בננות - בלוגים / גיורא לשם / קרחתו של ביאליק
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

קרחתו של ביאליק

 

 

קרחתו של ביאליק

 

יום אחד, בהיותה בכיתה א', כתבה בתי הבכורה במחברתה: "אני וחיים נחמן ביאליק המשוררים הגדולים בעולם." אבות זוכרים אִמרות־כנף כאלה. בתי, ככל שאני אמור לדעת כעת, אינה כותבת שירים. אף־על־פי־כן, דומה שלא הגזימה יתר על המידה. נפשו של ילד היא לעתים המשורר הגדול ביותר בעולם.

כשהייתי אני בכיתה א' פיעמה בי האמונה שהנני הכדורגלן הכי גדול בעולם. התחושה הזאת מילאה את כל ישותי במשך שבעה־שמונה חודשים, נצח כשאתה בן שבע. כך הרגשתי עד לביקורה של כיתתי בבית ביאליק. אינני זוכר אם הלכנו לשם עם המורה מערבית או עם המורה דינה. יהודית הררי, מנהלת בית־ספרנו בלפור, שעמדה לצאת לגימלאות, התלוותה לטיול. את הדברים שסיפרה אינני זוכר, וחבל שכך.

ביאליק לא היה סנדקי. לא השתתפתי בהלוויתו. לא ישבתי על ברכיו. לא הספקתי. נולדתי כחצי תריסר שנים לאחר מותו. על כן נאחזים זכרונותי באמת הפיוטית, יותר מאשר באמת ההיסטורית.

בית ביאליק היה עולם אחר. קירותיו היו לבנים יותר. חדריו היו גבוהים ופינותיו אפלוליות יותר מכל בית שראיתי עד הים ההוא. למי שנולד בקצה דרומה של תל־אביב בפאמת שכונת פלורנטין, היה הצפון, הצפון שמעבר לכיכר מגן דוד, עולם אחר באמת  עולם של בתי־קפה, חלונות ראווה וייקים. ובכלל, טיול בעיצומו של יום לימודים, מרחוב בלפור לרחוב ביאליק, על פני בית־החולים הדסה, גלידת ויטמן, רופא השיניים של אמי ברחוב אלנבי, עד לבית שליד בניין העיריה! זה היה מסע מעולם אל עולם, טורים טורים עם המורה בראש.

עד השער ועד הדלת. ואונגרפלד. אלמלא הדיוקן שעל הקיר המקושט בכיתתנו, הייתי חושב אותו לביאליק. בשיעור שהמורה תיארה את ביאליק המשורר הלאומי הנערץ ואת מקום קבורתו ברחוב טרומפלדור נדדה מחשבתי אל החולות והים שבמערב הרחוב. על אדוותיהם שייטו גמלים נושאי זיפזיף בין ערמות בגדים של משתזפים, שבאותם הימים רחוקים לבשו בגדי־ים בחלק אחד. שיערתי במעומעם שביאליק כבר מת, משום שלעניות דעתי הצעירה כל המשוררים כבר מתו.

לאונגרפלד היה שער שיבה וגוף צנום, סגוף. גוו השחוח קמעא כאילו עמס עליו את כובד משאם של כל הדורות. פניו היו חמורים, נזיריים. בעורו עמדה עתיקוּת של קלף חנוט  כמעט משורר. ואני, בעקשנותי החצופה, שמתי את מבטחי בסימן הבדוק  קרחתו השלמה של ביאליק. אונגרפלד, משום מה, לא נראה לי משורר. כבר אז הייתי בטוח שאני מסוגל להבחין במי שאינו משורר. מאמונה זו לא הסתלקתי עד עצם היום הזה.

אחרי כן ראינו את התמונות ואת השורות הארוכות של אצטבאות הספרים. את המרפסת. וממנה  את גן הברושים. ושוב, בפנים, על שידה או על כרכוב של אח, את האורלוגין שספרותיו אותיות זהב עבריות  דומה שהגענו בשעה ט' וחצי  ומנגינת "התקווה" בקעה מכרסו בשעה עגולה כלשהי. אפשר שהשעון כלל לא פעל והכל פרי דמיוני. אבל מה זה משנה? אני חושב שאני זוכר על הקירות פיתולי מיתווה של כתמי טחב, ואפשר שהם מצויים שם עד עצם היום הזה, למרות השיפוצים.

המורה צדקה. אונגרפלד סיפר את כל מה ששמענו מפיה ימים אחדים קודם לכן. ילדותו של ביאליק. פרבר הזפתים. עליבות העיירה ובית־המרזח, מאורת פריצי החיות. מות האב. הסב העבדקן וחמור־המזג. העוני הנורא. צרצר הדלות. עבודת המסחר המנוולת בבולי עץ.

את עיקרי הדברים הפריכה זיוה שמיר בנימוקים כל־כך נאים בספרה והשירה מאין תימצא. ואף־על־פי־כן, אני מקשה את לבי. נוח לי יותר בדלותו של ביאליק, בקפדנותו הזעפנית של סבו, בחבטות שספג ב"פאסיק"  חגורה  עת רכן על דפי הגמרא המוכתמים בדמעותיו. מי שגדל בדרומה של תל־אביב מסוגל בהחלט להאמין לסיפורי פרבר הזפתים, אף כי לא ראיתי מעודי בית־מרזח. גם דודו של אבי, פעטער פישל, חבט באחת השבתות בבנו שׂרוּליק על שום חטא שחטא בדיבור בשעת תפילה. במו עיני ראיתי.

אנחנו, הילדים, היינו דור ראשון לגאולה. וביאליק המשורר הלאומי שלל את הגלות ושילם את הבערה בחלבו ובדמו. כך, על כל פנים, אמרה המורה. הגולה, זאת חשנו עתה מבשרנו, שונה מאוד מתל־אביב וממגרש הכדורגל של החבר'ה בגינת בית שטראוס. שכן בימים הרחוקים ההם גולה היתה גולה, ולא תפוצות. אל הציפור התנגן באוזני כשיר אהבה לעיר מולדתי, לחוף הים שלי, ונמלאתי גאווה. איש גדול כזה חי עמנו ברחוב ביאליק, בין הס לפינסקר! איש שכתב את בין נהר פרת לנהר חידקל! קולה של ברכה צפירה בקע מנבכי הרדיו מדי שבת בצהריים וליטף את הדקל המיתמר, את דוכיפת הזהב ואת הנערה. בחדר עמדו צלילים במין מתיקות, שכמותה חשתי גם עתה למראה האורלוגין ומחוגיו הקסומים. ברכה צפירה, הילדה התימניה הענייה, כבשה בסערה את בימות העולם, אמרה אמי. בפיה נהפכו העובדות היבשות לאגדה מפיחת תקווה במי שגדל בבית לא עשיר.

ביתו של ביאליק, מרכזו של העולם המופלא ההוא בשנת תש"ו או תש"ז, נמלא לפתע נוכחות עצומה, כל־יכולה, מוחלטת, דרוכה כקול דממה דקה, חרף העדרו של בעל הבית. מי שכתב את קן לציפור, בגינת הירק,  יש לי גן ובאר יש-לי, אל הציפור וגמדי ליל  כל רכושי הפיוטי באותם ימי שחרות  קרם עור וגידים וקרחת בעיני רוחי הילדותיות, ביחוד כשהתנגנו בראשי המלים המולחנות של השיר שידעתי עוד מהגן של טובה ברחוב יבנה, שעתה, בתש"ו או תש"ז, נראה לי כה רחוק וילדותי: "בַּעֲרוּגַת הַגִּנָּה/ מִסָּבִיב לְחָבִית/ עָמְדוּ לִרְקֹד/ כְּרוּב עִם כְּרוּבִית." וכן: "רַק הַפּוֹל הַמִּסְכֵּן/ עָמַד לוֹ בָּדָד/ נִשְׁעָן עַל מַקְלוֹ/ נָע וְלֹא נָד."

במהדורות שמאמצע שנות השלושים כבר הודפסה הגירסה המתוקנת "האפוּן המסכן", אולם אנחנו שרנו "רק הפול המסכן" בנוסח השגור על פי מורינו. מורים מעדכנים את עצמם באיטיות מתונה וגם לבתי שרו בנוסח הישן. דומה שגם נכדי וניני ישירו אותו כך.

באותו היום לא נהייתי למשורר, אם בכלל. בדרך חזרה, באלנבי, מול חנות הספורט מרתון, חבטתי בחוול'ה שצבטה אותי קודם. כשהגענו לבית־הספר הועמדתי בפינה וחווה הסתודדה עם הבנות. השעה הבהירה נמוגה. על חורבות הטיול נערכתי למלחמה במערכת החינוך ובנשים. חששתי לציון ה"התנהגות" בתעודת השליש שלי, שלא היה מעולה גם בשליש הקודם. העמדתי פנים חצופות של התרסה. שבתי לשחק כדורגל, מתרוצץ בכל מאודי בעקבות הכדור המהוּה ומתאווה להיות ראשון לכל הכדורגלנים בעולם. בחלומותי הייתי זָמורה, שוערה של ספרד, הייתי וילי ברגר האגדי, הייתי מֶליקה, ובין זינוק לזינוק חלמתי על צמותיהן של גליה ורבקה וחווה וחדווה.

ובכל זאת, בעליית־גג נסתרת בלבבי, ככנף רננים נעלסה, שכן ביאליק, המשורר הגדול ביותר בעולם. מאז, אף כי חלפו־עברו ארבעים שנה והארץ לא שקטה, לא הסתלקתי מאמונתי, שלמשוררים גדולים קרחות ולא בלוריות, שכל צרות העולם ומצוקותיו מורטות את שערותיהם. כדורגלן גדול לא הייתי, אולם בלוריתי הסבירה, אם כי האפרפרה, מעידה שביאליק הוא המשורר הגדול ביותר בעולם.

 

תל־אביב, כ"א בתמוז תשמ"ח

 

המסה נכתבה לציון יום פטירתו של ביאליק בערב שנערך בבית ביאליק בשנת תשמ"ח, 1988. לאחר מכן נכללה בספר מסותי מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם, אגודת הסופרים העברים/זמורה־ביתן, 1991.

 

 

 

 

 

משה אונגרפלד (1983-1898)

 

22 תגובות

  1. גיורא, יפים הזכרונות האלה וגם צביטה בהם. הזכרת לי נשכחות – בילדותי הייתי נוסע באוטובוס דרך קבע לספריית בית ביאליק, ו"התקווה" אגב לא היתה דמיון (אא"כ התקלקל השעון ותוקן?).
    ואשר לקרחת – קשה, קשה, אבל כולנו עובדים על זה לאיטנו.

    • אללי ואבוי,גיורא

      מר אונגרפלד לא היה סלחן לתלמידי כיתה ג' של בית ספר רמז ברחוב מרדכי אנילביץ בבני ברק.ומעיקרו של דבר,
      זכתה רבקה פישמן למשיכה הגונה בתנוך האוזן על פשע החיטוט בחוטם בבית קודשי ביאליק,ולהזפתו הכועסת של המנהל שאול וסגן המנהל אדון צבי אלישר.
      לא אתאר לך בפירוט את גמר החשבון רווי הגיר שזכה בו משה פיילר על הבלון שמעשה שטן,התפוצץ בכניסה לקודש הקודשים מיידי המורה,גב' רימונה קולשינסקי.אני זוכר במעומעם את נביחתו הצרודה של מר אונגרפלד,"ביאליק אהב ילדים!!!!!!"
      בקול מלא שנאה.מבקר הספרות בן השמונה שבי תמה כיצד זה כועס יצור מחוטם זה
      -חוטמו היה עצום מידות- על מי שמחטט באפו.לא עדיף היה,אמרתי לעצמי בתמיהה,שחלף נזיפותיו ומשיכותיו באוזן
      יבקש מכל הילדים במטותא שיעזרו לו לחטט בחוטמו הוא?!.זכרון זה קילקל לי את המקרא בביאליק שנים רבות,בזכות אונגרפלד היקר באדם.ממני,עמיתך.

  2. מירי פליישר

    נהניתי

  3. תארת יפה. כך זה היה. אני הייתי באה באוטובוס מבת ים לשבת לקרוא, אם אונגרפלד הסכים לתת לי את הספר. ספרי שבתאי צבי למשל, לא הסכים!

  4. וצ"ל "יש לי גן ובאר יש לי"

    • יפה רגישה ופיוטית המסה שלך גיורא מה שנצבע בצבעי הילדות הזכים לעולם אינו דוהה עם הזמן, גם העין הבוגרת והמפוכחת של המבוגר לא תוכל לשנות . ילדים אוהבים להגדיל דברים: כל גבעה נדמית להם כהר סיני וכל שלולית כים סוף. טעט ראשוני של ילדות יש ב"קרחתו של ביאליק" אהבתי אתהניחוחות ,גיורא, ביאליק אכן משורר וסופר נפלא (לאומי או לא לאומי) מי כביאליק ידע להחיות עולם של ילדות על ניחוחותיו ומראות השתיה שלו מבחינה זו "ספיח" הוא סיפור מכונן , אכן ידע המשורר, שפעם אחת ישת האדם מכוס הזהב וחזון נעורים לא ישנה לאיש פעמים .

    • גיורא לשם

      לאמיר,
      צדקת ותיקנתי.

  5. גיורא יקר, זכרונות יפים, מורשת יפה לך.

    משורר שצרות העולם ומצוקותיו מורטות את שערות ראשו…והיכן העול הזה נותן סימנים אצל משוררות?…(שאלה טובה, לא? ואולי יש לך מושג?)

    • קריאה חוזרת במסה זו – הנאה צרופה ; גם לי – והרי לא גדלתי בתל-אביב ,ובשנות ילדותךהמוקדמות , גיורא , עדיין לא נוצרתי( אפילו לא בדמיונם של הורי) .ובשבילי ביאליק הוא , בכל זאת, תופעה מופלאה. מי יגול עפר מעיניו ( הכחולות-ירקרקות-אפרפרות , אם נסתמך על תיאור שמסרו כמה ממכריו, בהם הצייר גליקסברג) . דא עקא , הקרחת ! נו , הרי טשרניחובסקי – לא קוטל-קנים כלל; משורר נהדר שנזנח ונשכח, משום מה (ולידו כמה וכמה משוררים מצוינים בני 'דור ביאליק', אזרחי תל-אביב גם הם , כגון פיכמן או יעקב שטיינברג) – נשא בלורית שיער לתפארה ! אל לכם , המשוררים, 'לעבוד על קרחת' ; זה באמת רק 'ספיח' ! והשאר יסופר בתולדותיהן של מספרות תל-אביב ( בלשון ימינו : סלונים לעיצוב שיער וגו' ).
      עודד

  6. טובה גרטנר

    היי גיורא עכשיו קראתי
    מאוד נהנתי
    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם