בננות - בלוגים / / מנחה ליורם קניוק
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

מנחה ליורם קניוק

 

גיורא לשם

          דברים בטקס חלוקת פרס ברנר 1987 ליורם קניוק


שעה שאנו עומדים לכבד את יורם קניוק בפרס שעל-שמו של יוסף חיים ברנר ולהתכבד בכבוד המעמד, עולים על דעתי הרהורים במה שנשתנה בסיפורת הארץ­ישראלית מאז ימי ברנר. לא, אין חשש, לא אמנה כרוכל את "תמול שלשום" ואת "אפרים חוזר לאספסת" ואת "הוא הלך בשדות" ואת "עיר קסומה" ואת "ימי ציקלג" ואת "מיכאל שלי" ואת "זכרון דברים", אך ברנר וחתן הפרס השתא מסמנים שתי קצוות של הפנומן ההיסטורי של סיפורת ארץ-ישראל.

אומר ברנר: "כשאני שומע סופר אחד מחברינו אומר לשני: "יצירתך החדשה היא מחיי־ארץ־ישראל?", מתעוררת איזו הרגשה מלגלגת בתוכי: כאילו הכתיבה זהו איזה דבר חיצוני, כביכול, לכותבים "מחיי היהודים בלודז'", מחיי בני גליציה, "מחיי הקראים", "מחיי הספרדים", מחיי בני פתח־תקווה… ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה. […] בשום אופן לא יצירות מחיי הארץ באותו מובן ש"עמק הבכא" הוא יצירה מחיי יהודי רוסיה לפני שני דורות!"

כך ברנר בשנת תרע"א, עשור לפני הירצחו, ב"הז'נר הארץ-ישראלי ואביזריהו". הרבה נתרחש על הארץ הזו מאז. היתה מלחמת עולם ראשונה, היתה עליה שניה, ושלישית, היו התיישבות וקיבוץ, כיבוש עבודה, היה "יהודי דבר עברית בארץ­ישראל!", היו "לחם, עבודה!", "הגנה", וינגייט ויצחק שדה, והיו, אבוי, מלחמת-עולם שניה ושואה. ואחריהן, מלחמת שחרור ועלייה המונית. ועוד מלחמות.    

הערב, יובל שנים ומחצה מאז ה"ז'אנר", אינני יכול שלא להיזכר בהשתאות, כי בשנים ההן היו בארץ רק עשרות אחדות של דוברי עברית, לא היתה חרושת ולא היו מלאכה וחקלאות ראויות לשמן. הארץ דמתה לעיירה קטנה. שכני, יוסל ברגנר הצייר, אומר לי לעתים, שגם כיום ארץ-ישראל היא 'שטעטל'. לא אבוא עמו חשבון. נס אחד, לפחות, היה פה: תחייתה של השפה העברית. אני מנסה להבינו ואינני מסוגל להסבירו. די לי במלאו פינו בלשון חיה המדובבת ספרות תוססת וגדולה. מכל מקום, עם "חימו מלך ירושלים", "אדם בן כלב", "הדודה שלומציון הגדולה", "היהודי האחרון" ו"בתו", שלא למנות את הכל, "ארץ־ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה," אם מותר לי להפך משמעו של משפט אחד בדברי ברנר, ואין היא עוד אילוזיה נלעגת.

בגיל גבורות מדברת הסיפורת העברית החדשה בקול ענות גבורה.

לבי יכול לומר לפי אהבה לשמה שאני רוחש ליצירתו של יורם, ואני רוצה להעיר משהו על ספרו האחרון, "בתו". בעצם לא עליו ממש, כי אם על האדם-המספר ועל אשר לו, מתוך שאני מנחש ניחוש סתום את שורש נשמתו כאדם וכמספר.

יורם אהב מאד את נתן אלתרמן. בספר פחות ידוע, קובץ מסות בשם "עפר ותשוקה", נשא יורם מספד עליו. יש בו עדות על על הכותב ממה שהוא מעיד על המשורר המת, להבדיל: "טירופו ויסוריו הובילו אותו לידי כך, שיוכל לספר דברים מצחיקים בלשון של אגדות־אימים. ואז זה בא סגוף ויפה. הדבר יפה לא כאשר כל הפרופורציות נכונות, אלא כאשר אי אפשר לתאר את הדבר אלא כך." "בתו" איננו סיפורו של דבר מצחיק. עלי הילך הסיפור אימים. בהם חשתי באהבתו של יורם לאלתרמן, כרגש תת-קרקעי עמוק יותר מן ההערצה למשורר. היא דיברה בשמה של ברית־נפש בחדרי העולם הגדולים הריקים, בהם גם הצחוק נבהל מעצמו.

"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך/ שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך/ מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך" כתב אלתרמן לבתו תרצה והביא יורם במסתו "שנה אחת למות נתן", הכלולה גם היא ב"עפר ותשוקה". "שמרי נפשך" שמעתי באוזני רוחי, בהיספות בסיפור הבת חמוטל תחת קיר נופל וגג נדלק. אלתרמן ויורם, תרצה אתר וחמוטל שבסיפורו של יורם, שהכרתין ולא-הכרתין בבתי-הקפה התל-אביביים לאור דמדומי שחר, לבשו דמות-גוף של החרדה הגדולה שהציפה אותי בעת קריאת הספר. דומני, זוהי החרדה המתלווה לכל קיומנו כאן, בהוויה הארץ־ישראלית הרותתת תמיד בין גאון לשבר. אלתרמן אולי קרא לה באחד משירי הזמר שלו בשם "איה" ויורם אולי קרא לה בספרו האחרון חמוטל. ומשום שאני פטור כאן מפירוש ונימוק וממדרש שמות, אסיים במה שגמר יורם על אלתרמן ובתו המשוררים: "הכל מתחלף. הכאב מתוק והיופי הוא כאב. הבת בוכה, וכדי לנחמה חייב אדם להביס את פחדיו. אדם חזק ומשורר מקסים כותב קינה או מכתב לילדתו ומזהירה מפני כל מה שדולק בו כמו פצע שאין לו כפרה."

ואולי אין הצדקה גדולה מזו להיות האדם אדם-סופר, הכותב את כפרתו בכאב וביופי.

 

יורם קניוק

אני מציג כאן את דברי שנאמרו בעת חלוקת פרס ברנר 1987 ליורם קניוק לרגל צאתה לאור של המהדורה החדשה של הרומן "היהודי האחרון" ולכבוד יום הולדתו  ה-80, הממשמש ובא.

 

24 תגובות

  1. מירי פליישר

    דברים יפים ונקיים . נקיון הספרות על המציאות

  2. כמה נאה כתיבה זו מכל הלב על סופר מרתק כמו קניוק הזוכה לתחיית ספרו "היהודי האחרון" תוך איזכור חשוב לאלתרמן.
    יפה כתבת גיורא אז והדברים שרירים וקיימים גם היום. נקווה שהספר יזכה להצלחה גורפת אצל הדור אשר אינו מכיר אותו.

  3. גיורא, מאוד אהבתי את ההשוואה בין הרומן "בתו" לקניוק לשירו של אלתרמן "שיר משמר", מה גם שהדברים נאמרו בפרס חשוב כל כך ששבק חיים לאחרונה ונכתבו על רקע כתיבתו של קניוק על אלתרמן האהוב בספר "עפר ותשוקה". בקיצור, איך לומר, ברשימה הקצרה הזאת הרגשתי בבית. רני.

  4. חני שטרנברג

    מנחה יפה, גיורא, לסופר מיוחד ומרתק. יפה החוט שאתה מעביר מברנר דרך אלתרמן אל קניוק. האהבה שלך אליו והאהבה שלו לאלתרמן, והדמיון שאתה מוצא בין שניהם ביחס לבנותיהם. מרגש.

  5. מוני יקים אנטיציוני

    סופרי אשכנז שמתלקקים אחד על השני זו תופעה מגעילה.
    בפרט שלא מעטים מהם כמו גיורא לשם רוטשטיין היו
    מעורבים כהודאתם בפשעים נגד האנושות כפי שחושף
    כיום ג.אביבי באתר קדמה .
    מן הראוי לצאת בקריאה להקמת בתי משפט מיוחדים
    שיטפלו בכל הפושעים שהיו מעורבים במעשה או בהתעלמות בכל פישעי הציונות הכוזרואשכנזית נגד
    הפלסטינים והספרדומזרחים ובמיוחד נגד אלו המתיימרים להיות "אנשי רוח" שמעצם טיבעו של המושג היו מחוייבים לעמוד על המשמר ולהאבק נגד
    הארועים החמורים שבוצעו כדי לשמר את משטר הפריבילגיות על בסיס מוצא אתני או דתי .

    כי שני עמים אויבים אנו.

השאר תגובה ל למוני ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם