עֵט לָעֵת יליד תל-אביב, 1940. משורר, מסאי, מתרגם. בעל עבר טכנולוגי.
סוד הפשע
זהו סוד הפשע, הסיפוק, האורגזמה, הדבר שאי אפשר לעצור. הקריז.
אתה רועד, יש לך זוהר נפלא כלשהו, והוא שווה הכל – שווה רצח, שווה הפסקת חיים, המכה הנוראה, זו שמסיימת חיים, חיים של קרובים לך ביותר, זו שבאהבתם רצית, אלה הקרובים לך ביותר, שהם שיאי חייך, שהם ממשיכך, שהם חוד חייך, שהם סיבת חייך, שסביבם יצרת מבנה חיים, שאתה ראשם ואתה זה הקובע יחיו או לא יחיו לאלה שנתונים לחסדך.
תרצה, יהיה להם; תרצה, תיקח מהם, תרצה יחיו; תרצה, תגזור את דינם למוות. זה כמו להתקדם לאיזה שיא שסופו לא חיים, לא חייך, שסופו דם ומוות, שיאה של אכזריות, שיאה של שנאה, שסופה רק מוות.
זה סיפוק נורא, זה הישג שמוצאו באכזבה, ששיאו בהחלטת הנרצח לעָזבך.
זה שיאה של אהבה, שנהפכת ברגע לשנאה תהומית, שאחריה הכל נהפך, כל פנימך חורג החוצה, כל מעיך פורצים החוצה, שליבך שותת דם כאילו הפכת גרב, שהעור בפנים ועצמוּתך פונה לחוץ.
זאת שאיבת חמצן עד חנק, זוהי הליכה לאחור, זה המוות של ילדך, של אשתך ושל אימך היוצרת.
סיבת חייך היא סוד הפשע. הסיפוק שבהפסקת חייהם של התלויים בך, שברגע מסוים רצית לתת להם את חייך, וברגע שלאחריו קל היה לך לקחת את חייהם, כדאי לספוג את אותה אורגזמה הדומה לשאיבת סם.
זהו העונג בצורתו השלמה ביותר.
זהו העונג שכל האנושות נמדדת רק בדחייתו מבחירה.
שכל האנושות מכירה ובוחרת לעזבו מידיעה.
שכל התרבות האנושית בחרה לחיות באמצע, בבינוני ולא להגיע לשיאה.
שאחת היא בלידת ילדך והשנייה בהפסקת חייהם.
זהו הסוף, כך חשבנו, שזהו סוף החיים כשבהבנתנו הם אין סופיים.
זהו סוד הפשע החושב שבידיו הסוף ובידיו השיא ואחריו אין.
זוהי אולי ההרגשה האלוהית שהאלוהים בידך.
שבהחלטה אחת, אתה מייצר ומסיים, לוותר על תהליך חייך, שבהם אתה חי ואוהב ומייצר וחושב.
שבהם אתה בונה את ביתך, גדל ומזדקן ומוליד את ממשיכך וצופה בם.
במצב הרע אתה נכשל ונופל וקורס ובוכה ומתבייש, כלימה מכסה את גופך כזעה ואתה הופך פניך ושואף להעלם לאדם, ליצירתך.
מכסה את פניך בבושה, מעלים את פניך כאילו בהם סודך הגדול, כאילו בהם חשפת סודך, כאילו בהם הסגרת עצמך והעמדת עצמך למשפט עצמי, כשאתה כבר אינך ואתה מת אדם מת מת מת.
אורי ליפשיץ: בושה (שמן על בד, 1.20X0.80 מטר)
(התמונה מתארת עציר טומנת את ראשו בין ברכיו בעת דיון במעצרו בבית המשפט).
הפשע הגדול ביותר הוא לחשוב שאתה אלוהים, ולהתנהג ככזה, לוקח חיים, דן לפה ולשם.פשע שגובל שמופרעות.
איכות הצילום של הציור, לא משהו…אי אפשר להעריך אותו נכון.
אם כי אורי ליפשיץ הוא אורח בבלוג, מצאתי לנכון להגיב על דבריה של לוסי.
אין שום פשע בתחושתו של היחיד שהוא אל. בעניין הזה, הדמוקרטיה אינה תופסת.
דמוקרטיה היא זכות שווה לכל, אולם אין היא שוויון ערך של כל אדם ואדם.
ישנם בני אדם שהם יותר, וישנם בני אדם שהם פחות…
שוויון הערך שאורי ליפשיץ יוצא נגדו הוא שוויון הבינוניות, ולזה הוא מתנגד בכל לבו; ומה לעשות, כמוני כמוהו.