בננות - בלוגים / גיורא לשם / מוקדש ברוגז לנמושות בממסד הכלכלי והחברתי
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

מוקדש ברוגז לנמושות בממסד הכלכלי והחברתי

 

 

 

המשׁורר והשׂררה

 

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָׂר אֹמְרִים כְּבָר רָכַב!

אָבֹא לְעֵת עֶרֶב אֹמְרִים כְּבָר שָׁכַב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלָד בְּלִי כּוֹכָב!

ר' אברהם בן עזרא

 

אתה משורר מזדקן ונכה. רעייתך גמלאית. אתה חי בצניעות ("הסתפקות במועט", כתב דוד שמעוני באידיליה). אתה לובש בגדים לא אופנתיים ויושב בבית-קפה ישן ברובע תל-אביבי ישן, לא בפאב, הקפה והקרוּאסוֹן נרשמים על החשבון ואתה משלם כאשר יש לך.

אתה חי בישראל. אתה לא אוהב לנדוד. אין לך מכונית ואין לך החזקת רכב. למדת "לשלול את הגלות" ועל כן אתה יושב במולדת שאתה אוהב. נסיעותיך לחו"ל נדירות. כאשר נסעת, הנסיעה היתה מכספך ולא על חשבון הציבור. אתה יליד תל-אביב, או מרחביה, או ירושלים, או שדרות. ריחם, צבעם וקצב חייהם של מקומות אלה ותושביהם זורמים בדמך ואתה מדמם בהם. כאן נולדת וכאן תמות בתאונה או בפיגוע או על מיטתך, כתקוותו של יהודה עמיחי.

אתה חובב ציון בנוסח אחד-העם. כמשורר, אתה דבק בשפה העברית. אתה חי למען משפחתך אך גם למען הספרות העברית, והספרות העברית חיה בך. אתה לא שואל "למי אני עמל?" שכן אתה פטריוט. יש לך עניין רב בשאלות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות. אתה ממתין בקוצר-רוח למהדורת החדשות. אתה רוצה להניח את ידך ועיניך על דופק החיים, לדעת מה קורה, מה מדאיג את "עמישראל", מה רוצות המפלגות, לאן הולך הכסף שאתה משלם במסים ובארנונות. אתה רוצה שהחיים יהדהדו בשיריך ובמסותיך בכל רצינותם, שדאגות הכלל לא יניחו לך לישון בלילה. אתה מעורב. אתה מאמין במעורבות.

נסיון חייך הרגיל אותך לומר "יהיה טוב". זאת חומת המגן שלך, פוליסת הביטוח הרגשית שלך. המשפט הזה לבדו הופך אותך לפטריוט. במובן הזה אתה פטריוט כל ימי חייך, ואפילו אחרי מותך: "יהיה טוב" הסיסמה יפה גם על מצבתך כשתעבור אל עולם שכולו טוב בסיועה של החברה קדישא.

ובינתיים, החיים נמשכים. צריך לשלם במכולת. צריך לשלם בשופרסל. צריך נעליים. צריך תרופות. צריך טלפון. ולעתים פאקס. אתה זקוק לחשמל, לעט, למחשב, לנייר, לבולי דואר, למעטפות. לפעמים אתה נדרש לספרים אחדים. לך, משורר יקר, לא משלמים "ספרות מקצועית".

"משירה לא מתפרנסים," את זה אתה מַפנים מנעוריך. בתי-הספר נטעו את הלקח הזה בתודעתך בימי נעוריך הנלהבים. גם ההורים לא חשׂכו ממך את שבט המעשיוּת: "מקצוע, מקצוע!". אבל אתה גם יודע לכתוב מסות ומאמרים ואף לתרגם, ולא רק לכתוב שירים. לפעמים מזמינים אצלך משהו, ולפעמים לא. לפעמים משלמים, ולפעמים לא. עורך כלשהו מזמין מאמר לכתב-עת והמו"ל שלו חייב לך כסף.. "לך תתבע בבית-המשפט," הוא צוחק לך ישר בפרצוף כאשר המו"ל ובטאונו כבר אינם שווים את בול הדואר על מכתב ההתראה.

עתונים טובים שבהם כתבת בעבר, נסגרו. מוספים לספרות שבהם פרסמת שירים, מסות ותרגומים, הצטמקו. בטוריהם המתכווצים נמכרים ברשימות רבי-המכר עוד 200 ספרי בישול או זכרונות של גיישה ישראלית שהיתה או לא היתה ביפן.

בכתבי-העת ששרדו, שעורכיהם מתמודדים יום-יום עם גרעונות כרוניים, בחשבונות נייר ודפוס ובהבטחות סרק של תמיכה, אתה מוזמן לתת מפרי עטך/עבודתך כמחוות הוקרה, שהרי אין כסף לשכר סופרים, רק לנייר ולדפוס. קובץ שיריך החדש מאזן את טוב החובה בחשבונו של המו"ל, על חשבונך או על חשבון הציבור (כלומר על חשבונך, בעקיפין).

בהיותך רהוט/בהיר-מחשבה/מעמיק/רציני אתה פסול מראש למשרה מכניסה בתקשורת. אתה כלום אם אינך מועמד בפריימריס/סלבריטאי/דוגמנית/קוִיר/טראנסג'נדר או כלב מזמר. אל דאגה, מכורסתך הישנה והמרופטת תראה את כוכבי השביט החדשים, את גיבורי התרבות בני יומם, את "הבשר הטרי" בעסקי השעשועים. האקרן, כנייר, סובל הכל.

כעבור שעה קלה מול האקרן ראשך מתחיל להסתחרר. בין כזביו של עסקן מצוי לבין הבליו של תעשיין בידור אתה מתחיל להיות משוכנע שהלשון שהיא כל חייך אינה עברית. עד מהרה אין לך "מושג ירוק", אם השפה "פיקחת" או פיכחת", או אם הטיעון העילג ששמעת "מחזיק מים". אבל אתה מכור לחדשות, ליומני הבוקר, הצהריים, הערב והלילה, למסיבות העתונאים בשידור חי וישיר ל"עמישראל" כאשר נמרי הנייר של התקשורת המשודרת והכתובה מראיינים את ראש הממשלה, שר האוצר, נגיד בנק ישראל. אין לך בררה, שהרי אצלנו "אין רגע דל", כפי שהתחכמה פזמונאית לאומית בעברית-אנגלית ומדקלם כל מראיין בכיר וזוטר.

הדברים חשובים, משורר יקר ופטריוט. מה שתשמע בשידור החי ישפיע על החיים יותר משיריך, ממסותיך ומתרגומיך. קצבת הנכות תוקפא, קצבת הזקנה תוקפא, תקציב הבריאות יקוצץ, תקציב התרבות יקוצץ, תקציב החינוך יקוצץ, הספריות הציבוריות תהיינה ספריות של מעלה כדי לממן ישיבות של מטה. התמיכות בכתבי-עת, במופעי תיאטרון, בערבי ספרות ובפעולות תרבות יופחתו מאוד, יוקפאו, יבוטלו, ייעלמו. גם השירה צריכה להירתם למדיניות הכלכלית, משורר יקר, לעזרת העם, לעזרת העם!

למענך, המשורר לעתיד (אם אכן תחליט להקריב את חייך על מזבח השירה), דליתי קטע מאת המשורר פרנסיס סקארפה, מן האלגיה הסוריאליסטית שיר מטבח, לזכר המשורר היהודי טריסטאן צארה: "בִּהְיוֹתִי אִישׁ זָקֵן כָּעֵת/ אֲנִי מְהַרְהֵר בַּמִּטָּה./ אֲנִי מְהַרְהֵר לֹא כְלוּם. אֲנִי מְהַרְהֵר שִׁירִים […]/  רְגָשׁוֹת מְתוּחִים כְּתֹף עַל סֹרֶג הַמַּחֲשָׁבָה/ כִּבְשָׂרְךָ הַמִּתְכַּלֶּה הַמָּתוּחַ עַל עַצְמוֹתָיו./ […] כָּל הַשִּׁירִים מֻפְרְכֵי הִגָּיוֹן אֲרָעִיִּים/ […] אִישׁ זָקֵן בַּמִּטְבָּח, רוֹקֵחַ מִלִּים."

ולמענך, הקורא הנבון, העתקתי סונט שלם, בוטה כביום היוולדו לפני כ-300 שנה, כפי שנכתב בידי המשורר שמשון כהן מודון, יליד מנטובה (תל"ט-תפ"ז):

 

המשוררים הבוערים

 

אֶל-הַר זְמִירוֹת לַעֲלוֹת יַעְפִּילוּ

הַיּוֹם חֲמוֹרִים נוֹשְׂאֵי מַרְדָּעַת,

הַקּוֹף וְהַיַּנְשׁוּף וְאִישׁ מַךְ דָּעַת,

כָּל-עִלְּגֵי שָׂפָה בְּרֹן יַצְהִילוּ.

 

מֵאָז קְצִינֵי-שִׁיר גְּבוּל הִגְבִּילוּ

סָבִיב לְהַר לֹא יוּכְלוּ לָגַעַת,

אַךְ פָּרְצוּ גָּדֵר בְּרֹב מִגְרָעַת,

גַּם יַעֲלוּ עָלֹה, וְלֹא הוֹעִילוּ.

 

הָהּ כִּי מְאוֹד זִמְרָה בְּצֵל הִקְדִּירוּ,

שִׁירוֹת כְּסִירוֹת מִשְּׁחוֹר הוּעָמוּ.

נֹעַם מְלִיצוֹת-צוּף בְּמַר הֵמִירוּ.

 

לָהֶם מְקוֹרוֹת הַזָּמִיר נִסְתָּמוּ,

לֹא יָדְעוּ דַּבֵּר, וְשִׁיר יָשִׁירוּ,

לוּ יַחֲרִישׁוּ אוֹמְרָה: יֶחְכָּמוּ.

 

מתוך ספר מסותי ציירי הנמרים מסות על מומרים וכופרים, הוצאת קשב לשירה, 2008.

המסה ראתה אור שנים אחדות קודם לכן בכתב-העת "נתיב" שבמרכז אריאל.

 

 

"שני משוררים", ציור קיר מן המאה ה-1 לפני הספירה, נמצא בעיר סטביה שליד פומפיי. העיר נהרסה ברובה בשנת 79 לפני הספירה (149 שנים לפני חורבן בית שני בירושלים).
יתכן שזאת הפעם האחרונה ש"עשו" כבוד למשוררים.

 

 

22 תגובות

  1. בדם לבי, כתבת, גיורא

    האם צרת רבים חצי נחמה?

    ואיך מסתיים פזמונו של בן-עזרא שכבר בילדותי הזדהיתי איתו כל כך:

    "ולו קברן הייתי –

    לא מת איש כל ימי חיי."

  2. המאמר הוא נדבך נוסף לקינה על "מות המשורר" . אני לא אומר "מות השירה" כי תמיד יהיו מי שיפלו בקסמי הפיה הזו ויכתבו עצמם עד מותם (גם אם יהיו עניים מרודים).

    לי ,באופן אישי יש דין ודברים עם השירה. אבל לפחות אני יכול לומר שהסם תקף אותי כשכבר הייתי מסודר היטב מבחינה כלכלית.

    • נטע אלקיים

      אין לי מילים
      רק אם אחריש אחכם…
      אבל אני חייבת לומר
      שעל אף גילי הבשרני
      אמת צורבת שכזו ממוטטת
      חומות שנים
      ונחרטת ב'בשר הטרי'

    • גיורא לשם

      לגיורא פישר,
      המסה אינה תלונה אישית, אף כי היא כתובה בגוף ראשון.

      • לגיורא לשם שלום.

        מאחר והקטע הופיע בספר על מסות, אז הוא כנראה מסה.
        אבל אם הוא לא סוג של תלונה אישית ,אז למה הוא כתוב בגוף ראשון עם שפע פרטים ביוגרפיים המתאימים לביוגרפיה שלך?
        אני לא רואה בכך פסול, שהרי אנחנו כותבים את עצמנו. אבל אם רצית להרחיק עדות הרי היית יכול לנסח את הדברים אחרת.

        • גיורא לשם

          לגיורא פישר, ערב טוב.
          םשוט שיעשע אותי לכתוב מסה בלתי-אישית בגוף ראשון, בבחינת
          tungue in cheek.
          חזרתי ובדקתי הערב את "הפרטים האישיים", והאמת היא שהם מזעריים ביותר, אם כי הרושם הוא ההיפך הגמור.

  3. תמי קאלי

    גיורא יקר, נמושות לא קשה למצוא בכל פינה, אבל משוררים פחות. בכל זאת משורר אמיתי לא קם בבקר ומחליט שהוא עם. השירה, נדמה, בחרה בו "להשתורר" דרכו, ועל כך אין לו על מי להלין. מצד שני שילך לעזעזל הממסד, בלי שירה והגות, בלי משוררים אין להם תוכן וצורה לעצמם, אז לפחות שיתנו כבוד.

  4. רות בלומרט

    שירו של אברבם אבן עזרא הוא הפכפך ומורכב. לכאורה מתנגן גורל ה"או י-"-עלה מרכב "או י"–עלה משכב\ "אויה" לאיש עני וכו'.
    אבל הסיפור מתעתע: אשכים ואילו הוא השכים יותר. אבוא לעת ערב, אומרים כבר שכב…השר אדם חרוץ, משכים לעסקיו ומנהל חיים מסודרים בניגוד למשורר הספונטני הנזקק לחסדיו. אבל זו הערה צדדית, בתקופה שבה לא הדפיסו ספרים, משורר נזקק למצנט לפרנסתו וכתב עבורו מכתבים, העתיק ספרים, וחיבר שירי תהילה… כן זו היתה פרנסה מקובלת. רק משה אבן עזרא שהשיג משרת גובה מסים דומני על המלח באזורו, וריה"ל שהיה רופא, לא נזקקו לחסדים. אבן גבירול המוכשר מכולם מת בגיל 33 ממחלת עור והתקשה להתפרנס מחסדי מטיביו…
    ואם נשוב לאברהם אבן עזרא שנדד ממקום למקום לפרנסתו דרך דרום צרפת ונפטר בלונדון, כתב פירושים, העתיק ספרים ועוד, על מנת לכתוב שירה. וכיוון שהיה חרוץ [שלא כמו הפרשנות האלטרנטיבית בשיר], ראה עצמו חסר מזל וכתב :
    ""לו אהיה סוחר בתכריכין-לא יגועון אישים בכל ימי."
    מעניין אם ניסה זאת.

  5. בלומרט רות

    אכן, הקריאה הראשונה והמקובלת מדברת על דחיית המשורר בידי אנשי השר בנימוקים מנימוקים שונים. אבל תיתכן גם קריאה אחרת, שוב כפי שהסברתי אינה הולמת את מהלך חייב התזזיתי יצירתי של המשורר הפרשן…

  6. גיורא, דבריך נטעו בי עמוק. כתבת יפה.
    המשך לכתוב

    בסוף יהיה טוב

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם