בננות - בלוגים / / בעבור זוג מכנסיים
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

בעבור זוג מכנסיים

מעולם לא כתבתי ב"בירו". לעט הכדורי, הגלובוס למיניהו, התיחסתי באיבה מאז ומתמיד, כפי שראוי להתיחס לממזרים שנולדו בדור המתירנות. יש משהו אובסצני בעגילי כרום, בחיתולי נייר, בצלחות פלסטיק, בתחליפי קפה ובעטים כדוריים. הכותבים בהם אינם יודעים חדוות כתיבה מהי.

בילדותי התאהבתי ב"כַּתָּב" ארצישראלית ובגזרתה העגלגלה והחטובה. מאז אני נמשך בתאוות־בשרים לאהובה, שבעורקיה נוזל דיו שחור. אשתי שתחי' בילתה את ילדותה באקסטזה מתמדת: היא השחיזה עטי נוצה וכתבה בהם כתיבה תמה. עובדה ביוגרפית זו חרצה את גורלנו. האם אכחיש את קבעון האהבה הפרוידיאני שבילדותי? הדקדוק העברי אינו מצליח לשכנע אותי שעט נובע הוא שם עצם ממין זכר.

אמור לי מה עטך ואֹמר לך מי אתה! זו כל העטיולוגיה כולה על ציפורן אחת. אין "שפר" דומה ל"פארקר" ואין ה"לאמי" מגיע לקרסולי ה"ווטרמנ'ס"  מדרגות מדרגות לאצילות העטית. מעלין ומורידין על־פי הגוף והציפורן, על־פי המשאבה והמכסה. זו האצולה היחידה שבה דם כחול נחשב לפלבאי, ועדיף הדם השחור או הדם הסגול.

אציל אמיתי, אוהב עטים מבטן ומלידה, יחבב את העט על חין כתיבתו. גאוותו על הקו הטהור, על הקימור המחוטב, על הסלסול הצרוף. פסיעה לא גסה במשעולי הנייר תשמח לבב כותב. לא ערך כספי, לא קאראטים של זהב וסטרלינגים של כסף, לא ציצים ופרחים, ולא היחוס. עט שראה אור עולם לפני מלחמת העולם השנייה וחצה יבשות וימים ועוד כוחו במותניו לרוץ על הנייר בעידן המחשבים ומעבדי התמלילים, הוא מאצילי האצילים. לו יאה המלוכה, והוא כבוד לאדוניו.

לא בבתי קפה ולא בפאבים, כי אם ברחוב תל־אביבי ישן, מן המחדשים ימיהם כקדם בלהט מר להט, קבעה אצולת העטים את משכנה. ברחוב שינקין, ליד חנות המאה ה־20, שהיא מקדש המעט למתמכרים לספר, ומול בית־עקד התקליטים אלגרו. ספון בחנותו עט לכל עת משה הכהן, שהוא הווזיר הגדול לעובדי העטים. רופא עטים הוא. כירורג הציפורניים והמשאבות, פאתולוג הדיו. ברוך רופא חולי העטים! בין ניקוי לשאיבה ישיח בדברי הימים של היחסנים בעטים. צער גידול עטים הריהו כטיפוח סוסים ערביים גזעיים וכטיפול בכרמי־גפן ליינות משובחים. עט, כמו סוס, זקוק ליד אוהבת.

הוא, משה הכהן, היחיד בין מכרי, שראשית חינוכו הופקדה בידיה הדואגות של גננת ממין זכר  הלא הוא יחיאל הלפרין הזכור לטוב. זו הילדות הנכונה לדבקים בקולמוס ובדיו. לא תועיל פה ביקורת של פמיניסטים, שהרי אני מוצא באהבת עטים מאהבת נשים: זו המסירות, זו ההשבחה עם הזמן, זו הדבקות כבשר אחד. לכל אוהב ואוהב הסטרדיבריוס שלו, שהוא לא ימירנו באחר, אפילו תמורת מלכות שלמה. אצבעות ידו נתונות באהבה על מותני עטו ואין עטו עושה אלא את רצונו בלבד, ואין הוא אדון אלא לעטו שלו.

ומה לי יותר מעדותו הנאמנה של רעי משה הכהן, בכותבו על שבועת אמוניו בסיפורו בשל מכנסיים (בספר מה אדם, הוצאת תרמיל, 1985), בפרשת אובדנו של עט הזהב, העט של נחמן מגידו המשורר. זה המנון לעט ושיר להתנזרות משאר הבלי העולם הזה, לרבות זוג מכנסיים: "כדי לחסוך עשר לירות איבד את עט הזהב ששוויו הון תועפות, עט שגם אם תרבה את מחירו ככל שתרבה  כמותו לא תמצא. מי יודע כמה זוגות מכנסיים טובים שווה עט זה. פעם ביקשתי ממנו שייתן לי לכתוב בעט, לנסותו, ולא הסכים. אחרי־כן הביא לי חומר להדפסה, הניח ידו על כתפי, ואז הסכים לתת לי לנסות את העט. כתבתי בו. את שומעת? חלום! איזו קלות כתיבה  אינך יכולה לתאר לעצמך. אחרים היו טובי לב אליו יותר. הם אמרו לו  אל תתייאש, נחמן. העט לא נפל לים. הוא אבד ברחוב. מישהו ימצא את העט ויחזירנו לך. היום אין כותבים בעטים נובעים. הכל כותבים בעטים כדוריים, התרגלו אליהם, בני־אדם כבר אינם יכולים לכתוב בעטים נובעים, חוץ מיחידי סגולה. זה שימצא את העט לא יוכל להשתמש בו ויחזירנו לך."

אני, שבאוצרי עטים אחדים, מבין ללבו של נחמן. חבל על דאבדין ואינם משתכחים. עט זהב אמנם לא היה לי, אך "שפר" כסף ממשפחה טובה, שקנתה לי אשתי בתחי' בעבור פרי עטי, יש לי גם יש. והיתה השמחה שרויה במעוני לולא הלך לעולמו, בעצם הימים האלה, עט "שפר" בכיר, שחור, בעל גוף, שליווני בנאמנות מאז שנות השישים. לא בשיבה טובה נפטר מן העולם, כי אם בתאונת נפילה שריסקה את פי יניקתו ללא תקנה.

חשוב כמת? הנתיחה לאחר המוות שיבשה סדרי בראשית, כי הנה יש חיים לאחר המוות, כל עוד עטנו חי. בכתיבה כבנוצה, בהטבלות בדיו, יחיה גם ה"שפר" הזה חיי עולם. אמן.

כך ידידי, פאתולוג העטים. בקונסולטציה דובר גם ב"פארקר" שלי, שהובאה באלונקה מרופדת לבדיקה תקופתית. יחידתי שלי אינה מיוחסת כשארת־בשרה, ה"פארקר 51", הגם שהיא מתנאה בחוסן מעשי ובקו מעודן. בתום טקס הטבילה, שעה שהלב מתרחב למראה העט השב אל איתנו כסוס מירוץ כשיר, שאלתי על ה"שפר" המצולמת בקטלוג: יפהפיה גבוהה, זהובה בכל גופה, אותה לא יראה סופר וחי, כי החי על עטו לא ישיגנה מחמת המחיר.

וכאשר התלוננה אשתי שתחי' על זוג המכנסיים הישן שיצא מן האופנה, ודיברה על לבי שהגיעה השעה לקנות לי זוג חדש וגזעי, עשיתי עצמי חרש ושוטה. וקטן.

כי הדרך אל עט הזהב מתחילה בזוג מכנסיים. כמה זוגות מכנסיים עולה עט זהב? אשתי היודעת. כי לשתי אהבות אני שומר אמונים; את השנייה לא אמכור בזוג מכנסיים.

———————-

ידידי "ערסאל" , הכותב בבלוגיית "קפה דה מרקר", פירסם בימים אלה פוסט על עטים נובעים וכו' ועורר את קנאתי. מי שירצה לקרוא אותו מוזמן לעשות כן על-פי הקישור:  http://cafe.themarker.com/view.php?t=926729

אלא מה? פשפשתי בניירותי ומצאתי רשימה שכתבתי על עטים ב-1986 והחלטתי להציב את עֵטַי מול עֵטָיו. ואתם בחרו לעצמכם את שלל העטים האהובים עליכם!

הרשימה שלי ראתה אור ב"מעריב" ב-25 באפריל 1986.

 

 

 

20 תגובות

  1. אתה ממש ענתיקה

  2. חגית גרוסמן

    גיורא היקר השבוע מצאתי עט נובע שאין לה תחליף. ממש אוצר!! ואני לא אוותר עליה לעולם. היא מתוצרת חברה המייצרת כלים לציור. העט הזו היא כלי משובח ליצירה. המראה שלה קצת מצחיק, גוף ירוק ומחורר כך שאפשר לראות אם הדיו נגמר וראש אדום עם מצנפת ירוקה בקצה. ממש הפתעה, הראש שלה עובד כהלכה, חזק ואינו מאיים בהתפצלות עקב מכה. אני מאוהבת.

  3. חגית גרוסמן

    גיורא, הרשימה שלך נפלאה. לאחרונה ויתרתי על פארקר נובע. הרשימה שלך חושפת בפניי עולם יקר וקסום. תודה רבה.

  4. אגן, אין מוצלח וחביב כמו לכתוב,כנהוג וכחביב עליי בנוצת אווז וקסת דיו.
    ואכן, כלי-זין אלה מניבים רשימות מכולת מן המשובחות ביותר!
    השכנים אמנם מתלוננים על הרעש,הלכלוך והמהומה שמפיקים להק האווזים שבחצר, אבל זו דרכם של שכנים, תמיד להתלונן!
    אמנם גם מעת לעת הוטרינר העירוני מנסה להציק לנו, אבל…להיכן הוא נעלם פתאום??
    אהמ,בוא נאמר, שהאווזים מתלהבים י מהגיוון בתפריטם,יש לקוות שלכשיכלה ה"מלאי" הזה, יאותו להסתפק בתפריטם הישן, בתיאבון!…

  5. רות בלומרט

    מזכיר לי את השיר הצרפתי: לאור הלבנהau clair de la lune…

  6. שולמית אפפל

    שלחתי פעם חברה שלי שהייתה זקוקה לייעוץ משפטי לפרקליט ידוע וחבר טוב
    הוא כמובן הבין שכסף הוא לא יראה ממנה אבל שי קטן עט למשל יתקבל בברכה….ועכשיו חזרתי לקרא בחורשלילה

  7. תודה על ההפניה.

    וכמה מילים על משה הכהן, שחנותו שרדה עד עצם היום הזה, למרות התהפוכות שעברו על החנות מולו, ששמה היה בפשטות "אלגרו", והיו בו כמה מוכרים שהתמצאו בנבכי המוזיקה הקלאסית, עד שהיה שווה לפקוד את חנותם, בתום הביקור אצל "עט לכל עת", של משה הכהן.
    חלל החנות מוסתר מן הבאים בוילון, מה שרואים זה שולחן קטן, אחוריו יושב הבעלים, ומולו כיסא בודד, לא שניים, שכן מי שזכה לשבת שם, מבין שבמקומות כאלה אין מקום ליותר.
    הטלפון היה מוסתר מאחורי הוילון, ובכל צלצול, נעלם משה אחרי הוילון, ודיבר משם. מעולם לא הבנתי את המנהג הזה שלו, ומדוע לא עשה דבר, ורכש חוט מאריך לטלפונו, ואו אולי היה קובע את כניסתו לקיר בקרבת שולחנו, שכן, הוילון אמנם הסתיר אותו מאורחו, אבל לא מנע את הציטוט לשיחותיו.
    כך יצר אצלי העניין עם הוילון סוג של מסתורין, אבל מי ישאל איש לח"י בעבר, מה מסתתר מאחורי הוילון שחוצה את חלל חנותו לחצי.
    בעת שנהגתי לפקוד את חנותו לעיתים מזומנות, בשנות השמונים, התגוררתי בירושלים, ואליו הגעתי ישר בתום הנסיעה, גבר עלי פעם הצורך, וביקשתיו להשתמש בשירותים שלו.
    משה הצביע לעבר הוילון, וסימן לי כי מעוז חפצי מאחוריו. קמתי והסתתי את הוילון, ומעבר לו ניגלה מכשיר טלפון מונח על הרצפה וכיור קטן לשטיפת ידיים.
    מאחר ובפינה היה גם סולם, שהוביל לגלריה, אבל לא היה מזמין במיוחד, בעיקר בעקבות מצבו הרעועה, שכלל כמה שלבים שבורים, ושבורים בדרך, שבתי ושאלתי את משה, האם השירותים למעלה?
    משה חייך, ואמר לא, זה בהחלט שם, משמאלך.
    כך הבנתי שהכיור שימש את משה כשירותים, וגם אביזר לנטילת ידיים, כלומר אביזר די אוניברסאלי, והשתנתי בו, כפי שעשה משה, במשך עשרות שנים מקודם.
    עניין הטלפון נשאר בלתי פתור, אבל מסתורי הוילון התפוגגו להם.

השאר תגובה ל חגית גרוסמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם