בננות - בלוגים / / ביאליק עכשיו
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

ביאליק עכשיו

חשבון־נפש אישי

לזכר ישראל הלר, מורי ורבי

 

סופרים, קוראים ותלמידים בני־זמננו אינם מחבבים את ביאליק. יצירותיו נקראות כיום רק לעתים רחוקות ועל־ידי מעטים בלבד. גם המדף הביוגרפי של ביאליק עדיין לוקה בחסר. אבל דברים אלה אינם נכתבים כלפי טשטושה בכתובים של דמות המשורר כאדם, אלא כלפי אדישות מערכת החינוך וקהל הקוראים לשירת עבר כל־כך חשובה.

כמה עניינים מקשים על דרכו של הקורא אל שירת ביאליק: אוצר המלים הגדול ממלונו של קורא בן־זמננו, התנוונות תחושת השייכות הלאומית והתנגנות השירים בהטעמה אשכנזית. באשר להיקפו של אוצר המלים אי אפשר לומר דבר זולת הקריאה לחינוך לשוני טוב יותר. ובאשר להטעמה האשכנזית. יש הגזמה רבה באנינות אוזנינו מפני המוזיקליות ה"משובשת". וכי איננו מתגאים בכך שאנחנו שומעים שפות רבות? כיצד הרגלנו את אוזנינו ללשון זרה? סיגול אוזנינו ונפשנו למקצת חינה של ההטעמה האשכנזית עשוי לגרום לריכוך מסויים בנוקשות המלרעית השולטת בלשוננו ובשירתנו המבוטאות בהטעמה הספרדית. 

משינוי הטעם המוזיקלי בלשון סבלה, ועדין סובלת, שירתו קצרת הטורים של ביאליק. שירתו ארוכת־הטורים של ביאליק, זו הקרובה לפרוזה ריתמית בהיותה מושתתת על קדנצה ארוכה, שומרת על טעמה גם ללא סיועה של הלחנה. שירתו האפית של ביאליק היא אולי דגם השירה החשוב ביותר מבחינת שירת זמננו, אף כי הוא הזנוח ביותר. הדוגמה הבולטת ביותר לאפשרויות ריתמיות וצליליות בקדנצות ארוכות, ובצדן, להתפחויות דראמטיות, היא מגילת האש. שאני מתלבט אם לכנותה פואמה או מיני־אפוס, והיא אחד הנסיונות האחרונים בספרות העברית ליצור שירה אפית גדולה.

בהצהרה בעלת עניין היסטורי ואישי אומר נתן זך במסתו זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית: "שאלה אחרת, שלא כאן המקום לדון בה, היא שאלת מעמדה והשפעתה של שירת ביאליק […]. לפי שעה אסתפק רק בכך שאומר, כי שירת ביאליק – אף כי למען האמת מעולם לא היתה קרובה ללבי במיוחד – מילאה תפקיד היסטורי הכרחי בתולדות הספרות העברית החדשה, בהוותה מעין חוליַת־מעבר בין שירת ההשכלה לבין השירה המודרנית יותר. וכן גם זאת, שבשעת התוודעותי הראשונה לשירת אלתרמן, כבר לא נודעה לה לשירת ביאליק שום השפעה של ממש על היצירה החיה הנכתבת בארץ (אף כי איש לא הודה בכך אז, כשדרך שאיש אינו נכון להודות בכך כיום."  (הוצאת אל"ף, 1966, עמ' 66). אמנם זאת אמירה צדדית בחשבון הנוקב שערך זך בשעתו עם שירת אלתרמן ושלונסקי אך זך צודק בעניין עיקרי: כבשעת כתיבת המסה כן גם היום, לשירת ביאליק רק השפעה מועטה על זמננו ואין היא נקראת על־ידי רבים אלא בקריאה של חובה.

אני סבור שלא המרחק ההיסטורי לבדו גרם להשכחתן של דמויות־מופת בשירתנו ולהפחתה בערכן של תקופות בתולדותיה. השכחת העבר לא פסחה גם על פייטנים מוקדמים, לא על יהודה הלוי ובני דורו ומקומו, לא על ישראל נג'ארה (משורר נפלא בשירתו ובאורח חייו), לא על שלום שבזי, לא על יל"ג ומיכ"ל, ואלה רק מעטים מרבים. גם שירתם של שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, דוד שמעוני, אברהם שלונסקי ויצחק למדן אינה נקראת. שירתם של אצ"ג, רטוש וגורי גרמה לריגוש של הזדהות או התנגדות בתקופות קצרות בלבד. רק נתן אלתרמן לבדו יוצא דופן מן הבחינה הזאת, ותגובה חיה כלפי שירתו שרירה וקיימת עד עצם היום הזה. הדור הצעיר בשירה העברית צמוד בעיקר לשני משוררים קודמים – דוד אבידן ויונה וולך. מכל מקום, אנחנו שרויים בעיצומה של תקופה שבה מתרחש, באיטיות אך ללא הפסק, תהליך של התרחקות הקורא מן המשורר ושל המשורר מן הקורא. זהו תהליך מובהק של התרחקות בסגנון, בתרבות ובאורח־חיים.

תמצית תכניה של הספרות העברית עד קום המדינה היתה אצורה בשני תכני־יסוד: גלות וגאולה. התנוונותה של המחשבה היהודית בדורות האחרונים והתרחקותה של הספרות מתודעתו היומיומית של הקורא, כתופעות תרבותיות וחברתיות משולבות, הן, בעצם, תהליכי התנתקות מן התמאטיקה הקבועה בספרות העברית במסורתה מדור לדור. מן המחשבה היהודית נותרו בעיקר מעטה משיחי שטחי מאוד המחפה על רובד עמוק ביותר של תחושת חרדה קיומית, אישית ולאומית, ומעטה הלכתי עבש כתפריט התנהגות יומי. מדובר במצב רגשי אישי ולאומי ששמעון הלקין קרא לו "משבר היהדות המונוליטית".

אך אין בזה רק משבר של המונוליטי. זהו גם משבר במעבר מחברה רעיונית אל חברה פרגמטית. תחושת החרדה, ההיטלטלות המתמדת בין גלות לגאולה, הועתקה מן התחום שהוא כולו לאומי אל התחום האישי. אפשר להניח הנחה סבירה שגם בעתיד, למרות קלישותו של עולם המושגים היהודי המסורתי בהווית בן־דורנו, יהיו קטבים אלה חלק מן המציאות הישראלית. זה סימן ההיכר המובהק ביותר לחברתנו הישראלית במסורתה היהודית, והוא חלק מן המציאות שאליה מתיחסת השירה, אם נאבה ואם נמאן.

התחושה הפנימית של היות ההיסטוריה הלאומית בנקודת מפנה היתה לחומר עיקרי בשירתו של ביאליק. הוא, כרשמה הנאמן של הוויתו, מסר ברבים משיריו את פנימיותן של הסערות הציבוריות, כבשיר ראיתיכם שוב בקוצר ידכם: "מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,/ טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,/ הַמְשַׁוְּעִים כָּל־הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת,/ וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת־הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,/ נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְּבָר בִּצְּעוּהוּ? וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן,/ עֲדַת נְגוּעֵי אֱלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה,/ לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת־בְּשַׂרְכֶם/ וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל־קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם?" (חיים נחמן ביאליק, השירים, מבואות, ביאורים ונספחים: אבנר הולצמן, דביר 2004).

דווקא צד זה של הערך התוכני בספרות הוטעם פעמים אחדות, ובין השאר בדברים של זך על ספרות טהורה ולא־טהורה: "מהי הגדרת האמנות שבידנו, שבשמה אנו רואים את ה'יסוד הפוליטי' כמנוגד ל'יסוד האמנותי' או האסתטי – ומהו, אגב, אותו 'יסוד פוליטי' יצירתו של מארקס – האם ניתן לבודדו מיסודות אחרים, לא פוליטיים ואם ניתן, האם נאמר גם על יסודות אחרים, כגון 'היסוד הפסיכולוגי' שאף הם זרים לרוחה של האמנות, ואם לא – מדוע נפלה את היסוד הפסיכולוגי לטובה? ואחרונה, מה נעשה בו בתומאס מאן זה – איסטניס ודקאדנט כשר למהדרים מבין חסידי האמנות הטהורה שלנו – שכתב כי גילוי חשיבותו של היסוד החברתי־היסטורי־פוליטי בחיי האדם והחברה סימן בגרות הוא לסופר וליצירתו?"

התעלמותם של הקוראים בני־זמננו ממנה קשה להסבר. מגילת האש רוויה חומרים מודרניים (ובהם כאלה שאופייניים לפסיכולוגיית המעמקים) שאינם תפלים לטעמנו. הריתמיקה של הלשון פתוחה וזורמת, מאפשרת הבנת יחסים חדשים בין לשון הדיבור ללשון השירה. יש הרבה מה ללמוד מן הדרך הפיוטית שבה מתפתחים הסמלים היסודיים בשירת ביאליק – גלות וגאולה, אלוהים ושטן, קודש וחול, טוהרה וטומאה, חושך ואור, ישימון וצמיחה, עם ועלמה – ותמיד בזוגות בסימטריה דו־קוטבית. כך, למשל, בהליכה אל אי הישימון: "כִּי אֵרַר יְיָ אֶת־הָאִי מֵעוֹלָם וַיְהִי קֵרֵחַ וּצְחִיחַ, לֹא גִדֵּל בִּלְתִּי אִם־אֲבָנִים וְעַקְרַבִּים. וַחֲתִימַת דֶּשֶׁא אַיִן, וְאֵין אַמַּת צֵל וְאֵין נִיד חַיִּים – אַךְ דּוּמִיַּת תַּלְאוּבוֹת וִיקוֹד חֲרֵרִים מִסָּבִיב. וַתֵּלַהּ עֵינָם מִפְּנֵי קָרְחָתוֹ, בְּתוֹכָם הִתְעַלֵּף לִבָּם וְנַפְשָׁם הִתְמוֹגָגָה. רוּחַ אַפָּם חוּטֵי אֵשׁ וְהֶבֶל פִּיהֶם שְׂרֵפַת נְשָׁמָה. גַּם־הֵד פַּעֲמֵיהֶם מֵת תַּחְתָּיו עֲרִירִי וְצִלָּם בַּאֲשֶׁר נָפַל – נִשְׂרָף." (שם, עמ' 312).

רתיעתו של הקורא מפני הסגנון הזה נובעת מאי־סבלנות כפולה. על אי־סבלנות אחת, זו שמתעוררת מחמת אטימות לתיאור כמו "רוּחַ אַפָּם חוּטֵי אֵשׁ וְהֶבֶל פִּיהֶם שְׂרֵפַת נְשָׁמָה", אי אפשר לומר דבר. אין לה ולא כלום עם השיר עצמו. פרוטרוטי תיאור כאלה הם עיקר השיר ומעלתם היא מעלתו של השיר. אי־סבלנות שנייה נובעת מחולשת השיר בקטעים אחדים שאינם מתעוררים לחיים פיוטיים ומשאירים חללים ריקים בין תמונות שיר חזקות וצבעוניות. חרף המגרעות הללו, הפואמה חשובה לא לזמנה בלבד, ולא רק במכלול יצירתו של ביאליק, שכן היא אחד הנסיונות האחרונים בספרות העברית ליצור שירה אפית גדולה.

החרדות הקיומיות והביקורת על המנטאליות היהודית העדרית הן ביסודו של השיר עיר ההריגה. אלו לא נעלמו ממציאות חיינו והן טבועות בנפשנו כחוויות־יסוד ממשיות ומרכזיות, אף שאנחנו מדחיקים אותן מן התודעה. הן מבוטאות בשיר בתנועה עצבנית מתמונה לתמונה, כך: "וְנָשָׂאתָ עֵינֶיךָ הַגָּגָה – וְהִנֵּה גַם רְעָפָיו מַחֲרִישִׁים,/ מַאֲפִילִים עָלֶיךָ וְשׁוֹתְקִים, וְשָׁאַלְתָּ אֶת־פִּי הָעַכְבִישִׁים;/ עֵדִים חַיִּים הֵם, עֵדֵי רְאִיָּה, וְהִגִּידוּ לְךָ כָּל־הַמּוֹצְאוֹת:/ מַעֲשֶׂה בְּבֶטֶן רֻטָּשָׁה שֶׁמִּלְאוּהָ נוֹצוֹת,/ מַעֲשֶׂה בִּנְחִירַיִם וּמַסְמֵרוֹת, בְּגֻלְגֳלוֹת וּפַטִּישִׁים/ מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי אָדָם שְׁחוּטִים שֶׁנִּתְלוּ בְּמָרִישִׁים,/ וּמַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד אִמּוֹ הַמְדֻקָּרָה/ כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּבְפִיו פִּטְמַת שָׁדָהּ הַקָּרָה;/ וּמַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד שֶׁנִּקְרַע וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּ'אִמִּי!'-/ וְהִנֵּה גַּם עֵינָיו פֹּה, שׁוֹאֲלוֹת חֶשְׁבּוֹן מֵעִמִּי." (שם, עמ' 255).

דין־וחשבון זה מן התופת, שנים רבות לפני השואה ואפילו לפני מלחמת העולם הראשונה, ממזג את כפורו של התיאור עם להטו של התוכן בעירבול חושי הראייה והשמיעה. התמונה מתחילה בחוש הראייה ומסתיימת בעיניים המנוקרות. את הזעזוע מן האנומליה מגבירה החריזה החמורה, ולעתים החדגונית, שיש בה אפתעות קשות, כמו עימות הסיומת "מחרישים" עם הטור "ושאלת את פי העכבישים". על אלה מיתוספים המעברים התמונתיים החדים ועיוותי האיזכורים מן המקורות, כמו ב"יצאה נשמתו" וגו'.

דורי גדל על ברכי שירת ביאליק "הלאומית". בשנות ה־50 עדיין שררה התחושה ששירת ביאליק וטשרניחובסקי היתה המפנה החשוב ביותר שחל בשירה העברית מאז יהודה הלוי ובני דורו. באופן פרדוקסלי, התפיסה הזאת נהפכה ברבות השנים למחשבה כי שירת ביאליק היא חולייה ארעית בשלשלת השירה, בין שירת ההשכלה (שלא זכתה כלל להערכה אמנותית ושימשה לרבים מבני דורי אמצעי להנפת דגלים אנטי־גלותיים) לבין המודרניזם הישראלי. אולם קיימת זיקה מובהקת בין הנתק החלקי במסורת השירה העברית לבין תהליך ההתרחקות של המשורר מן הקורא ושל הקורא מן המשורר, ועל כי התהליך הזה פורם במידה מסויימת את המרקם התרבותי.

מה רוצה שירה להגיד לחברה, ומה רוצה חברה שבקרבה נכתבת שירה? לאחר הסרת המחלצות הצעקניות מעל גופה של החברה הישראלית – הנהנתנות הקרתנית, העמלנות החומרנית והנטייה הגוברת ללאומנות – החברה חיה את חרדת קיומה. החרדה נובעת לא רק מנסיבות חיצוניות, אלא גם מסתירות פנימיות הטבועות במהותה ובבניינה של החברה – שניותה של הזהות הלאומית וחוסר האפשרות לקיים בכפיפה אחת מודרניזם חילוני (דמוקרטי) והלכה דתית. בשאיפה בלתי מודעת לעצמה, החברה חותרת לגיבושה של הווית חיים ישראלית אותנטית, עגונה באקלימה הים־תיכוני ושואבת מן המורשות המערביות והמזרחיות גם יחד. אופציות תרבותיות, שאולי היו אפשריות בעבר, נסתתמו, כנראה לעד. לא נראה סיכוי לגיבושה מחדש של הווית חיים אמונית־הלכתית או להווית חיים מערבית גמורה או מזרחית גמורה, אלא מתוך כפייה חיצונית של חלק זה או אחר של החברה על זולתה. גם לקשר הנחלש והולך עם יהדות הגולה השפעה תרבותית ניכרת על חידוד הסתירות הפנימיות בחברה.

במצב כזה, יש לברך על הרחבת אופציות בשירה ולא על צמצומן. יש סיכוי להרחבת היקפה של השירה העברית על־ידי פתיחות רבה יותר לתכנים ולצורות שטופחו בעבר אך לא מוצו עד תום, לא בזמנם ובוודאי שלא בזמננו. בעיקר אמורים הדברים ביחס לצורות שיר המאפשרות מעצם טבען תוכן חברתי, צורות שיר שהן יותר אפיות ופחות ליריות. השירה חייבת להכיר בכך, שהחברה וחייה אינם נושאים פיוטיים נחותים מנושאי היחיד, נופו האישי ורגשותיו. בחינה מחודשת של מסורת השירה, צריפת הלשון מסיגיה המצטברים, החייאת תכנים וצורות, כל אלה הם בגדר מהלכים נדרשים אם רוצים לשמור על חיוניותה של הלשון ועל עוצמתה המתקיימת של השירה כמסורת חיה.

 

—————————————————————————–

המסה הזאת נכתבה בראשית שנות ה־80 ופורסמה ב־24.12.82 במוספו הספרותי של "ידיעות אחרונות". בזמן האחרון חשבתי שיש מקום להציג אותה לקריאה גם כיום. ערכתי במסה שינויים שהצדיק חלוף הזמן וקיצרתי אותה כדי להתאימה למתכונת אינטרנטית וכן שיניתי את ההפניות לשירת ביאליק כדי שהקורא בן־ימינו יוכל לאתר בקלות את המובאות.

מורי ישראל הלר ז"ל, איש העלייה השלישית וגדוד העבודה, לימד אותי ארבע שנים ספרות עברית ותנ"ך בבית־הספר התיכון החקלאי בנחלת־יהודה. מה שלמדתי מן האיש הדגול הזה לא יסולא בפז. עליו אפשר להחיל את האימרה "מורה לחיים".

16 תגובות

  1. גיורא הוי גיורה כל שנה בסתיו גיורא.
    כה התקוממתי על תגובתייך.
    עכישוש אני רואה את תמונתיך אני שולפת מארגז המיכתבים שלי מכתב בכתב ידך המהלל את כתיבתי ואת שירתי ואת סקרנותייך להכיר אותי.
    היית מאוד חולה ואני השבתי לך במיכתב בריאות.
    הצעת אפילו שניפגש בתל אביב. אבל השבתי לך בנימוס שלא.
    עכשיוש אני מקרת בין גיורא שכתב לי מכתב המונח ממש כאן, אני רכה יותר אליך.ומאחלת לך רק בריאות. וכל הכבוד לביאליק.
    " אומרים אהבה יש בעולם,, מה זאת אהבה". תהל

  2. שולמית אפפל

    גיורא, לפני אחדים פרסמתי כאן שיר של ביאליק.
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9639&blogID=136
    ומילה למשה דור באמצעותך, התכנית ששודרה היום אצל יענקל'ה הייתה מענגת.

  3. גיורא, פגשתי חברה שחזרה לארץ לאחר עשר שנים שלא הייתה כאן והיא אומרת שהיא לא מבינה את העברית שאנחנו מדברים. התכנים הלאומיים והשפה נראה לי צועדים יחד, כך אנו נראים ונשמעים: מדובללים…

  4. גיורא, אני משתאה להיווכח שהמאמר נכתב כבר בראשית שנות השמונים, בזמן המעבר שלי מן הגן לבית הספר היסודי.
    אני חייב לציין שיחסי שלי לשירת ביאליק הינו אמביוולנטי, אבל איני יכול להכחיש את זיקת תודעתי לשירתו ולו מפאת העובדה שהוא המשורר הראשון שהתוודעתי לקיומו עוד בהיותי עולל.
    אי אפשר להתנתק מהשפעות שעצבו אותנו בילדותנו, ולכן לביאליק מקום של כבוד בתחנות התרבות שלי. יחד עם זאת, אני בהחלט מבכר משוררים ומשוררות ששירתם באה לעולם לאחר ביאליק.

    מדי פעם אני מלמד שירה בבתי ספר (רק לפני שבוע עשיתי זאת בתיכון חיפאי). בעבר לִמדתי בני נוער בכפר סבא ומבוגרים בקיבוץ יפתח, למשל. לא הופתעתי מאדישות הנוער לשירת ביאליק (ואפילו מן התרעומת, שחלקם הביעו, על כך שחובה ללמוד אותו), אבל הופתעתי מאד מזניחת הניגון הביאליקאי בידי אנשים שנולדו בשנות השלושים של המאה החולפת, עשור בו הלך ביאליק לעולמו. אפילו הם, גיורא, בצעו התנתקות מביאליק. איך מסבירים את זה?

    העלית שלוש סיבות מרתקות: "אוצר המלים הגדול ממלונו של קורא בן־זמננו, התנוונות תחושת השייכות הלאומית והתנגנות השירים בהטעמה אשכנזית". אני מסכים עם הניתוח.

    הזכרת יצירות שלו, שחשובות לא לזמנן בלבד. (הפואמה "מגילת האש", למשל). בכך אתה קובע (האם הבנתי?) שיצירות של ביאליק שורדות במבחן הזמן. אבל בה בעת אתה מצר על זניחת שירתו, ומכאן ניתן להסיק שיצירותיו אינן עומדות במבחן הזמן. כדי לפתור סתירה זו (בדרך בה אני הבנתי את מאמרך), אני מניח שהתכוונת לכך שנושאי הליבה של שירתו תקפים גם לימינו, ויחד עם זאת, הקהל לא מוצא בם עניין מן הסיבות שמנית.

    אחת הדוגמאות המצויינות ליצירה שחשובה גם לזמננו ולא רק לזמנה (לעניות דעתי), וגם היא מעלה על נס את החרדות הקיומיות והביקורת על המנטאליות היהודית העדרית, הינה "בתשובתי". הבית החותם קובע כי:

    "…לא שֻׁנֵּיתֶם מקַּדְמַתְכֶם
    ישן נושן, אין חדשה; –
    אבוא, אחַי, בחברתכם!
    יחדיו נִרקַב עד נִבְאָשָׁה!"

    כמה מדויק לגבי מצב החברה הישראלית כיום.

    אתה כותב, גיורא, ש"לא נראה סיכוי לגיבושה מחדש של הווית חיים אמונית־הלכתית או להווית חיים מערבית גמורה או מזרחית גמורה, אלא מתוך כפייה חיצונית של חלק זה או אחר של החברה על זולתה".

    אני חושב שבכך אתה מתעלם מתופעת "משיב הרוח", שמבקשת להטמיע שירה יהודית בשירה ישראלית כמו גם ממדורי שירה בעיתונות הימנית-דתית (פחות בעיתונות החילונית, המכונה: מיינסטרים), שמעדיפה שירה אמונית-הלכתית אך לא מפנה עורף להוויית החיים המערבית והחילונית, גם בביטויה הפואטי.

    אבל בשורה התחתונה אני מסכים עם רוח הדברים במאמרך, ושוב – משתאה נוכח העובדה שהם נכתבו לפני יתר מרבע מאה.

    אם לא יתחולל שינוי, אזי "יחדיו נרקב עד נבאשה!"

    • כן, המאמר מצביע על סתירה בין חיוניותה של שירת ביאליק כיום לבין תהליך השכחתה, אולי אפילו במודע.
      בלא להביע בפירוש את המונח "טרגדיה", אני מתכוון לו. החברה הישראלית שרויה בטרגדיה וחגיגת השפע (והפחד מן המחסור) כל-כך השתלטו עליה עד כי אין היא רואה את המציאות שמעבר לקיבתה.
      בכך אני גם מתכוון לומר שחלק גדול מן השירה החדשה ממש, שירת הצעירים, אינו רחוק מן הקיבה. שירה זאת היא, בפשטות, שירת "פופיק" או אף איבר נמוך מזה.

      • אאוץ'. דבריך – אמת; אבל גיורא, לְשֵׁם מה לך הזעם האצור בהם?
        🙂
        כן. אתה צודק.
        צודק לגבי הסתירה, צודק לגבי הטרגדיה, צודק לגבי הצעירים (כולל כותב תגובה זו) ושירת פופיקם ואף למטה מזה. כן. נדיר למצוא בתוכם לשם, שבו ואחלמה.

        אבל איך אומרים הצעירים? זה מה יש.
        אלתרמן לא כתב כמו ביאליק. זך לא כותב כמו אלתרמן. והצעירים לא כותבים כמו זך. אף כי יש בינהם חקיינים (חלקם חקיינים מוכשרים) של אבידן ושל וולך.

        אה…ואתה צודק מאד גם לגבי ישראל נג'ארה. הנה, אני שולח לך שיר של צעיר אחד שהושפע ממנו:

        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9179&blogID=199

        • לשחר-מריו.
          האם החברה בישראל אינה ראויה לזעם?
          מצעירי היום לא תצמח הרבה שירה, את זה אני אומר בערבון כמעט בלתי מוגבל.

          • אני איתך, גיורא. החברה הישראלית ראויה גם ראויה לזעם. מסיבות רבות.

            אבל גם משום שמבוגריה – וזה קורה בכל דור ודור – אינם נותנים אמון בצעיריה.

השאר תגובה ל שחר-מריו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם