ג. תל-אביב של אמצע — קטעי מסה (המשך)

"אין לי כוח לגדל זקן שיקראו לי 'יהודון', לצום וכיוצא באלה. אין לי אפילו כוח לאכול מצות כהלכה. אני מתגורר כעת אצל יהודי (מול מוזר וגאנס) ומקבל מצות במקום לחם ושובר לי את השיניים. אולם אני מתנחם וחושב: הרי אנחנו בגלות!" (היינריך היינה).

"זִכרו את היינה. בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של היינה, אלא מניח הייתי לה שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם […] תחת זה אין לך, כמדומה, מצוות "פדיון שבויים" גדולה מזו, שיש בתרגום עברי לשירי היינה, יהודי זה, שהיסורים מירקו את עוונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלוהי ישראל. (ח"נ ביאליק, הספר העברי)

תל-אביב היא עיר שאי-אפשר לתעות בה, אף כי בתיה הם צֶבֶר אדריכלי אקלקטי ולא שדרות מטופחות בשתי-וערב מדוייק. שוררים בה סדר ואי-סדר שהכתיבו נסיבות המקום והזמן. קיים סדר מספרי הבתים, קיימות פרשות המים המדומות ליד מגדל שלום (במתחם הגימנסיה העברית הרצליה שנהרסה כדי שייבנה) ובכיכר מוגרבי. בעיר החדשה, החסרה תודעה היסטורית ואולי גם סדר כפשוטו, המינהל נכנע לסדר האקראי של רכישת שטחי קרקע מזדמנים.

הליך נקיבת השמות והקצאתם לרחובות עשויים ליצור צירופים מעניינים ואף מוזרים: הרצל ואחד-העם ניצבים זה לזה; טשרניחובסקי וביאליק נפגשים באלנבי בזווית חדה למדי; ארלוזורוב וז'בוטינסקי מקבילים. שמות אחדים בולטים בזרותם, ובהם השם היינריך היינה, ולאו דווקא מחמת צלצולו הגרמני. שמות זרים רבים ומשונים מנמרים את פזוּרת הרחובות בעיר. היינה הוא כנראה היהודי המומר היחיד ששמו קֹרא על רחוב בעיר, ואולי בארץ כולה. כותרתו של הסיפור הלא שלם הרבי מבכרך אמנם הוענקה בעבר לרחוב בשכונה הגרמנית בואכה יפו, אף כי היינה שם בפי גיבורו, דון יצחק אברבנאל (ורחוב ע"ש אברבנאל נמצא לא הרחק משם) את המלים הראויות להיאמר מפיו של עכו"ם: "אכן, פכאן אני, וכמו העברים הצחיחים, חדלי משוש, כן לזרא לי הנוצרים הקודרים, תאבי סיגופים. אדונתנו מצידון, עשתורת הקדושה, הלא תסלח על היותי כורע ומתפלל לפני אם הצער של הצלוב…" (מגרמנית: שמואל פרלמן).

אני סקרן לדעת כיצד היה יונתן רטוש מגיב על עשתורת של היינריך היינה.

אינני יודע מה הניע את פרנסי העיר להכשיר את סיפורו של היינה ולקרוא על שמו רחוב. אולי כרכו את גרמניותו עם השכונה הגרמנית שבה ניצבת כנסיית עמנואל והתגורר הרופא הודג'קינס שמחלה ממאירה איומה קרויה על שמו, אולם קברו ניצב ביפו ולא בתל-אביב, ואולי התעלמו מתחושתו של היינה שיהדות היא ישות היסטורית, אלילית יותר ממונותאיסטית, ולאו דווקא אמונה באל אחד. אפשר שפרנסי העיר לא קראו את הסיפור והחלטתם היתה פשרה סתם, כדרכן של ועדות.

פרנסי העיר לדורותיהם נהגו בהתחסדות. דרישות והצעות להנציח את המשורר המומר בקריאות שמו על רחוב נדחו במשך חמישים שנה בשל התנצרותו ב-1825. לבסוף נעתר ראש העירייה שלמה להט להעניק להיינה רחוב אך לא היה בנמצא רחוב בן-בלי-שם ליד ביאליק וטשרניחובסקי. לוּ שאלו את פיהם, שמו של היינה היה מתנוסס על מפת העיר בחייהם. הרחוב שנבחר הוא באיזור מלאכה בדרום תל-אביב, לא רחוק ממקום הולדתי וממגרשי הכדורגל של מכבי יפו ובלומפילד (המגרש ששמו בעבר היה באסה – בִּיצה), ניצב לרחוב נס לגויים. כנראה שהיינה היה מגחך על מיקום הרחוב.

תל-אביב דומה למרבית המפעלים שהצליחו בארץ-ישראל – היא אִלתור יותר מתכנון, ועקשנות יותר משקדנות. מעל כל, זאת עיר שאין בה מרכז אחד. היא מבוזרת, אמבית, פתוחה לכל עבר, לכל אדם, לכל משלח-יד ולכל מחשבה. ממדיה עדיין אינם מגמדים את תושביה. בעברה אין משקע של מורשת מעיקה אולם עתידה מסתמן בגורדי שחקים ובענני ערפיח. אין בה שמץ של שאיפה לכוח, לתפארת, לגדוּלה. אפילו עולמה התחתון, "מדד" בינלאומי למטרופולין, היה בימים עברוּ "לודז'אי" ומשפחתי בנוסח מוישה נאדיר. שנים רבות היה כייס ידוע שוער כדורגל של קבוצה תל-אביבית בליגה העליונה ורכז של קבוצת כדורסל היה פושע. בשנים האחרונות החלה העיר להצטיין יותר בחבורות פשע מאורגנות המרבות נכסים ורצחנות, אות וסימן לישראליות אלימה, ששורשיה בכלכלת שוק, בזלזול בחוק ובהתנהגות פוליטית המטפחת תחושה שכל דאלים גְבָר וגֶבֶר ולית דין ולית דיין.

אולם בעיקרה, העיר היא כרך שתווי פניו הם קרתנות שמחה בקרתנותה. זאת עיר בעל-בתית כשם שהיא נובורישית, עממית ובהמית כאחד, שקועה במסחר, במלאכה, בשירותים ובבילויים. תמול שלשום של ש"י עגנון, המבדיל בין ירושלים לנווה צדק (נווה סדק, כהיגוי התימני בפי לצים), כרך השיממון של אברהם שלונסקי, חגיגת הקיץ של נתן אלתרמן, העיר בלי קונצפציה של מאיר ויזלטיר, תל-אביב שבזכרון דברים ובסוף דבר של יעקב שבתאי, עירם של יצחק אורפז, יורם קניוק, משה דור, יאיר הורביץ ויוצרים רבים אחרים, מתמזגים לכדי תמונה קיבוצית של עירוניוּת השמחה למדי בחלקה.

——————

מתוך ספר מסותי ציירי הנמרים – מסות על מומרים וכופרים שראה אור בהוצאת "קשב" לשירה, 2008.

היינריך היינה בקריקטורה שצויירה בשנת 1906