בננות - בלוגים / גיורא לשם / הרהורים על דון קישוט
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

הרהורים על דון קישוט

 

גיורא לשם

פרש עם ראש גדול

 

כאשר אומר אדם חדור אמונה שהוא רואה את האל בשדות הפורחים, אין הוא מתבטא באופן נמלץ יותר מאשר באומרו שראה תפוז.

הרהורים על דון קיחוטה  חוזה אורטגה אי גאסט

 

מפי הסוס

אני מניח כי תולדות הספרות לא נכתבו מעולם מנקודת ראותו של סוס, הגם שחיים וגורל רוכבים לעתים על גבו. שערו בנפשכם איך היה משיב סוס־העץ היווני על האשמתו של וירגיליוס לוּ ניתן לו פתחון פה: "לעולם אל תבטחו בסוס, טרויאנים. יהא אשר יהא, אני חושד ביוונים, גם כאשר הם נדיבים." סוס־העץ לא פצה פה, וטרויה, כידוע, נפלה שדודה לרגליו.

סוס סוס ושתיקתו.

סוס המלחמה של ריצ'רד השלישי, שעל שלטוֹ האבירי נחרת חזיר־בר, כורע תחתיו בשדה־הקרב והמלך המופל ארצה זועק "מלכותי בעבור סוס!" בהמת הרכיבה השחופה של דון קישוט משליכה אותו ארצה בהרפתקתו עם עדר החזירים, האחרונה בחייו.

הה, בגידת הסוסים!

כותב המחזות האנגלי ומספר המעשיות הספרדי שמתו באותה השנה, 1616, רותמים למערכה האחרונה את השיגיון הסוסי. ריצ'רד מובל לקבורה על גבו של סוס בן־בלי־שם; דון קישוט, חסר רסן, מתפכח מתעתועיו ומת כנוצרי נאמן בביתו הכפרי הדל.

שלא כשקספיר, בוראו של דון קישוט נהג ברוסיננטה ברוחב־לב. במות בעליו, הסוס בן־חורין לרעות בשדות הנצח של הספרות.

 

אציל ואיכר

אציל כפרי מרושש, שמילא כרסו בספרי אבירים, קם בוקר אחד, והוא דון קישוט. הוא מקבץ כלי־נשק עתיקים, חובש לראשו כובע־פורים ואף מטביל את סוסו שחיק־העצמות בשם רוסיננטה ─ ראש וראשונה לסוסי העולם. הוא רוצה לעשות לעצמו שם בגיבורים, בשירותה של דולסיניאה דל טובוסו, בת־דמות מכושפת של שכנתו, איכרה צעירה. שליחות אבירית ועסקי אהבה הם מרקחת נאה, שממנה השתכרו בני־דורו של סרוואנטס והבאים אחריהם.

בשעת בין־השמשות שבין עולם ישן לחדש, דורות לאחר ירידת קרנה של האבירות הנודדת, פרשת־חייו של דון קישוט היא סיפור אשלייה והתפכחות. בין חיים לספרות מתאר סרוואנטס באופן ריאליסטי וסאטירי את העימות בין שני העולמות. עם זאת, הניסיון לחיות את החיים כספרות, בכל מופרכותו, יוצר הילה הירואית המאירה את החיים עצמם. בה בעת, השליחות האבירית בשירות האמת, הצדק והאהבה מתחככת ביומיום המחוספס, ומתגחכת.

לשלומיאליות של דון קישוט אחיזה בחייו של סרוואנטס עצמו. אבי המנוח נהג להתבדח על חשבונם של רופאי נפש, באומרו: "נוירופאט בונה מגדלים פורחים באוויר והפסיכופאט מתגורר בהם. אך הפסיכיאטר משלשל לכיסו את שכר הדירה." דון קישוט מקים טחנות רוח. סידה האמטה בננחלי, "סופר" הרומאן (דמות פוסט־מודרניסטית למהדרין), מתגורר בהן. אך סרוואנטס, אבוי, לא גבה את שכר הדירה. הצלחתו הביקורתית לא "עשתה קופה". שנה לאחר שהופיע הכרך השני, מת. עזבונו לא הספיק להוצאות קבורה.

דון קישוט מתקומם על נסיבות חייו, החומריות והרוחניות, ועל סיאובו של העולם הישן והאינקוויזיציה. בתימימותו הרבה, ובכך הוא נבדל ממורדים מודרניים, מהם צאצאיו, חוקיים וממזרים, דון קישוט טוען במריבתו עם העולם, כי התגלותו לעיני האדם מסולפת בעטיו של כישוף, ועל כן שומה על איש־כבוד כמותו להשיב עטרה ליושנה.

"אם אין המציאות נתפסת ראוי לנו להמציא מושגים לא נתפסים," כתב הגל. על אחת וכמה תקפים הדברים בעולמו של דון קישוט, הסובב על ציר המשחק באמת וחובה, בחיים וספרות, ובתחפושות. נשים מתחפשות לגברים, גברים לנשים, שפחות לנסיכות, אצילים לרועי־צאן, מאורים לנוצרים, נוכלים לעולי־רגל. המראית היציבה של החברה היא אך תעתוע. מתחת למחלצותיה מציאות נזילה, הלובשת צורה חדשה בטרם פשטה מעל עצמה את לבושה הישן. העולם הדון קישוטי במה שכל אביריה שחקנים מכושפים.

אבל דון קישוט הוא היפוכו של שחקן. אין הוא מסוגל לראות את עצמו כבעל תפקיד. הזדהותו עם שליחותו היא מוחלטת. יתר על כן, הוא משולל כל כישרון להפנים הרהורים או להטיל ספק ביצירי דמיונו. במושגים  הטבעיים לו, צל דברים נראה לו כדברים: "הכנפיים הגדולות החלו להתנועע [… והוא] כיוון דעתו לגבירתו דולסיניאה וביקש ממנה שתסעד אותו במסתו זו, התגונן היטב במגינו, השעין את חניתו על חזהו, המריץ את רוסיננטה לדהירה מהירה ותקף תא הטחנה הראשונה שניצבה לפניו. אך משהנחית את חניתו על הכנף השיבה לו הרוח בזעם שכזה, שניפצה לרסיסים את החנית והשליכה לאחור את הסוס ואת האביר."

משהו סיזיפי ניכר בהתעקשותו העקיבה של דון קישוט לגאול את העולם. לעולם אין הוא אומר נואש או מתנער מאחריות. אטימותו לכאורה היא סוד קסמו; שגיונו או שגעונו ─ חדוות חיים לשמה.

 

מורדים ושורדים

לאחר שנשבע לשוטט בעולם כאביר נודד, דון קישוט פונה אל שכנו, איכר עני. דון קיחוטה אומר לו, בין השאר, שעליו להצטרף אליו בנפש חפצה, שכן עשוי הוא למנותו מושל על אי שיזכה בו לאחר שייצא מנצח בהרפתקה כלשהי. הבטחות כגון אלו הניעו את סנצ'ו פאנסה לעזוב את אשתו ואת ילדיו ולהסכים להיות נושא־כליו של שכנו. במין עסקה מסחרית כביכול נרקמת אחת השותפויות הפנטסטיות בספרות העולם, שותפות שיצאה לבקש מלוכה ושבה עם סוס וחמור.

סרוואנטס ניחן בחוש מופלא לניווט הסיפור במסגרת מגבלותיהם וסגולותיהם של שני גיבוריו, אף כי מדובר בבריות משונות. המעשים מעוררים השתאות בעוד שהדמויות נותרות בממדים ארציים. על אלו נוסף חידוש גדול. פאנסה, האלטר־אגו של דון קישוט, הוא מעין ראי עקום של האביר הרומנסי של ימי־הביניים. "סנצ'ו הוא, במובן מסויים, שעתוק של דון קישוט בצופן אחר," העיר סאלוואדור דה מאדאריאגה. ככלות הכל, דון קישוט וסנצ'ו פאנסה הם מאותו הכפר, אם כי כל אחד מהם נראה כבא מעולם אחר.

פאנסה הוא יותר מלץ. סרוואנטס בראו כדמות בשלה, משוכללת, שמעמדה בסיפור מתעצם ככל שגובר שגיונו של דון קישוט. כמושל האי ברטאריה, למשל, פאנסה מתגלה במלוא פקחותו, שופע הומור והווי עממי. הוא מפזר אמרות־שפר על ימין ועל שמאל. "אני יודע פתגמים יותר מספר," הוא מעיד על עצמו בהערה שגם סרוואנטס מכוון כלפי עצמו.

מוסכמות החברה והדת מקובלות על פאנסה בלא הרהור והוא אף מפוייס עם נסיבות חייו. אם דון קישוט הוא מן המורדים, פאנסה נמנה עם השורדים. העולם מוכר לו, קודם כל, דרך קיבתו. עם זאת, חוכמתו העממית, המעמידה לפעמים פנים של טמטום, אוצרת בקרבה גם מחאה חברתית. הפוך על הפוך נבראו: דון קישוט גדול מן החיים, סנצ'ו פאנסה במידתם.

משחק הבבואות הכפולות מסתבך והולך ככל שדון קישוט ומשרתו חווים כשלונות והשפלות. דון קישוט, החולם הגדול, מתפכח, בעוד שנושא־כליו, ככל בן־זוג, מתדמה והולך לאדונו. בשירו של בן־ציון תומר דון קישוט נתפסת זוגיות זו כגוף אחד: "עיף מחלומות ומלחמות/ הקיץ בבוקר דון קישוט/ והביט בראי:/ ראשו הוחלף בראש של סנשו פנשו […] אש ישנה הציתה את לבו, ביקש לעוט על טחנות־הרוח,/ אבל ראשו של סנשו הקפיאו כהרף:/ 'הירגע נא, יקירי, תנוח.'/ ריח האבוס הדהיר את החמור. ידו לאט השמיטה את השוט./ רכבו בשניים בלי החלף מלה: ראשו של סנשו. לבו של דון־קישוט." כהבחנה, אופן החריזה דק מפסיכולוגיה.

התפכחותו של דון קישוט שמה פדות בין גוף לנפש: בעולמם של סנצ'ואים פאנסואים, שלחם קודם לחלומם, אין עוד חפץ בחולמים ולוחמים.

 

מסעות בנימין הרביעי

דון קישוט מת בלה מאנצ'ה ונקבר בה, וקם לתחייה בעולם כולו. "נצייר לנו לרגע כי סרוואנטס לא היה ולא נברא וכי דון קישוט בתור טיפוס ספרותי עוד לא בא לעולם. אז צריכים אנו לומר, כי ספרותו של העם העברי היא היחידה שבה צריך היה בזמן מן הזמנים להתגלות ראשונה אופי אנושי זה," כתב א"ד פרידמן (עיוני פרוזהמסות ומאמרים על מספרים וספרות, (1966).

נניח לתהיות אם סרוואנטס היה יהודי, אנוס או לא אנוס. ממילא כבש את דמיונם של כל אומה ולשון ונהיה לאזרח העולם. דון קישוט, מכל מקום, יכול על נקלה להיחשב לבטלן, לופט־מענטש, חולם בהקיץ, נודד נצחי, יהודי. בדון קישוט טמונים שברירי גנים יהודיים. נדודיו, חוסר מנוחתו, משוגות רוחו, דברנותו, פלפוליו בדרש ובפשט, התפארותו בעבר מפואר ובכתבים עתיקים הם לכאורה עצמנו־ובשרנו. מי שרואה עצמו בן לעם־הספר, לא יתקשה לחוש קרבה אל הטוען כי הוא חי על־פי ספרים. יתר על כן, חיי הנצח של דון קישוט, מעבר לדפי ספרו של סרוואנטס, עשויים לקסום למי שזה לא כבר שב אל ההיסטוריה, שאגדת עברו ממשית בשבילו יותר מן הקרקע שמתחת לרגליו.

י"ח ברנר הבחין היטב בחותמו של דון קישוט על צלמו התועה בעולם של בנימין השלישי, גיבורו הנודד של מנדלי מוכר־ספרים: "המון יהודים בשעת שריפה, בשעת אסון ─ דרך־נשים להם. הכרה פנימית, שאין כוח אלא לצעוק. ותכונת־הנשים אינה רק לסאנצ'ו־פאנצ'ו של הדון־קישוט הבטלוני […] כי אם גם לדון־קישוט שלנו בעצמו. גם בנימין בעצמו ירא מפני זלדה אשתו אימת מוות." (הערכת עצמנו בשלושת הכרכים, תרע"ד). ובעיני דון קישוט, נשיותן של הזלדות ניכרת רק כשהן נסיכות מכושפות…

ברדיצ'בסקי, כברנר, הבחין במום שהוטל בחיים היהודיים, השב ונגלה לעינו של דן צלקה לאחר עיון במטמורפוזות דון קישוטיות. במסה פלא האש החיה (דפים מהודקים באטב", 1993). הוא מספר על אופן קריאה מודרני, פרשני, המבליט פאתוס יהודי מוזר:

"מצאתי. 'אנחנו קיבוץ של אותיות הכתובות מפנים ומאחור.' ברדיצ'בסקי כתב את זה, לא דרידה או אחד מתלמידיו, וזהו משפט קינה על עמנו, על 'ספר מופשט שבלע בקרבו את כוחות העם…', על 'מה צרים אוהליך יעקב…' ברדיצ'בסקי בוכה על הפרי שהפך למר ויבש, על איבוד החיוניות, היופי, החן, שכרון החיים."

ובאשר גם אני מרשה לעצמי שתי קריאות, בין ברדיצ'בסקי לצלקה הזמן מוחה את ההפרש שבין קול להדו.

 

ישן בצד חדש

אפשר להשתאות על עיבודו־תרגומו של ביאליק לדון קישוט, ויותר מזה צריך להתפעל מהתעוררותו לעבודה זו. כסרוואנטס שחש בכל מאודו שעתיד ספרו להיות הביטוי המלא ביותר של הרוח הספרדית, כך היה ביאליק מודע למקומו בתולדות התרבות העברית ולצורך למלא את חלליה ביצירות מופת של העמים. מכאן, כנראה, תחושתו שקירובה של היצירה הספרדית לתרבות העברית צריך להיעשות בנימת־הקול החסרה בלשון זמנו. בחירתו לתרגם בסגנון ספר איוב כמעט חתרנית, כפי שאומרים בימינו. בכך רצה ביאליק לרמוז, כמדומה, כי לשונו של ספר איוב כה גמישה, עד כי ניתן להפעילה בפיקרסקה סאטירית כמעט פרועה. מי שכתב את אריה בעל גוף, אי־אפשר היה לו שלא להשתוקק להציב בארון־הספרים העברי יצירה של צחוק וארציות לצידם של כתבי נכאים. מכל מקום, התרגום־העיבוד הביאליקאי קירב את דון קישוט הספרדי אל קוראים ארצישראלים שנולדו לפני קום המדינה. זו נותרה בלבם אחת החוויות הספרותיות הגדולות של נעוריהם.

ואף־על־פי־כן אני מוצא טעם רב בתרגום חדש יותר. (ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה. מספרדית: ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו. תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן. אחרית-דבר: לואיס לנדאו. הספריה החדשה. 1994). הוא מציב נקודת תצפית אחרת, חדשה, שממנה ניתן לה לספרות העברית לראות מראות חדשים ולשמוע קולות שנאלמו מן האוזן. לא מדובר רק בהתאמה לשונית לפיו ואוזניו של בן־זמננו. כיוון שהתרגום החדש הוא, בפשטות, מלאכה עברית הגונה, ככל שמסוגל לשפוט בור כמוני בספרדית, ניתן להניחו על המדף ליד תרגומו־עיבודו של ביאליק בלא להוציא ישן מפני חדש. מותר, כדאי (צריך!) לקרוא בשני התרגומים כאחד ואינני מוצא סיבה רצינית אחת לערוך ביניהם השוואה.

אני, מכל מקום, קראתי, אף כי קולי הפנימי משמיעני כל העת דון קישוט, דון קישוט, ולא דון קיחוטה, כגרסת המתרגמים החדשים. מה לעשות, כוחו של הרגל!

עם זאת, הופעתו המחודשת של דון קישוט בעברית מעוררת בלבי זה שנים חשש גדול מפני אכזבה מרה. אינני יודע מי קורא דון קישוט חדש, כמה קוראים, ובאיזה אופן. חברה ישראלית שאיננה פותחת עוד את ספריו של מנדלי מו"ס, אם עדיין לא סילקה אותם מחחדר האורחים, ובכלל מן הבית, ובוודאי שכבר גירשה אותם מבית־הספר, מה חפץ לה בדון קיחוטה חדש או ישן?

האם היא מסוגלת עוד להבחין בדיוקן עצמה כאשר היא שוגה באשליות ושקועה באמונות הבל? האם איננו רוצחי אגדות, במסווה של "היסטוריונים חדשים" או בלעדיו, כפי שהיו בני־הדור שעליו קונן שלונסקי בשנות השלושים הרות־האסון:

"לבלי שוב עוד חלפו אותם הימים, ימי "הצועניות", שבה מלכו איובים, או אבירים לאמאנשיים, שבה המליכו המשוררים את עצמם. ומהו איש הרוח אם לא האהבן הראשי, הדונקישוטי, ─ כלומר הטרגי מאוד ─ בחזיון־התוגה הנצחי של האמת, שאין עמה ויתור כל שהוא? […] ואם ישאלו באחרית הימים: מי היה הדור הזה, דורנו שלנו, בשנים כך וכך לבריאת העולם? והיתה התשובה: ─ המרושע בכל דורות האדם. כי היה זה: ─ דור בלי דון־קישוטים." (ילקוט אשל, 1938).   

 

 

אונורה דומייה: דון קישוט וסנצ'ו פאנסה (1855)

 

16 תגובות

  1. המאמר הזה פתר לי בעייה כמעט אקוטית – המעבר מתרגום ועיבוד ביאליק
    לרומן המלא היה כרוך לדידי ביסורים קשים.כמעט כל עמוד בתרגום החדש היה
    משול לטבילה באמבט של קרח.האיוביות החתרנית של תרגום ביאליק היא נקודת החיבור הגורדית,לפחות לדידי.
    איך לא עלה על דעתי! לא חלתי,לא חשתי,לא שיערתי ולא הבנתי.

    עכשיו אני משחזר את הנעימה הפנימית
    שהיא מוקד החיבור.
    (א.נ.)

  2. רות בלומרט

    קראתי את התרגום המדויק של לנדאו ונתקעתי. דון קישוט של ילדותי, , שח בלשונו של ביאליק. עגול ומתגלגל, משעשע וטרגי, כמעט כאחד הספרים החיצוניים אם לא מספרי כתובים בתנ"ך שאשף כמו ביאליק עיבד ויצר כאחד…
    אגב ביאליק וחוש ההומור שלו, זוכרים את אריה בעל גוף? ומיהו באמת, כשקראתי את הביוגראפיה של טרואיה לטולסוי, כמדומני, הוא תרגם את השם טולסטוי כבעל גוף. לב הוא כמובן אריה…גם ברנר השתעשע בעיוות שמות רוסיים, אולי משום צנזורה. אגב זו היתה גם בימי דון קישוט בשיאי זהרה.
    הרהורים משעשעים ומועילים להבנת השינוי במעמדם של ספרים בכל ארון.

  3. תַּלְמָה פרויד

    גיורא, התרגום החדש של זוג המתרגמים ל'דון קיחוטה' הוא מלאכת מחשבת שמעוררת בי הערצה והתפעלות. לולא הייתי 'גונבת זמן עבודה' כרגע במחשב שבעבודה (הביתי שלי מושבת עקב מתקפת חייזרים), הייתי מפרטת מדוע. לי הוא הוסיף הרבה מאוד על תרגומו-עיבודו של ביאליק, שכבודו במקומו מונח, כמובן. היה מרתק לקרוא (ולקריין, במקרה שלי)את הגרסה המלאה. וגם המבוא, התוספות, ההערות וההארות – והחלק הפואטי שמן הסתם מישהו ראוי ערך אותו – ראויים להערצה!

    הערונת: אם זכרוני אינו מטעני, דולסינאה הטובוסית, איננה 'איכרה צעירה' כפי שכתבת, אלא דווקא איכרה מקשישה, כעורה וזִיפָנית, שרק ה'הידאלגו' דון קיחוטה מצעירה ומייפה אותה בדמיונו הקודח.
    תודה על אזכור התרגום המעשיר לטעמי, של דון קיחוטה (שסוף סוף גם שב לשמו המקורי: קיחוטה, למרות שגם ל'קישוט' יש הסברים הסטוריים מרתקים, המגיעים עד לשורשיו האפשריים של סרוונטס).
    שנה טובה.

  4. גיורא, מאמר נפלא התופס את דמותו של דון קישוט מזוויות שונות על ידי יוצרים שונים בתקופות שונות. אהבתי את הרעיון כי יכולים לדור שני תרגומים לאותה יצירה בתרבות על אף שונותם ושניהם חשובים; למדתי מתוך ההנגדה וההשוואה בין קישוט ובין פנסה על הדמויות, ודבריו של שלונסקי קשים וכואבים. יופי של מסה. מי שיקרא אותה ייצא נשכר באשר ליצירה מופתית זו, שאני ניסיתי אפילו לקוראה בתרגומו של נתן ביסטריצקי המוקשה בזמן לימודיי באוניברסיטה. אז עוד לא היה התרגום החדש. שנה טובה וגמר חתימה טובה, רני.

  5. תודה למגיבים ולתגובות שלימדוני דברים אחדים!
    ולכולם שנה טובה וגמר חתימה טובה.

    • מוני יקים אנטיציוני

      מי שכחמור מצוי שואף לצאת מעברו הטכנולוגי ולהפוך למשורר חצר של ההוויה הכאילו תרבותית של מיעוט לבנבן ארופאי קולוניאליסטי שבנה לעצמו וילה על הירקון ומתרפק על פנינים סיפרותיות
      מארופה הקרובה שהקיאה אותם.

      בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם

      כי שני עמים אויבים אנו.

  6. מוני יקים אנטיציוני

    מרוב עבר טכנולוגי ניפשע בשרות החונטה האשכנזית
    לא למדת לקרוא כהלכה.
    לא האשמתי אותך שיש לך וילה על הירקון אלא השתמשתי במטאפורה של וילה בג'ונגל בהשאלה לוילה על הירקון ליד הביצות שהכוזרואשכנזים מייבשים כבר 120 שנה ולידן הם חיים באוהלים בלים.
    וצוחקים על כל העולם כל הדרך לבנק.

    בחורבן הציונות ננוחם.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם