הרהורים על דון קישוט

 

גיורא לשם

פרש עם ראש גדול

 

כאשר אומר אדם חדור אמונה שהוא רואה את האל בשדות הפורחים, אין הוא מתבטא באופן נמלץ יותר מאשר באומרו שראה תפוז.

הרהורים על דון קיחוטה  חוזה אורטגה אי גאסט

 

מפי הסוס

אני מניח כי תולדות הספרות לא נכתבו מעולם מנקודת ראותו של סוס, הגם שחיים וגורל רוכבים לעתים על גבו. שערו בנפשכם איך היה משיב סוס־העץ היווני על האשמתו של וירגיליוס לוּ ניתן לו פתחון פה: "לעולם אל תבטחו בסוס, טרויאנים. יהא אשר יהא, אני חושד ביוונים, גם כאשר הם נדיבים." סוס־העץ לא פצה פה, וטרויה, כידוע, נפלה שדודה לרגליו.

סוס סוס ושתיקתו.

סוס המלחמה של ריצ'רד השלישי, שעל שלטוֹ האבירי נחרת חזיר־בר, כורע תחתיו בשדה־הקרב והמלך המופל ארצה זועק "מלכותי בעבור סוס!" בהמת הרכיבה השחופה של דון קישוט משליכה אותו ארצה בהרפתקתו עם עדר החזירים, האחרונה בחייו.

הה, בגידת הסוסים!

כותב המחזות האנגלי ומספר המעשיות הספרדי שמתו באותה השנה, 1616, רותמים למערכה האחרונה את השיגיון הסוסי. ריצ'רד מובל לקבורה על גבו של סוס בן־בלי־שם; דון קישוט, חסר רסן, מתפכח מתעתועיו ומת כנוצרי נאמן בביתו הכפרי הדל.

שלא כשקספיר, בוראו של דון קישוט נהג ברוסיננטה ברוחב־לב. במות בעליו, הסוס בן־חורין לרעות בשדות הנצח של הספרות.

 

אציל ואיכר

אציל כפרי מרושש, שמילא כרסו בספרי אבירים, קם בוקר אחד, והוא דון קישוט. הוא מקבץ כלי־נשק עתיקים, חובש לראשו כובע־פורים ואף מטביל את סוסו שחיק־העצמות בשם רוסיננטה ─ ראש וראשונה לסוסי העולם. הוא רוצה לעשות לעצמו שם בגיבורים, בשירותה של דולסיניאה דל טובוסו, בת־דמות מכושפת של שכנתו, איכרה צעירה. שליחות אבירית ועסקי אהבה הם מרקחת נאה, שממנה השתכרו בני־דורו של סרוואנטס והבאים אחריהם.

בשעת בין־השמשות שבין עולם ישן לחדש, דורות לאחר ירידת קרנה של האבירות הנודדת, פרשת־חייו של דון קישוט היא סיפור אשלייה והתפכחות. בין חיים לספרות מתאר סרוואנטס באופן ריאליסטי וסאטירי את העימות בין שני העולמות. עם זאת, הניסיון לחיות את החיים כספרות, בכל מופרכותו, יוצר הילה הירואית המאירה את החיים עצמם. בה בעת, השליחות האבירית בשירות האמת, הצדק והאהבה מתחככת ביומיום המחוספס, ומתגחכת.

לשלומיאליות של דון קישוט אחיזה בחייו של סרוואנטס עצמו. אבי המנוח נהג להתבדח על חשבונם של רופאי נפש, באומרו: "נוירופאט בונה מגדלים פורחים באוויר והפסיכופאט מתגורר בהם. אך הפסיכיאטר משלשל לכיסו את שכר הדירה." דון קישוט מקים טחנות רוח. סידה האמטה בננחלי, "סופר" הרומאן (דמות פוסט־מודרניסטית למהדרין), מתגורר בהן. אך סרוואנטס, אבוי, לא גבה את שכר הדירה. הצלחתו הביקורתית לא "עשתה קופה". שנה לאחר שהופיע הכרך השני, מת. עזבונו לא הספיק להוצאות קבורה.

דון קישוט מתקומם על נסיבות חייו, החומריות והרוחניות, ועל סיאובו של העולם הישן והאינקוויזיציה. בתימימותו הרבה, ובכך הוא נבדל ממורדים מודרניים, מהם צאצאיו, חוקיים וממזרים, דון קישוט טוען במריבתו עם העולם, כי התגלותו לעיני האדם מסולפת בעטיו של כישוף, ועל כן שומה על איש־כבוד כמותו להשיב עטרה ליושנה.

"אם אין המציאות נתפסת ראוי לנו להמציא מושגים לא נתפסים," כתב הגל. על אחת וכמה תקפים הדברים בעולמו של דון קישוט, הסובב על ציר המשחק באמת וחובה, בחיים וספרות, ובתחפושות. נשים מתחפשות לגברים, גברים לנשים, שפחות לנסיכות, אצילים לרועי־צאן, מאורים לנוצרים, נוכלים לעולי־רגל. המראית היציבה של החברה היא אך תעתוע. מתחת למחלצותיה מציאות נזילה, הלובשת צורה חדשה בטרם פשטה מעל עצמה את לבושה הישן. העולם הדון קישוטי במה שכל אביריה שחקנים מכושפים.

אבל דון קישוט הוא היפוכו של שחקן. אין הוא מסוגל לראות את עצמו כבעל תפקיד. הזדהותו עם שליחותו היא מוחלטת. יתר על כן, הוא משולל כל כישרון להפנים הרהורים או להטיל ספק ביצירי דמיונו. במושגים  הטבעיים לו, צל דברים נראה לו כדברים: "הכנפיים הגדולות החלו להתנועע [… והוא] כיוון דעתו לגבירתו דולסיניאה וביקש ממנה שתסעד אותו במסתו זו, התגונן היטב במגינו, השעין את חניתו על חזהו, המריץ את רוסיננטה לדהירה מהירה ותקף תא הטחנה הראשונה שניצבה לפניו. אך משהנחית את חניתו על הכנף השיבה לו הרוח בזעם שכזה, שניפצה לרסיסים את החנית והשליכה לאחור את הסוס ואת האביר."

משהו סיזיפי ניכר בהתעקשותו העקיבה של דון קישוט לגאול את העולם. לעולם אין הוא אומר נואש או מתנער מאחריות. אטימותו לכאורה היא סוד קסמו; שגיונו או שגעונו ─ חדוות חיים לשמה.

 

מורדים ושורדים

לאחר שנשבע לשוטט בעולם כאביר נודד, דון קישוט פונה אל שכנו, איכר עני. דון קיחוטה אומר לו, בין השאר, שעליו להצטרף אליו בנפש חפצה, שכן עשוי הוא למנותו מושל על אי שיזכה בו לאחר שייצא מנצח בהרפתקה כלשהי. הבטחות כגון אלו הניעו את סנצ'ו פאנסה לעזוב את אשתו ואת ילדיו ולהסכים להיות נושא־כליו של שכנו. במין עסקה מסחרית כביכול נרקמת אחת השותפויות הפנטסטיות בספרות העולם, שותפות שיצאה לבקש מלוכה ושבה עם סוס וחמור.

סרוואנטס ניחן בחוש מופלא לניווט הסיפור במסגרת מגבלותיהם וסגולותיהם של שני גיבוריו, אף כי מדובר בבריות משונות. המעשים מעוררים השתאות בעוד שהדמויות נותרות בממדים ארציים. על אלו נוסף חידוש גדול. פאנסה, האלטר־אגו של דון קישוט, הוא מעין ראי עקום של האביר הרומנסי של ימי־הביניים. "סנצ'ו הוא, במובן מסויים, שעתוק של דון קישוט בצופן אחר," העיר סאלוואדור דה מאדאריאגה. ככלות הכל, דון קישוט וסנצ'ו פאנסה הם מאותו הכפר, אם כי כל אחד מהם נראה כבא מעולם אחר.

פאנסה הוא יותר מלץ. סרוואנטס בראו כדמות בשלה, משוכללת, שמעמדה בסיפור מתעצם ככל שגובר שגיונו של דון קישוט. כמושל האי ברטאריה, למשל, פאנסה מתגלה במלוא פקחותו, שופע הומור והווי עממי. הוא מפזר אמרות־שפר על ימין ועל שמאל. "אני יודע פתגמים יותר מספר," הוא מעיד על עצמו בהערה שגם סרוואנטס מכוון כלפי עצמו.

מוסכמות החברה והדת מקובלות על פאנסה בלא הרהור והוא אף מפוייס עם נסיבות חייו. אם דון קישוט הוא מן המורדים, פאנסה נמנה עם השורדים. העולם מוכר לו, קודם כל, דרך קיבתו. עם זאת, חוכמתו העממית, המעמידה לפעמים פנים של טמטום, אוצרת בקרבה גם מחאה חברתית. הפוך על הפוך נבראו: דון קישוט גדול מן החיים, סנצ'ו פאנסה במידתם.

משחק הבבואות הכפולות מסתבך והולך ככל שדון קישוט ומשרתו חווים כשלונות והשפלות. דון קישוט, החולם הגדול, מתפכח, בעוד שנושא־כליו, ככל בן־זוג, מתדמה והולך לאדונו. בשירו של בן־ציון תומר דון קישוט נתפסת זוגיות זו כגוף אחד: "עיף מחלומות ומלחמות/ הקיץ בבוקר דון קישוט/ והביט בראי:/ ראשו הוחלף בראש של סנשו פנשו […] אש ישנה הציתה את לבו, ביקש לעוט על טחנות־הרוח,/ אבל ראשו של סנשו הקפיאו כהרף:/ 'הירגע נא, יקירי, תנוח.'/ ריח האבוס הדהיר את החמור. ידו לאט השמיטה את השוט./ רכבו בשניים בלי החלף מלה: ראשו של סנשו. לבו של דון־קישוט." כהבחנה, אופן החריזה דק מפסיכולוגיה.

התפכחותו של דון קישוט שמה פדות בין גוף לנפש: בעולמם של סנצ'ואים פאנסואים, שלחם קודם לחלומם, אין עוד חפץ בחולמים ולוחמים.

 

מסעות בנימין הרביעי

דון קישוט מת בלה מאנצ'ה ונקבר בה, וקם לתחייה בעולם כולו. "נצייר לנו לרגע כי סרוואנטס לא היה ולא נברא וכי דון קישוט בתור טיפוס ספרותי עוד לא בא לעולם. אז צריכים אנו לומר, כי ספרותו של העם העברי היא היחידה שבה צריך היה בזמן מן הזמנים להתגלות ראשונה אופי אנושי זה," כתב א"ד פרידמן (עיוני פרוזה ─ מסות ומאמרים על מספרים וספרות, (1966).

נניח לתהיות אם סרוואנטס היה יהודי, אנוס או לא אנוס. ממילא כבש את דמיונם של כל אומה ולשון ונהיה לאזרח העולם. דון קישוט, מכל מקום, יכול על נקלה להיחשב לבטלן, לופט־מענטש, חולם בהקיץ, נודד נצחי, יהודי. בדון קישוט טמונים שברירי גנים יהודיים. נדודיו, חוסר מנוחתו, משוגות רוחו, דברנותו, פלפוליו בדרש ובפשט, התפארותו בעבר מפואר ובכתבים עתיקים הם לכאורה עצמנו־ובשרנו. מי שרואה עצמו בן לעם־הספר, לא יתקשה לחוש קרבה אל הטוען כי הוא חי על־פי ספרים. יתר על כן, חיי הנצח של דון קישוט, מעבר לדפי ספרו של סרוואנטס, עשויים לקסום למי שזה לא כבר שב אל ההיסטוריה, שאגדת עברו ממשית בשבילו יותר מן הקרקע שמתחת לרגליו.

י"ח ברנר הבחין היטב בחותמו של דון קישוט על צלמו התועה בעולם של בנימין השלישי, גיבורו הנודד של מנדלי מוכר־ספרים: "המון יהודים בשעת שריפה, בשעת אסון ─ דרך־נשים להם. הכרה פנימית, שאין כוח אלא לצעוק. ותכונת־הנשים אינה רק לסאנצ'ו־פאנצ'ו של הדון־קישוט הבטלוני […] כי אם גם לדון־קישוט שלנו בעצמו. גם בנימין בעצמו ירא מפני זלדה אשתו אימת מוות." (הערכת עצמנו בשלושת הכרכים, תרע"ד). ובעיני דון קישוט, נשיותן של הזלדות ניכרת רק כשהן נסיכות מכושפות…

ברדיצ'בסקי, כברנר, הבחין במום שהוטל בחיים היהודיים, השב ונגלה לעינו של דן צלקה לאחר עיון במטמורפוזות דון קישוטיות. במסה פלא האש החיה (דפים מהודקים באטב", 1993). הוא מספר על אופן קריאה מודרני, פרשני, המבליט פאתוס יהודי מוזר:

"מצאתי. 'אנחנו קיבוץ של אותיות הכתובות מפנים ומאחור.' ברדיצ'בסקי כתב את זה, לא דרידה או אחד מתלמידיו, וזהו משפט קינה על עמנו, על 'ספר מופשט שבלע בקרבו את כוחות העם…', על 'מה צרים אוהליך יעקב…' ברדיצ'בסקי בוכה על הפרי שהפך למר ויבש, על איבוד החיוניות, היופי, החן, שכרון החיים."

ובאשר גם אני מרשה לעצמי שתי קריאות, בין ברדיצ'בסקי לצלקה הזמן מוחה את ההפרש שבין קול להדו.

 

ישן בצד חדש

אפשר להשתאות על עיבודו־תרגומו של ביאליק לדון קישוט, ויותר מזה צריך להתפעל מהתעוררותו לעבודה זו. כסרוואנטס שחש בכל מאודו שעתיד ספרו להיות הביטוי המלא ביותר של הרוח הספרדית, כך היה ביאליק מודע למקומו בתולדות התרבות העברית ולצורך למלא את חלליה ביצירות מופת של העמים. מכאן, כנראה, תחושתו שקירובה של היצירה הספרדית לתרבות העברית צריך להיעשות בנימת־הקול החסרה בלשון זמנו. בחירתו לתרגם בסגנון ספר איוב כמעט חתרנית, כפי שאומרים בימינו. בכך רצה ביאליק לרמוז, כמדומה, כי לשונו של ספר איוב כה גמישה, עד כי ניתן להפעילה בפיקרסקה סאטירית כמעט פרועה. מי שכתב את אריה בעל גוף, אי־אפשר היה לו שלא להשתוקק להציב בארון־הספרים העברי יצירה של צחוק וארציות לצידם של כתבי נכאים. מכל מקום, התרגום־העיבוד הביאליקאי קירב את דון קישוט הספרדי אל קוראים ארצישראלים שנולדו לפני קום המדינה. זו נותרה בלבם אחת החוויות הספרותיות הגדולות של נעוריהם.

ואף־על־פי־כן אני מוצא טעם רב בתרגום חדש יותר. (ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה. מספרדית: ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו. תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן. אחרית-דבר: לואיס לנדאו. הספריה החדשה. 1994). הוא מציב נקודת תצפית אחרת, חדשה, שממנה ניתן לה לספרות העברית לראות מראות חדשים ולשמוע קולות שנאלמו מן האוזן. לא מדובר רק בהתאמה לשונית לפיו ואוזניו של בן־זמננו. כיוון שהתרגום החדש הוא, בפשטות, מלאכה עברית הגונה, ככל שמסוגל לשפוט בור כמוני בספרדית, ניתן להניחו על המדף ליד תרגומו־עיבודו של ביאליק בלא להוציא ישן מפני חדש. מותר, כדאי (צריך!) לקרוא בשני התרגומים כאחד ואינני מוצא סיבה רצינית אחת לערוך ביניהם השוואה.

אני, מכל מקום, קראתי, אף כי קולי הפנימי משמיעני כל העת דון קישוט, דון קישוט, ולא דון קיחוטה, כגרסת המתרגמים החדשים. מה לעשות, כוחו של הרגל!

עם זאת, הופעתו המחודשת של דון קישוט בעברית מעוררת בלבי זה שנים חשש גדול מפני אכזבה מרה. אינני יודע מי קורא דון קישוט חדש, כמה קוראים, ובאיזה אופן. חברה ישראלית שאיננה פותחת עוד את ספריו של מנדלי מו"ס, אם עדיין לא סילקה אותם מחחדר האורחים, ובכלל מן הבית, ובוודאי שכבר גירשה אותם מבית־הספר, מה חפץ לה בדון קיחוטה חדש או ישן?

האם היא מסוגלת עוד להבחין בדיוקן עצמה כאשר היא שוגה באשליות ושקועה באמונות הבל? האם איננו רוצחי אגדות, במסווה של "היסטוריונים חדשים" או בלעדיו, כפי שהיו בני־הדור שעליו קונן שלונסקי בשנות השלושים הרות־האסון:

"לבלי שוב עוד חלפו אותם הימים, ימי "הצועניות", שבה מלכו איובים, או אבירים לאמאנשיים, שבה המליכו המשוררים את עצמם. ומהו איש הרוח אם לא האהבן הראשי, הדונקישוטי, ─ כלומר הטרגי מאוד ─ בחזיון־התוגה הנצחי של האמת, שאין עמה ויתור כל שהוא? […] ואם ישאלו באחרית הימים: מי היה הדור הזה, דורנו שלנו, בשנים כך וכך לבריאת העולם? והיתה התשובה: ─ המרושע בכל דורות האדם. כי היה זה: ─ דור בלי דון־קישוטים." (ילקוט אשל, 1938).   

 

 

אונורה דומייה: דון קישוט וסנצ'ו פאנסה (1855)