ליחצן את הכלב

כמה סופרים בישראל חיים על כתיבתם? חמישה? עשרה? 

גם מי שאינו אוהב לשקוע בהרהורים כאלה אינו יכול לפטור את עצמו מן הניחוש שלי, ששכר־הסופרים של כוכב תקשורת כדן מירון בעבור מאמר בעיתון נמוך משכר "ציפורה" או "סתמי". ובמחשבה שנייה, משכרה של עירית לינור, אם לנקוב בשם מפורש אחד.

לעירית לינור עט זריז, ממזרי. אפילו חולשתם היחסית של ספריה המשעשעים שירת הסירנה (עכשיו, הסרט) ושתי שלגיות אינה מעיבה על ההבזקים הנורים לכל עבר (וכל איבר) בטורהּ הסאטירי השבועי. כך, לכל הפחות, התרשמתי בימי כתיבתה בעתון חדשות ז"ל.

דן מירון, מיותר לציין, הוא מבקר ספרות אקדמי מן השורה הראשונה ומצליחן לפי כל קנה־מידה. לא במקרה. כאיש מוכשר, חרוץ ויודע כתוב (אם כי הוא נדרש לעתים לעשר מלים כאשר אפשר להסתפק בשש), דן מירון יודע ל"מַמֵּשׁ" (כפי שאומרים בשוק ההון) את השקעותיו הלמדניות. אין בכך פסול, זולת האנומליה: בכלי התקשורת משלמים יותר לכותבים שאינם מגיעים לקרסוליו.

עיני אינה צרה בעירית לינור. גם דן מירון אינו נמצא כאן על תקן של קדוש מעונה. ללינור, כך נדמה לי, יותר קוראים. בעיני מעסיקיהם, בעלי העיתונים, שניהם נמדדים בסולם ערכים תקשורתי זהה  הרייטינג.

בנאלי להתלונן על כך שתורת הפערים הכלכלית הזאת פושה דווקא באומה שמתעקשת לכנות את עצמה "עם הספר". מה לנו כי נלין על עיתונים, על עורכיהם ועל מו"ליהם, שכן מה נאמר על מבקרים פחות נוצצים מדן מירון, על משוררים (שקוראיהם מעטים, בדרך הטבע) ועל סופרים, שמיטבם אינו מן הסוג המתחבב בנקל על קוראים.

לפני 160 שנה ויותר העיר אלקסיס דה טוקוויל, בביקור היחיד שערך באמריקה, בפרק קצרצר הקרוי הספרות כפרקמטיה: 
"דמוקרטיה לא רק נוסכת טעם לספרות באנשים ממעמדות הסוחרים ובעלי־המלאכה, היא אף מחדירה רוח של פרקמטיה לספרות. קהל הקוראים הגדל ללא הרף והרצון הבלתי־פוסק למשהו חדש, מבטיח מכירת ספרים שאיש אינו מרבה להחשיבם."

הזהרתו של טוקוויל ניתנת בנקל לתרגום כאן ועכשיו. בחברה דמוקרטית, סופרים רבים מתיחסים אל הספרות כאל משלח־יד סתם וקוראים רבים מתיחסים אל הספרות כאל מצרך. השאלה היא, האם ה"יצרן" מספק סחורה בעלת ערך ואם ה"צרכן" מקבל מצרך שאותו הוא רוצה לרכוש.

לפני ימים אחדים קראתי בכתב־העת לספרות מאזנים דברים אחדים במדור שהוקדש לרב־שיח שהוכתר בכותרת ספרות: תקשורת/שיווק/יחסי־ציבור. דברי הפתיחה (איך לא?) נכתבו בידי דליה מגנט, שהוגדרה כמומחית לפרסום, שיווק ויחסי ציבור.

זה בסדר. אך דליה מגנט גם מתימרת לירות בליסטראות פילוסופיות כבדות, כגון "אני מוכר – משמע אני קיים". התחכמות נאה, לכל הדעות, אלמלא היתה מזמינה לפטור בני־אדם מן ההכרח לחשוב. כשמדובר בסופרים, העסק מסובך יותר. כשסופר אומר, "אני כותב  משמע אני קיים," האמירה הזאת (איך לומר זאת בלא קונוטציות הירואיות?) היא "על באמת". אולם אינני רוצה להתעלל יתר על המידה בהיגדי סוחר־סופר. הבעיה היא הסתירה המהותית שבין יצירה למסחר.

אני מודה שדליה מגנט נאמנה לתפקידה כמשווקת, ואין טעם להתווכח על כך. הצרה מתחילה כאשר היא מתחילה לארוז את "המוצר" ולמנות את תכונותיו המסחריות. או־אז אנחנו מוזמנים לצעוד אתה ביריד ההבלים.

– "אנחנו עוסקים בשיווק ספרות," אומרת מגנט בג'ינגלית.

– "לא נכון," אני מתקומם חרש, "אתם עוסקים בשיווק ספרים."

קולות ההתקוממות גוברים בקרבי כאשר עיני מעיינות בדברי שכנתה לכתב־העת, רות אלמוג. "מנקודת הראות הכלכלית אין ספק, שתרבות היא מוצר ככל מוצר," כותבת אלמוג ללא ניקור של ספק. ושוב אני מוחה, "לא נכון," אם כי הפעם בקולי קולות. תרבות היא כל מה שאין לו מחיר, אני מתעקש.

למען האמת, אני מתקשה להאמין שרות אלמוג מתיחסת אל ספריה כאל מוצרים. התנהגותו של השוק היתה צריכה לטפוח על פניה וללמדהּ סדרו של עולם. העובדות מדברות בעד עצמן: לעולם אין מוניטין של סופר קובעים את מחירו של הספר בשוק או את תפוצתו (למעט ספרים משומשים, שכבר היה מי שקראם והוציאם למכירה. אך זהו עניין שמעבר ליחסי־ציבור ותמלוגים). בתחשיבי המו"לים, מוניטין אינם מצטרפים כלל לעלות.

הסופר, בנפשו פנימה, יודע כי יצירתו חומקת מכל הגדרה של מחיר ותחשיב. אפשר "לתקשר" את "חייו", ליַחצן את כלבו, למכור מקומונים המונים בפרוטרוט את אהבותיו ושנאותיו, ואף לשווק את ספריו בכמויות. אולם בסתר לבו הוא יודע, כי את שורש נשמתו, את עולמו, את "גילויו וכיסויו", את הדבר המיוחד ההופך אותו למה שהוא כסופר, לא ניתן להפוך ל"מוצר", אפילו במחיר חייו.

לאחר כל הדברים האלה, הסופר, כך נדמה לי, חש תִפלות. 
על איזה יחסי ציבור מדובר פה? מה יועיל לו החיזור על השווקים? כמה מזומנים יצלצלו בכיסו לאחר שימכור את כל המוניטין שלו, אם מוניטין הם אכן מטבע עובר לסוחר?

"אם כבר אוכלים חזיר, מוטב שהשמן ייזל," נאמר במימרת ליצים יידית.

בשביל סתם כבוד וכל כך מעט כסף כדאי לספוג השפלות כה רבות?

גיורא לשם, מעריב, 11.11.94