחרונות? אני מנחשת שלא קראת. אני מנחשת גם שאין לך מושג מה נכתב באנגלית ובצרפתית ובספרות הספרדית העכשווית, במקביל למה שנכתב בארץ.

        הספרות שנכתבת בארץ אינה מושפעת רק מברנר, אלא גם ממגמות עולמיות אלו. שמשפעות ומשפיעות על מגמות תרבותיות נוספות. כמה ידע ורוחב ראיה נחוץ כדי להבין את כל זה… האם אתה מבין את זה? האם אתה בטוח שיש לך את הידע הזה ואת היכולת לראות מפרספקטיבה רחבה לא רק של זמן עבר?

        צרות אופקים וחשיבה נוקשה לעולם לא תתרומנה ל"מבקר" באשר הוא "מבקר", ועל מה שלא מכירים בוודאי שאי אפשר לכתוב. יתכן שאתה לא מספיק מכיר התרחשויות ספרותיות עכשוויות? התשובה לכך פשוטה: כן או לא, התלהמות לא תעזור אפילו לא התלהמות ב"סגי-נהור".

        אני חוזרת על הצעתי הקודמת, במסגרת "בקר את המבקר" אם יש לך ידע עכשווי ספרותי, לא ססמאות שליקטת פה ושם, אלא ידע אמיתי בעל עומק, כתוב לנו, שתף אותנו, זו יכולה להיות מסגרת ההנמקה הראויה היחידה למכתבך זה, (כל היתר הם לא יותר מ"פתפותי עסקנות"

        כולנו נרוויח ממהלך כזה, אתה תרוויח ידע בתחום שבו יתכן שאתה חסר, וכולנו נרוויח כתיבה טובה יותר שבה יבחן הנושא מתוך מסגרת הבנה רחבה כפי שראוי, אתה תכתוב נכון יותר, מדוייק יותר וקוראיך יזכו.

        • אמנון נבות

          1.במגמות בספרות עולם (כשהמדובר באירופה וארה"ב) אני מתמצא
          2.צרפתית איני קורא במקור,אלא בתרגום
          3.הדיון הרלוואנטי הוא בין ממבקרי ספרות ע ב ר י ת,כולל דן מירון.
          4.הדיון הוא לא על התמצאותם או זיקתם של
          מבקרי ספרות עברית לספרות העולם,ולפיכך את מסטה את הויכוח,באופן מכוון או לא.
          5.תחומי הדיון,אם איני טועה,הם ספרות עברית וספרות היהודים,שזו הגדרה בעייתית מאוד.באבל שייך לספרויות היהודים? מאנדלשטם שייך?וכו'ׂ)
          6.אני מניח,בונא פידא,שגלילי שחר מתמצא יותר ממני בספרות הגרמנית.האם זה גורם לו לכתוב נכון יותר ומדוייק יותר?
          ועל מה?! לא ברור.
          7.והרשי לי ללחוש באוזנך,ההשפעות שאת מדברת עליהם על התרבות העברית בארבעת העשורים האחרונים מקורן באדם ברוך ושום דבר נעלה מזה.
          8.ואם לא אוכל לזכות את הרבים בכתיבה נכונה יותר ומדוייקת יותר,ודאי ימצא לך
          מישהו אחר,טוב ממני.

          9.יש אי נחת עמוקה בטון דבריך,אבל איני מסוגל להבין מה באמת דרוש לך,ואיך זה משתלב במסגרת הדיון הספיציפי בסוגיית
          דן מירון והפוזיציה ה"עדכנית" שלו
          כלפי הספרות העברית.
          היי בטוב.

  3. ריח אנכרוניזם כבד
    היום כבר לא משתמשים בנפטלין

  4. ללאמשנה,
    את אשר ירצה אמנון נבות להשיב, ישיב הוא.
    אני רק מבקש להטעים את רגש החרדה הקיומית שמפעם בי למקרא הספרות העברית, שאני מתמצא בה לא רע.
    יש ספרויות שמחוייבות מטבע ברייתן לקיום תרבותן. הדוגמאות הידועות הן הספרות הרוסית, במידה מסויימת האנגלית, הספרות האוסטרית (אולי יותר מהגרמנית!) וכו'.
    גם הספרות העברית היתה מסורה בכל מאודה (מימי התנ"ך עד לפני שנים אחדות) לקיום התרבות העברית, ואף לקיום הלאומי.
    אני חש שהספרות העברית השליכה מעל גבה את המחוייבות הזאת והוא זונה אחרי כל אופנה זרה וקורצת לכל זר.
    אל הרגש הזה מתלווה רגש אחר, מפחיד אף יותר: החברה הישראלית מתנערת מכל מה שייחד אותנו כחברה וכעם.
    התהליכים האלה מורגשים בחברה הישראלית כבר משנות וה-70 ואמנון נבות נתן להם ביטוי בעשרות מאמרי ביקורת בעתונים ובכתבי-עת מראשית שנות ה-80 ואילך.

    • יאללה נבות זה אלטע זאכן בשקל. את מי הוא מעניין היום.

    • בלי לכפור בטיעונים שהבאת,
      הרי מים רבים זרמו בעולמות הספרות והתרבות בהשפעה הדדית מראשית שנות השמונים אז הטיף אמנון נבות וזעק מה שזעק..

      ומה זה משנה בעצם? זה כבר קרה, עבר נע התפתח הלאה הספרות כיום שונה,ולא בהכרח רעה יותר. גרפומניה התקיימה גם בזמנים שאליהם מתגעגע נבות וספרות עכשווית טובה נכתבת גם כיום לצד כתיבה גרפומנית, לא הכל שחור ולא הכל מושלם.

      אך מן הראוי שאדם שכותב על ספרות שנכתבת כיום יכיר את התהליכים והמהות העכשווית,וזה שאינו מכיר אותם שלא ימהר לשפוט את המצב העכשווי ולתלות אשמה באמצעות פתפותי עסקנות. או בקיצור מי שלא מכיר מוטב לו שישקוט ולא יעשה מעצמו צחוק.

      להיפתחות למה שקורה בספרויות הזרות שחולקות איתנו אותה תבל, יש ערך חיובי וגם שלילי, אבל אנחנו לא בשנות המאבק על הייחודיות שנות השבעים היו לפני ארבעים שנה ושנות השמונים לפני שלושים שנה. מצחיק, מגוחך הוא מי שזועק על כך עכשיו במקום לשמוח בשמחת הכתיבה הטובה שנכתבת כיום, זו שתהפוך לכתיבה הקאנונית של זמננו – אנו.

      המצב החברתי כיום שונה.ואת הדאגה למצב לאומיות עם ישראל משותפת גם לי יחד איתכם, אך בניגוד לכם אינני תולה את הסיבות'רק' בתרבות, יש לבעייתיות הסוציולוגית סיבות נוספות.
      אני בעיקר חולקת על נבות על הניתוח המצומצם ו"האנכרוניסטי" כפי שהטיב לבטא אחד הכותבים מעלי, ובעיקר חולקת על הסקת מסקנות לא מדוייקות שהן תוצאה של חוסר ידע. לא לכבודו של אמנון נבות.

      • אמנון נבות

        הרגיני נא הרוג,איני מבין דבר.

        היכן יש כאן דיון אנאכרוניסטי?
        האם הדיון של מירון בשלום עליכם אנאכרוניסטי? שיהיה.

        האם הדיון שלי במרכזיות ועוצמת הסיפורת של לאה איני אנאכרוניסטי? איך?

        ולאיזה ספרים בדיוק את מתכוונת באמרך
        שנכתבת כאן ספרות טובה? אפשר שלוש דוגמאות,בבקשה? אפילו דוגמא אחת תספיק.

        מה בדיונים שערכתי בשנות השמונים לא רלוואנטי? הלא מתנגדי הגדולים ביותר
        אז טוענים היום שצדקתי.לא צדקתי לטעמך?
        איני יכול להשיב כי לא הבאת עדיין דוגמה אחת ספציפית.רק הכללות.

        ואיפה השפעת ספרות העולם כאן מקבלת ביטוי ע ר כ י? יש באפשרותך לציין שם של ספר א ח ד כזה? אני מכיר את כולם,האמיני לי! גם את צבע השיער,גם את הגובה,כמסופר בשיר על דינה ברזילי.כל
        תיקי השירות לפני,וסרן דן מירון עוד לא חזר מארוחת הצהריים,וסביר שכבר לא יחזור – הוא נתקע בחדר האוכל בקמפוס של
        פילדלפיה.

        בקיצור,מעבר להכללות ושפע של עלבונות נסתרים (שאינם מזיזים לי בהוא זה) – מאום.
        חבל על זמני ועל זמנך,גברתי.

  5. למגיבים,
    מחקתי כעת תגובה לא בוטה במיוחד, אם כי לא עניינית.
    מכיוון שמדובר בנושא רציני — גורל הספרות העברית ואולי התרבות העברית עצמה — אשמח אם התגובות תהיינה ענייניות.

  6. מירי פליישר

    איך קורה שאיש חכם ואמיץ כמו אמנון נבות יורד לזנות תגובות אנונינמיות , כמו שחווינו פה בבלוגייה.
    דברים צחים כשלג, צלולים ונקיים מכל הפרעה נפשית. אני מברכת עליהם… ועצובה.
    מזדהה
    ייתכן ואקבל קיטונות של לעג ובוז
    ייתכן ויבוא הסבר באי-מייל
    אנא טרולים נכבדים באשר אתם, תנו לבלוגייה זו להתקיים בלי הרעל. היא כמובן תשרוד אבל הרעל הרעל או מלחך את מעט הדשא הירוק שיש בחיים במדינה זו. יפה כתבת אמנון נבות על היורקים לבאר ששתו ממנה ואף עזרו לחופרה ויפה תמהת
    עכשיו אני תמהה,האם רעל מילולי בעילום שם עוזר למשהו? ביקורת לחוד וארס לחוד , והביקורת שכאן כמו שכתבתי טהורה וראויה להערכה!
    תודה גיורא שהבאת את הדברים! מקווה שיפורסמו גם בעיתונות הנכתבת כתגובה לדברי דן מירון.

  7. ללאמשנה,
    אינני רוצה להיכנס לפרטי הדיון שלך עם נבות אולם אני מגלה בדבריך נקודת מוצא אחת, עקרונית, שנראית לי שגויה.
    לפי דבריך ניתן להבין שתהליכים בקהילה כלשהי נפרדים זה מזה ואינם תלויים זה בזה.
    על כן, את מדברת לפתע על "תרבות", מצד אחד, ועל "סיבות סוציולוגיות", מן הצד השני.
    דעתי אינך כדעתך.
    אני סבור שכל מה שמתהווה בקהילה הוא מעין "מנגון" שכל רכיביו תלויים זה בזה כאילו היו אחוזים בגלגלי שיניים.
    מה זה אומר לגבי ספרותנו ותרבותנו?
    העובדה שתמלוגי הסופרים נשחקים והולכים היא עובדה סוציולוגית, פוליטית, כלכלית, תרבותית, ספרותית? האם זה משפיע על אופי הכתיבה, מצד אחד, ועל אופן הקריאה, מן הצד השני?
    חוסר הנכונות של הממונה על ההגבלים העסקיים להתערב בקרטליזציה של תחום הספרים מעיד על מה? על חוסר עניינם של הפוליטיקאים בספרות? על כוחם של האוליגרכים המו"ליים? על זילותם של ארבעה במאה? על העובדה שהרבה יצירות מופת אינן מיתרגמות לעברית מכיוון שאין מוכנים לשלם שכר תרגום כהלכתו? הם רוכש הספרים קונה לפי טעמו או לפי הפרסומת שהושקעה בספר זה או אחר?
    ומה קורה בעתונות? האם העובדה שאיכות הכתיבה מידרדרת והולכת מעידה משהו על החינוך לאוריינות? האם ערכת השוואה בין המוספים לספרות כיום והמוספים לפני 20 ו-30 שנה? האם צמצום השטח במוספים גרם משהו לביקורת הספרות?
    האם העובדה שאין כתב-עת אחד שמשלם שכר-סופרים לכותביו מעיד על משהו?
    ואני מדבר רק על צדדים כלכליים-סוציולוגיים, ואפילו לא על האווירה הכוללת שבה הכל "אינסטנט" ו"כזה כאילו".
    האם האקסהיביציוניזם ב"הישרדות", ב"כוכב נולד" וב"אח הגדול" אינו משפיע על טורי הרכילות בעתונות, ומן העתונות אל דמות הגיבור בספרות? את מכירה בעברית רומן על דיילת אוויר? מה קורה לה?
    האם הגיבורה הנידחת בעיירת פיתוח היא ישות אותנטית או דמות הראי של ה"כוסית" התל-אביבית? הרי חלק מן הגיבורות הנידחות הללו יצוץ לפתע בתל-אביב, אם בספרות ואם בתוכנית ריאליטי. בעניין הזה אפילו לא נוח לי לצטט דוגמאות.
    יכולתי להמשיך בהקשרים הללו בלא סוף, אך דומני שאין צורך.
    מכל מקום, באנאכרוניזם עברי ראוי הייתי חוזר ואומר ש"הא בהא תליא".

    • התהליכים הסוציולוגים אכן נפגשים בתהליכי תרבות מזינים זה את זה משפיעים ומושפעים. אתה צודק, וצר לי שמהניסוח שלי השתמע אחרת כאילו מדובר בתהליכים נפרדים. הבנתי כהבנתך. (ובתחומים נוספים מעבר לשיקולים מצומצמים של רייטינג מקומי או רווחים כספיים).

      אבל זו נקודה משנית, נקודת העיקר המאוד לא מרומזת שלי היא שאי אפשר, אף אחד לא יכול לכתוב על משהו שאינו מתמצא בו. השאלות ששאל אותי נבות בתגובתו אלי תגובה שאינה ראויה לתגובה(מה נכתב בארץ? מה נכתב בחו"ל?) מעידות על כך שהוא אינו מכיר את המטריה הספרותית העכשווית לא ביצירה ולא בתיאוריה, כמובן מעבר לנקודות העניין המצומצמות שיש לו בספרות שאינן מהוות את כלל הספרות המוגשת כיום לקורא.

      אבל הוא סגר הרי במילא את הדיון עם "גבירתו הנכבדה", כפי שהוא עושה תמיד כשנתפס באי-ידע. לכן גם לא אענה לו יותר, חלילה לי מלבזבז את זמנו של המבקר.

      מכל מקום, אני את שלי אמרתי. ובזה באתי על סיפוקי, אם נבות אינו רוצה לבזבז את זמנו בחשיבה ביקורתית אינטרוספקטיבית, זה עניינו וכך בין השאר גם יזכרו אותו.

      והערה נוספת, שהתלבטתי קודם אם לכתוב כי לא רציתי לפגוע בך, גורל הספרות חשוב ככל שיהיה הוא בכל זאת רק אחד מהפירורים שמעצבים את זהותנו הלאומית. ויש פירורים אחרים, היום , דווקא היום מכל הימים, זה לא יום מוצלח כל כך לתת מקום כה מרכזי לספרות כמעצבת, ולשכוח את אלו שנהרגו בצפון, לאומיות כסוג עשיה אחר…. ואולי בכלל קראו ספרים מהסוג שנבות היה מזלזל בהם ולועג להם |חיוך עצוב| הנחרצות הזו שלו הורגת אותי.

      • אמנון נבות

        אבל איזה ספרים לא קראתי? איזה מהלך ביקורתי חשוב בעולם פיספסתי למען השם?
        איך אדע את מה שאיני יודע אם אינני יודע
        מה אני לא יודע שאני לא יודע? גברת לא משנה היקרה,למה תשומי מכשול לפני סומא?
        תני לי שם של ספר אחד אחד בלבד,ולו חשיבותו מתליעה וצומקת כגרגרת בספרות העברית,שטחו עיני מראות? יצירה מרכזית אחת בשפות שאני מעורה בהן (עברית אנגלית,אידית)שלא שזפו עיני,כולל משניות
        וקצת מהר"ם שי"ף ואפילו כמה סוגיות בתלמוד בבלי?כולל דרושים של רבנו נחמן
        מברסלב (טכסטים גאוניים,ממליץ) סקרנותי בוערת והבהלה תוקפת אותי בכל עוזה,אולי פיספסתי משהו?
        האמנם גברת לא משנה? לא תושיטי לי זרת?
        האמנם אבדתי בבורותי זו הלא משנה לאיש
        בחלד?

  8. למירי פליישר,
    אינני סבורר שאמנון נבות עוסק בטרוליזציה.
    מכל מקום ה"שורש יהודה" למינהו ובהמות ה"ליאור עזיז" לא יקבלו דריסת רגל במקום הזה אלא אם יגיבו לעניין.

    • מירי פליישר

      גיורא הוא עסק וידיד משותף שלכם כתב זאת בעבר. אם הוא הפסיק,נרגע,או בכלל לא עשה זאת עוד יותר טוב.

      • אמנון נבות

        מירי פליישר היקרה,

        לא עניתי לך כאן משום שלא רציתי סטיות
        במה שנראה לי ויכוח חשוב ומהותי.

        אבל הויכוח לא צובר גובה ולא עינייניות,ולפיכך,תשובה במודוס עקרוני:

        וראשית לכל,שבשתא:פרולים בפ' דגושה ולא טרולים בט'.השיבוש (אולי מכוון) היה של לאה גולדברג בתרגמה את "פר גינט"
        מגרמנית ולא מהדנו = נורבגית (ניב משותף
        לשתי השפות) שהיא שפת המקור,בהגבהות
        לשני הכיוונים,הדאנית והנורבגית.

        אבל אלה זוטות,כמובן.במודוס עקרוני,
        הטרולים (בט') של עולם הסייברפייס נחלקים בעיני,לשני חלקים לא שווים: אלה
        שמעורים בנושא שהם מגיבים והללו שלא (שזה הרוב המכריע)
        משניהם גרועים בעיני הללו שאין להם מושג
        ירוק בנושא המוגב והם מכסים זאת במילים
        (מדוגמת לא משנה שלנו,טרולית או לא),גידופים,סברות כרס,קביעות בעלמא,הסטות לעניינים אחרים שגם בהם אינם מתמצאים כהוא זה.השאלה אם חתמו אלה בשמם,או בכינוי,או בעילום שם מוחלט,משנית בעיני.

        והיזהרי,בטובך ממין הטענה שהעלית ("חבר שלי ראה את י' בתל ברוך שרק תחתונים לבשרה.חבל שהיא ז—,ואולי לא? אולי רק
        רחצה לילית היתה שם ?" וכו'.)לא הייתה לי כ ל ט ע נ ה א י ל ו כ ת ב ת ז א ת ב ע י ל ו ם ש ם !

        טרול הוא טרול,נכבד את זהותו כטרול,
        ונבדוק עיניינית אם יש ממש במה שהוא כותב,בנפרד מההתנסחות שלו,העלולה להיות פוגענית או טבולה ברוע.(רוב רובם של
        הטרולים משלבים למרבע הצער כסילות
        ורוע.)

      • את מתכוונת לרני? שהצהיר זאת בעבר?

  9. גיורא, ברכות ללאה איני על הזכייה בפרס ביאליק. אולי יש עוד תקווה. רני

  10. ללאמשנה,
    אני פוטר אותך מיד מן ההתלבטות בנושא. למרות הודעת הפתיחה שאינך מפרידה בין תהליכים, בסוף את מפרידה גם מפרידה.
    ומה את אומרת בסוף דבריך? ספרות, ספרות, אבל מתרחשים דברים חשובים יותר.
    אכן, את צודקת, אולם אליה וקוץ בה.
    יוצר של אמת יטמיע בתוך יצירתו את מה שאת מכנה: "דווקא היום מכל הימים, זה לא יום מוצלח כל כך לתת מקום כה מרכזי לספרות כמעצבת, ולשכוח את אלו שנהרגו בצפון, לאומיות כסוג עשיה אחר…"
    יתכן שהיוצר אינו מחוייב לעשות כן, אולם הספרות העברית תמיד נהגה להטמיע את הדברים האלה ולבוט אותם כיצירה.
    אני משיב, כמובן, בשם עצמי, ואמנון נבות ישיב את מה שבפיו.
    דרך אגב, אני גם עוסק בכתיבת מסות ובתרגום, בעיקר תרגום שירה. אין ספק שבחירת הנושא למסה נוגעת בצורה כלשהי בשאלות שנמצאות על הפרק.
    אולם אני מוצא את עצמי בוחר לתרגם (אני מתרגם הרבה שירה למגרה, לעתים שנים רבות לפני שאני מוציא את התרגום לפרסום) דברים שנוגעים לאווירה הכללית שבה אני מוצא את עצמי שרוי.
    כנראה שזה היבט של החרות שלי, שכן אינני מחוייב לאיש ופרנסתי אינה תלויה בכך.

    • מבקר מוכה אל החומש

      גיורא היקר.
      אני מבין שהואשמתי קשות ע"י אינסטאנציית על ששמה לא משנה בזלזול בספרים שאולי קראו (ואולי לא) הרוגי גבול הצפון!

      האם קראתי או פספסתי בגדול,טעיתי בענק,הוכיתי סנוורים,אוי לי כי נדמיתי? כטענת לא משנה היקרה?ואולי עיני הטעו אותי? חברי הבלוגייה היקרים! היש באשם נורא זה אמת? אפילו שורש הנפלא מסתפק בכתבי תביעה קונוונציונאליים קצת יותר!

      שתדעו להעריך מה שיש לכם,כמאמר דודתי הפולניה הרשעית,אפילו שמה שיש זה שורש.
      רק תשוו מה נפל בחלקי וירווח לכם.

  11. אף כי התגובה שמעלי אינה חתומה אני מניח שהיא שלך, אמנון, ומוטב היה לחתום עליה לבל לא ילינו.
    הרהרתי במקצת בעולמה של "לאמשנה" ולמען האמת, קינאתי בה. אני מניחה שהיא צעירה ממני, ואולי אפילו ממך. אני מניח שהיא דוגמת את בני דורה ומוצאת עד כמה קריאתם לקויה והיקף תרבותם צר והולך.
    היא מתקשה לקלוט שהספקנו בימי חלדנו לקרוא וללמוד דברים שאנשים רבים כיום אינם טורחים ללמוד.
    כאשר ראה אור "כמעיין המתגבר" של איין ראנד הייתי כבן 16. קראתי את הרומן ואמרתי לחברי שזה "בסטסלר זבל."
    ובאמת, מה יגיד נער בן 16 שכבר קרא שלום עליכם, פרץ, אחד-העם, טולסטוי, דוסטוייבסקי, דיקנס וז'ול וורן, אם למנות רק גדולים מאוד. כן, שכחתי מרק טווין. ועדיין לא אמרתי ריה"ל, יל"ג, מיכ"ל, ביאליק, זלצן שניאור, יעקב כהן אלתרמן, גורי, ואפילו אבא קונסטנטין!

    • אמנון נבות

      תנוח דעתך,גיורא,מלכתחילה חשדתי וחשדי גבר והלך,שגב' לא משנה קראה בעיקר את
      הקאנון הפוסטמודרני (המחקרי)הבסיסי שמספקים היום באקדמיה,כתחליף לספרות כולה.
      וכמעט מאום מעבר לכך.

      אני זקן מכדי להיות תמים,ובכוונה ביקשתי,מה ביקשתי,ת'חננתי,שתגיד אפילו שם של ספר אחד,ולו מתליע וצומק כגרגרת ,
      מספרות עברית ומספרות עולם,ובתמורה הואשמתי בזלזול בספרות שהרוגי הצפון
      אולי קראו!

      ככתוב בפרקי אבות,הרוצה לשקר,ירחיק עדותו עד שטח השיפוט של החיזבאלה.

      • אני אוהבת לקרוא את לבטיכם הפנימיים כפי שהם נכתבים בתגובות אלי.
        נהנית מהקטגוריזציה הבנאלית, מהקונספירטיביות המגולמת בה אימננטית, מהחשיבה השבלונית התקועה ומפירפורי המילים שמנסות להסתיר את חוסר היכולת לצאת מהלופ הפנימי הזה, וכל זה מפי אלו שמתייהרים לעמוד בראש פרימידה אינטלקטואלית (וגם להרוויח מזה כסף).
        די תמשיכו…
        ואני אשתוק בהנאה.

        • ללאמשנה,
          מכל תגובתך אני אמור להבין שעלי לחדול להיות אני.
          אני, לכל הפחות, אינני מתייהר לעמוד בראש הפירמידה האינטלקטואלית. אני, בפשטות, אינטלקטואל, ולא זקוק לפירמידה.
          אולם אפילו במעמדי המתבדל, היהיר, המתנשא, כדבריך, אני סקרן לדעת איפה הכסף.

        • אמנון נבות

          האמת,לא משנה היקרה,שגם אני קורא ומתענג
          על כל מילה שאת כותבת,על החמקמקות,על
          ההעדר העילאי של כל מאטריה ממשית לדיון,
          למעט,כמובן,הטענה שברי הפלוגתא שלך כבדים,ארכאיים,לא מעודכנים,שהם עומדים בראש פירמידות וכסף – כסף! .במה איננו מעודכנים בדיוק? דממה.מה ארכאי בדיון?
          הספרים שקראו חללינו בלבנון אינם עומדים בראש סולם העדיפיות שלנו – זו
          תשובתך.איזה כסף,גברתי?כשהייתי סמנכ" ל
          חברת מחשבים,היה לי כסף.דבר לא נותר,עלמתי.דבר לא חזר.איזה פירמידה?
          איפה יש כאן פיראמידות? הרי כל המערכת הספרותית קרסה והיתה לאבק.דברי בוהו ובלע,גם אם הם נכתבים באיזה
          רוגע חביב – דברי בוהו ובלע הם.וזה שמירון יושב בחו"ל,מקרי הוא לדעתך?
          אם היתה כאן פיראמידה כלשהי,אינטלקטואלית,ספרותית או אחרת,
          את חושבת שמירון היה נשאר שם,בתת מחלקה
          המסונפת לרבע קתדרה לשפה וספרות אפריקה ואסיה?!
          בקיצור עלמתי,אי את מבחינה בין ימינך לשמאלך.בפטפוט חלקלק ,הטומן בתוכו פרובוקאציות זעירות שכולן יריות באפלה,
          את באמת גדולה,ואני מתענג על כל רגע.
          – עד כדי כך,שאני מבצע את ההפרכה בצער מסויים.
          כמובן,ולפחות מבחינתי,הדלת פתוחה.אשמח להמשיך לקרוא את ההשגות שיש לך על מצב הספרות והאומה,על האנאכרוניזם ואי המעודכנות של הביקורת,וכמובן כל נושא נוסף שתעלי על דעתך.

        • אני לא חבר של נבות או גיורא וגם אני לא מבין מה את רוצה

          כתבת שהביקורת כאן לא מדיקת – ולא הראית איפה
          כתבת שהמבקרים לא קראו ספרים – ולא אמרת
          איזה.
          כתבת קונסיפרציה שבלונית ולופ – ולא
          הראית שום לופ
          כתבת שהמבקרים לא מעודכנים – ולא אמרת במה הם לא מעודכנים.
          כתבת שהם לא מנמקים – ולא אמרת איפה
          הם לא מנמקים.
          באמת הטענה היחידה שלך שיש לה קצת בשר
          זה שאולי הביקורת לא ציינה ספרים שאולי
          קוראים במוצבים בצפון,רק אף אחד (גם במוצבים בצפון) לא יודע איזה ספרים.

          אז מלבד קונספירציות ולופים ושבלונות
          וכסף ופרמידה אינטלקטואלית אין כאן כלום
          רק ברבורים בעלמא והמון לועזיזמים שאין
          מאחוריהם דבר.

  12. אלמוני עייף

    ויודית שחר מה איתה. אתה מסכים לקביעתו עליה? עושה רושם שכל המבקרים בכל העיתונים משבחים את ספרה כמבריק. ועכשיו גם מירון. הבינותי שהיא עומדת להוציא ספר נוסף בהוצאת בבל.
    היום ראיתי אותה בטלויזיה החינוכית. לאישה הזאת יש מה לומר. היא צנועה. לא מפרסמת את עצמה כאן למרות שאני שומע אותה אין ספור פעמים ברדיו ובטלויזיה. ערכית. לוחמת. משוררת בדם. לא מפחדת מביקורת פוליטית. האם היא בשורת השירה החדשה. לדעתי נבות מתעב אותה וגם אתה גיורא לא בדיוק מעריך אותה.

  13. לאלמוני עיף,
    אם כבר לגלות סודות מן "החדר", אמנון נבות ואנוכי שוחחנו פעמים אחדות על שירתה של יודית שחר.
    אמנון נבות העריך את עניינה האמיתי במתן ביטוי למקופחי החברה הישראלית, תכונה שנבות דורש, בדרך כלל, מן הספרות.
    דעתי שלי היתה לא מגובשת עד לשיחותי עם נבות. מאחר שהוא היטיב לקרוא בה ממני, קיבלתי את דעתו.
    בין השאר, אני מחשיב מאוד את מי שערך את הספר, דוד ויינפלד, ואת ההוצאה שבה ראה אור, "בבל".
    מה שמטריד אותי בתגובתך הן סברות הכרס: "נבות מתעב אותה", "גם אתה גיורא לא בדיוק מעריך אותה".
    מה זה? מניין הניחושים האלה? מישהו תקע לי גלאי מוח?

  14. לא משנה (זכר)

    זה אולי שאני לא מיטב קרוא אבל לא הבנתי
    מה בדיוק הטענה שלך נגד דן מירון.
    ולמה דעתו על סופרים ומשוררים מסויימים
    לא לגיטימית.
    אתה מבטא אנאכרוניזם של שנות השבעים, שמי שנמצא ועובד ובחו"ל הוא נפולת ובורח מהמערכה ?
    זה שהוא מלמד בחו"ל פוסל אותו להביע דעה
    על הספרות בארץ ?

    וזה שזקן בן שבעים ושש מנסה להתעדכן
    – פסול ?
    היה עדיף שיקפא על שמריו ?

    זקן בן שבעים ושש אסור לו לשנות את דעתו ?

    כי אם הגיע למסקנה שהספרות הישראלית זה
    הרבה ניירות מודפסים ומעט מדי תוכן או משמעות או השד יודע, אסור לו מעל גיל מסויים ?

    וקראתי מה שכתבת על מירון ב"עכשיו".
    שם לפחות הביקורת היתה ברורה.טענת שמירון רוצה להכתיר את עצמו כאני עליון
    של הספרות העברית,למרות שהוא לא מסוגל לכתוב שום יצירה חוויתית או אמנותית,רק
    מחקר קר,כי הספרות העברית היא בעיניו כאוס ולימבו לא נגיש שצריך כתיבה מחדש בז'רגון אקדמי.

    מה הטענה שלך עכשיו?

    אני שואל ברצינות ולא מתכוון להסתבך ולסבך ולבלבל את המוח כמו בת הזוג שלי
    מבחינת השם (הבדוי כמובן)
    תודה
    אני מעלה על הכתב שאלות ברצינות ומבקש
    תשובה רצינית אם אפשר.

    • אמנון נבות

      ללא משנה (זכר)

      חוששני שתשובה רצינית תארך מאוד ותעמיד את סבלנות קוראי הבלוג במבחן.לפחות אנסה להשיב לך ביושר:

      ראשית,אין מפקפק ואין חולק על זכותו של מירון לפעול כראות עיניו לכל דבר ועניין

      שנית,אין איש חולק על זכותו של מירון
      להביע דעה על כל דבר ועניין כטוב בעיניו.

      שלישית,יכול הוא לבור ולבחור לו למגורים
      ולהוראה כל אקדמיה שתהיה לטעמו,ותהא זו
      גם הקתדרה לספרויות עמים נידחים באלסקה.

      דעתי היא,שאדם המבקש לעסוק באופן מרכזי
      בספרות העברית שנכתבת בלשון עברית שהיא לשון מתהווה ואוזלת במקביל,משתנה ומתרחבת ומתכווצת,עוברת ממש בשנים אלו הליך של ברבריזציה ואוטומטיזציה (מקביל)
      -חייב להתקיים בצמידות גדולה למקום ההתרחשות שלה,ש א י נ נ ה ,למרבה הצער,
      תת הקתדרה ללימודי היידיש בקולומביה.

      דעתי היא,שהעיסוק בספרות העברית מחייב
      היצמדות גורלית למקום שבו היא מתהווה
      ונפחתת ואוזלת,משום שהיא חלק בלתי נפרד מקיום על פי תהום,מקום שאין לו שמץ לגיטמציה במרחב ובשנים האחרונות לא רק
      במרחב שלנו,אלא גם במרחבים אחרים.החיבור
      בין גורל הספרות העברית לבין העברית
      ובין המקום שבו העברית היא איכשהו,השפה ההגמונית הוא קריטי ו ח ד פ ע מ י –
      למיטב הכרתי.

      (המשך יבוא)

    • תשובה ללא משנה זכר – המשך

      ודאי,דעתי זו דעת מיעוט: היא ארכאית,
      היא מטרידה,היא מאלבניה, היא מתקופת האבן התיכונה,אנחנו לא קוריאה הצפונית,
      והגלובאליות המובנת מאיליה,ואיפה אתה חי- ביימי הביניים? וכיוצא – הטיעונים
      הללו מוכרים לי היטב.ואז אני נזכר בברוך קורצוויל ואותו אני משווה נגד
      עיני.אמנם,פנים אל פנים ראיתיו פעם אחת,
      כנער בן שש עשרה,והמפגש היה חד כתער.

      ברוך קורצוויל היה ענק,טיטאן,מומחה לגרמניסטיקה ולספרות אוסטרו= הונגרית
      (קפקא,מוסיל,ברוך,ברונו שולץ אליאס קנטי
      יוזף רות וכו'),וגם מוסמך לרבנות וגם
      ידען ענק בספרות העברית וגם פרשנו הגדול של עגנון,וגם מבקר ספרות עברית
      וגם הוגה דעות שישב בארץ מתחילת שנות הארבעים,וכתב את ספריו בדירת חדר שבה התגורר עם רעייתו וילדיו והתפרנס מהוראת
      ספרות בבית ספר תיכון בחיפה. החל מסוף שנות הארבעים הוצף בהצעות מכל האוניברסיטאות המרכזיות בגרמניה ובשוויץ.הציעו לו הצעות שמתנגדיו מהאוניברסיטה העברית היו מזילים ריר על מחצית מהן.קורצוויל סרב,הודיע שהוא התחייב לספרות העברית,והמשיך ללמד ספרות
      ש ל ו ש י ם ו ש ש שעות בשבוע,לגור בדירת חדר ולריב עם דור תש"ח על הרומאנים במסורת הסוביאטית שחירטטו.
      באמצע שנות החמישים,משנמצא לו תפקיד באוניברסיטת בר אילן,לא הוקל מצבו:
      תלמידיו בגדו בו,גנבו מלוא חפניים מכתביו ועיוותו את הכתוב,עקפו אותו ללא הרף והוא הצליף בהם בכל מידת הסארקאזם
      החומצי שלו.(כשניגשתי אליו ושאלתי בדחילו ורחימו אם יש לו זמן בשבילי,ענה שיש לו כל הזמן שבעולם,אין סיכוי שמישהו יפריע – היה זה בחדרו הקטן שבבר אילן)ארבע שנים אחר כך התאבד.

      ואתה תגיד,מה הקטע – מה הפריע לו לשבת בברן שבשוויץ ולכתוב מסות גדולות על ברונו שולץ וקפקא ועגנון שהיו מעצימות עוד את פרסומו – ובכן,הוא הבין שהמחוייבות לספרות העברית פירושה ישיבה במקום ומעקב הדוק,יום יומי,בלתי מתפשר,אחרי ספרות מתהווה בסיכון גבוה. ומה שהבין קורצוויל,שמירון אינו אלא חגב לעומתו
      מכל היבט של עוצמה וגדולה – אין סיכוי שהחגב יבין.וקורצוויל לא הגיע מאלבניה
      ולא מצפון קוריאה,אלא מהצנטרום של הספרות הגדולה והמרכזית בעולם.

      • אמנון נבות

        תשובה ללא משנה (זכר) – המשך

        ועכשיו לעניין דן מירון:

        עקרונית,ה"שאיפה לנורמליות",אורח חיים בורגני שפוי וצפוי לא עמדה עד עתה במבחן המציאות,גם לא בספרות ולא בלשון.
        איפה בעולם כולו תמצא טיעון ממין זה שהמבקר אינו יודע להעריך ספרות שאולי
        קראו שומרי גבול הצפון שנהרגו בתקרית
        גבול?! האבנורמאליות מבצבצת כאן מכל פינה.עוד לא קם בית היגונות (בית חולים
        לחולי נפש,בלשון היום יום) שניתן לנטר
        אותו בשלט רחוק,מקתדרה בקולומביה.

        מבקש דן מירון לפטור עצמו מהטיפול והפיקוח על בית החולים הזה,לא נבוא עמו בקרי.מרגע שיופיע כאן ,כולו זך ונוצץ
        ויודיע שיש לו השגות קשות גם על דרך הטיפול וגם על החוסים עצמם וגם על בית החולים עצמו – הראוי שנזכיר לו: הוא עזב.הוא עבר לספרות אחרת וללשון אחרת.
        ספרות היידיש מלאה בחוסים ובגוויות
        משל עצמה.

        אם לאחר יובל שנים של עיסוק אינטנסיבי
        והתייצבות בכל ממסד אפשרי של הספרות
        העברית הגיע מירון למסקנה שאינה אלא
        לוואי מדורדר לספרויות היהודים,שקפקא
        לא העריך את הספרות העברית (למרות שקרא
        בה בקושי רב -הוא רק התחיל ללמוד עברית בסיסית),ששלום עליכם סופר חשוב יותר
        ומהפכני יותר מברנר ועגנון,נניח,ושהגלות
        והשוליות והמינוריות הם המצב הטבעי של ספרויות היהודים (כמשתמע מדבריו,מירון לא אומר דברים מפורשים)והספרות העברית
        ההגמונית היא אי טבעית,ומשום כך יש להעדיף את שירת כיור המטבח והמדחום השולית ומעוטת המשמעות של
        שטרנברג,שכל ניסיון הפלגה מאג'ורית (ספרה האחרון של לאה איני,למשל) מופרך ונידון לכישלון – מן הראוי שניתן בו מבט מקפיא וחושד.

        (למרבה הצער,מירון אינו היחיד שקורא ספרות אידיש: ההשוואה בינה לבין הספרות העברית בעייתית מאוד: עולמה של ספרות היידיש נבק עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת;התמורה בגלויות (גלות אירופה הומרה בגלות שבארה"ב) חיסלה את המרחב
        הממשי של קיומה,את האוניברסום שלה.מירון
        יכול להשתולל עד מחר – העובדות כאן מוחלטות.)

        אתה שואל,האם אין זו זכותו של מירון
        "להתעדכן",להיות מושפע ממגמות עדכניות
        במחקר הספרות והתרבות,והאם גילו אמור
        להוות מגבלה וכו' – התשובה היא -לא גילו של אדם,אלא נסיון חייו והפרספקטיבות שלו,הן האמורות לדחות על הסף תיאוריות אפנתיות ו'חדשניות'.
        במהלך היובל האחרון עלו על במת הדיון האופנתי בספרות תורות שונות והתפוגגו:
        מחקר הספרות ההשוואתי,מדע הספרות,
        תורת ההתקבלות,פוסט סטרוקטוראליזם ,הפוסטמודרניזם,הפוסט קולוניאליזם בספרות הוא כנראה התפוח הלוהט הבא.

        מגמות אנטי הגמוניות ואנטי הירארכיות
        המאפיינות את הפוסט מודרניזם יכולות לשרת את מירון ברגע זה – ביטול או ערעור ההגמוניה של הספרות העברית לטובת
        ספרויות אחרות,זלזול עמוק בנושאיה ובעולמה (השכול,למשל,או המטענים השליליים של "ישראל השניה" בספרות)והכנתה של הספרות העברית,כביכול,למצב של שוליות,אבדן הגמוניה ואיון העולם שלה.מירון הפך להיות חלק מהקורפוס
        העומד שלוב ידיים ומתבונן,ממרחק בטוח,בתהליך הקריסה הזה של הישראליות שרבים מנבאים אותו ,צופים בו,מייחלים לו. ואחריו – המבול.

        עד כאן.

        • קראתי את הראיון עם דן מירון בהארץ
          וגם את השרשור פה ואני די נדהם
          עד כמה שזה בכלל אפשר למי שנולד וחי בארץ ועומד על סף גיל הפרישה.

          לקחתי קורסים אצל מירון לפני כמה עשרות שנים , באוניברסיטה העברית , אבל הספרות לא הייתה המקצוע המרכזי שלי.

          המבקר שאתה מארח ידוע בקיצוניות שלו ובהשפטה של כל מה שזז פה בספרות ובתרבות. דבריו על מירון הדהימו אותי.
          התרשמתי בזמנו שאין מי שאוהב ומבין
          בספרות עברית יותר מדן מירון.

          לאור התגובה האחרונה והארוכה של נבות
          פה בבלוג אני שואל בלי להעליב , מה דעתך
          – אמנון נבות צודק ? ואם הוא צודק ,
          כמה הוא צודק ? אני פונה אליך כי אתה
          לא קיצוני כמו האורח שלך.

          עברו שנים מאז ראיתי את מירון ולמדתי תורה מפיו ואנשים יכולים להשתנות ולהתהפך לזה אני מודע.

        • קוראת אורח

          תודה נבות
          אשרי שזכיתי לקרוא כדברים האלה.

        • וואו זאת אומרת וואללה או כל ביטוי עברי שכבר שכחתי

  15. לגבריאל ב.
    חשבתי לנכון להציב את מאמרו של אמנון נבות בבלוג שלי בשל הרגשת העצבות שתקפה אותי למקרא ראיונו של דן מירון במוסף "הארץ".
    בלא שאני מתכוון לפרשנות פסיכולוגית דומני שמירון נחצה ברבות השנים ל"שני מירונים".
    מירון הראשון, החוקר והמבקר של הקלאסיקה העברית (ויתכן שגם כמורה, אם כי תפקידו כמורה גרר גם כמה היזקים שאינני רוצה עתה לפרטם)היה גורם חשוב ביותר בהבנת הספרות העברית ותולדותיה. לדוגמא, הספר "בודדים במועדם".
    מירון השני, המבקר של ספרות בת זמננו וזמננו, נחות מאוד לעומת מירון הראשון.
    קודם כל, אוזנו קהה למדי בקריאת שירה. הוא עדיף בניתוח רעיונות. שנית, דומני שהוא אימץ לעצמו "סדר-יום" בשירה, שיש בו מידה רבה של עיוות המציאות. באופן כלשהו, דומני שהוא נהיה ביתר קלות לכלי שרת של מו"לים.
    אינני רוצה להכביר מלים על כך, ואני יכול להדגים אחת לאחת את טענותי, אולם בכך אפול למלכודת הרכילות, ואין לי עניין בכך.
    ובאשר לנימת הדיבור של נבות אני מתכוון לומר שתחושת השבר חזקה אצלו ממש כפי שהיא חזקה אצלי. ההבדל היא תגובתי בלבד: נבות יודע לזעום יותר ממני ואני מסוגל כנראה לבטא עצב.
    במבט על המציאות, תגובותינו דומות, רק נימת הקול שונה.

    • אני לא הייתי תלמיד של מירון וראיתי אותו רק בתמונות

      אבל אני קצת קורא ומבין ספרות (לא מתיימר להבין כמו לשם או נבות)

      קראתי פעם בספר "אם לא תהיה ירושלים" נדמה לי, מאמר ששמו היה "יוצרים ובונים בני בלי בית" שכתב דן מירון.

      הוא כתב ברורות שהספרות העברית כאן
      בארץ נהייתה גלות בעצמה ושהיא נידחת וחסרת השפעה ושולית ושעשתה מעצמה בדיחה
      בתמיכה שלה במפלגת העבודת בבחירות בשנת
      1982

      המאמר נכתב לפני עשרים וחמש שנה.
      אז מה הטענה נגד מירון שהוא בגלות
      ומלמד יידיש בחו"ל?

      הוא החליף גלות בגלות יותר נוחה
      וחם שם פחות!

      אם אין מעמד לספרות אז מה זה משנה
      אם מתחשק למישהו אפילו אם קוראים לו מירון ללמד יידיש ולא ספרות עברית?

      ואם הוא לא הסתיר את דעתו למה לבוא אליו בטענות?

      האמת מה שנראה לי רע בדברים של מירון
      זה היחס שלו לספרות שכותבים בני עדות
      המזרח.במאמר הגדיר את הספרות הזאת
      "עינטוזים טבולים בנענע" (או משהו דומה) וזה לא השתנה גם בראיון שנתן ב"הארץ" ועל זה לא כתבו פה אפילו מילה אחת.

      • אמנון נבות

        לגוני

        בסיפא של הדברים שכתבת – צדקת.
        אכן,נוצר וקטור כוח חדש שמקורו ב'ישראל השנייה' ובשכבות האוכלוסיה שמודרו והוזנחו קשות כמעט יובל שנים – וקריאה
        מצטברת בלפחות שלוש יצירות סיפורת שראו אור בשנתיים האחרונות ("ורד הלבנון",
        ללאה איני,"זה הדברים" לסמי ברדוגו ובאופן בעייתי יותר "קול צעדינו" לרונית מטלון,וקובץ שירים חדש של שלמה אביו)תוכיח זאת.נקווה שזה יהיה מה שמכונה "הדבר הבא" במה שנשאר מהספרות הישראלית.

        למען היושר יש לומר,שהאנטאגוניזם של מירון אינו נובע,להערכתי,מאפלייה עדתית
        ,המחוללים שלו שונים לחלוטין.

        ובאשר לרישא של דבריך – ובכן,הפרד נא בין ת פ ק י ד הספרות העברית, לבין
        מ ע מ ד הספרות העברית,מעמדה התדרדר
        עוד יותר ממה שמירון ניבא במאמרו,אבל
        בתפקידה לא חל ולא י כ ו ל לחול שינוי.

        אתן לך דוגמא: כשניכנסתי לביקורת,קיבלו
        ממני המוספים הספרותיים בלא הנד עפעף
        מאמרים של אלפיים ושלושת אלפים מילה.
        היום,מעמד הביקורת הוא כזה שהיא בקושי
        נסבלת כתגובות בבלוגים,כפי שאתה רואה במו עיניך.ב ת פ ק י ד הביקורת לא אמור
        לחול שינוי,ו א י ן ש י נ ו י מבחינתי.
        זה רק קשה יותר,מתיש יותר,בלתי אפשרי
        יותר ויותר מבחינת התנאים והלגיטימציה הציבורית.ובכן מה?

        כמו גם ההבדל בין ישראל לבין הגלות.
        הפער ביניהם נושא טעונה גדולה ומרה,גם אם בקמפוס בניו יורק או בקולומביה מזג
        האוויר נוח יותר.

  16. לכל אחד מן המבקרים (מילה מצויינת )יש את סדר היום שלו ואת הסוס הצולע שעליו הוא רוכב . אין בדבריהם שום אמת , רק כעס, שנאה (בעיקר עצמית) ראייה מצומצמת ובעיקר חוסר רגש.
    הבוז למקטרגים והספרות העברית תעלה כפורחת , יש בה מקום לכולם !

  17. דן מירון משתמש בשמות משוררים שאינם מרכזי הכוח המובילים בשירה העברית בכדי להוכיח טיעון חסר פשר ומנותק ממציאות הזירה הספרותית בארץ היום.
    אי אפשר לנהל איתו דיון מקדם על בסיס השמות האלה.
    נראה שרק הספרים שהגיעו אליו לצרכי יח"צנות זוכות להתיחסות לטוב ולרע.
    אין בדבריו ראיה פרספקטיבית כי אם נקודתית מצומצמת (ומגמתית?).
    דן מרון לא יכול לנהל בשלט רחוק את הספרות העברית, ודאי לא את השירה הרעננה והאחרת שצומחת כאן ועכשיו ועליה הוא לא יודע דבר.
    דבריו על גיורא פישר חמורים ומסמלים את ניתוקו מהמתרחש במציאות הישראלית.
    מעניין מיהי החוליה המקשרת שלו בארץ, במילים אחרות מי הסוכן/ת שלו.

  18. ל"סוס צ ולע",
    אנני מתרעם על התגובה חסרת הטעם שלך, משום שאינה יכולה לעורר עוינות אלא רק התיחסות של ביטול עד זלזול.
    אינך מבין כלל את חייו של מבקר הספרות ואת תפקידו. יתר על כן, לכתוב שאין בדבריהם שום אמת זה דיבור שקרי.
    לטובי המבקרים מבט מקיף מאוד על הספרות, ידע עמוק והשקפת עולם.
    וככלות הכל, אין בספרות העברית מקום לכולם.
    הביקורת קוראת לכושלים, למאחזי העיניים, לסוחרי רבי-המכר ולגראפומנים ללכת הביתה ולא לזהם את שדה הספרות.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם