בננות - בלוגים / גיורא לשם / בימת אורח: אורי ליפשיץ
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

בימת אורח: אורי ליפשיץ

 

 סוד הפשע

 זהו סוד הפשע, הסיפוק, האורגזמה, הדבר שאי אפשר לעצור. הקריז.
אתה רועד, יש לך זוהר נפלא כלשהו, והוא שווה הכל – שווה רצח, שווה הפסקת חיים, המכה הנוראה, זו שמסיימת חיים, חיים של קרובים לך ביותר, זו שבאהבתם רצית, אלה הקרובים לך ביותר, שהם שיאי חייך, שהם ממשיכך, שהם חוד חייך, שהם סיבת חייך, שסביבם יצרת מבנה חיים, שאתה ראשם ואתה זה הקובע יחיו או לא יחיו לאלה שנתונים לחסדך.
תרצה, יהיה להם; תרצה, תיקח מהם, תרצה יחיו; תרצה, תגזור את דינם למוות. זה כמו להתקדם לאיזה שיא שסופו לא חיים, לא חייך, שסופו דם ומוות, שיאה של אכזריות, שיאה של שנאה, שסופה רק מוות.
זה סיפוק נורא, זה הישג שמוצאו באכזבה, ששיאו בהחלטת הנרצח לעָזבך.
זה שיאה של אהבה, שנהפכת ברגע לשנאה תהומית, שאחריה הכל נהפך, כל פנימך חורג החוצה, כל מעיך פורצים החוצה, שליבך שותת דם כאילו הפכת גרב, שהעור בפנים ועצמוּתך פונה לחוץ.
זאת שאיבת חמצן עד חנק, זוהי  הליכה לאחור, זה המוות של ילדך, של אשתך ושל אימך היוצרת.
סיבת חייך היא סוד הפשע. הסיפוק שבהפסקת חייהם של התלויים בך, שברגע מסוים רצית לתת להם את חייך, וברגע שלאחריו קל היה לך לקחת את חייהם, כדאי לספוג את אותה אורגזמה הדומה לשאיבת סם.
זהו העונג בצורתו השלמה ביותר.
זהו העונג שכל האנושות נמדדת רק בדחייתו מבחירה.
שכל האנושות מכירה ובוחרת לעזבו מידיעה.
 שכל התרבות האנושית בחרה לחיות באמצע, בבינוני ולא להגיע לשיאה.
 שאחת היא בלידת ילדך והשנייה בהפסקת חייהם.
זהו הסוף, כך חשבנו, שזהו סוף החיים כשבהבנתנו הם אין סופיים.
זהו סוד הפשע החושב שבידיו הסוף ובידיו השיא ואחריו אין.
זוהי אולי ההרגשה האלוהית שהאלוהים בידך.   
שבהחלטה אחת, אתה מייצר ומסיים, לוותר על תהליך חייך, שבהם אתה חי ואוהב ומייצר וחושב.
שבהם אתה בונה את ביתך, גדל ומזדקן ומוליד את ממשיכך וצופה בם.
במצב הרע אתה נכשל ונופל וקורס ובוכה ומתבייש, כלימה מכסה את גופך כזעה ואתה הופך פניך ושואף להעלם לאדם, ליצירתך.
מכסה את פניך בבושה, מעלים את פניך כאילו בהם סודך הגדול, כאילו בהם חשפת סודך, כאילו בהם הסגרת עצמך והעמדת עצמך למשפט עצמי, כשאתה כבר אינך ואתה מת אדם מת מת מת. 


אורי ליפשיץ: בושה (שמן על בד, 1.20X0.80 מטר)

(התמונה מתארת עציר טומנת את ראשו בין ברכיו בעת דיון במעצרו בבית המשפט).

 

4 תגובות

  1. הפשע הגדול ביותר הוא לחשוב שאתה אלוהים, ולהתנהג ככזה, לוקח חיים, דן לפה ולשם.פשע שגובל שמופרעות.
    איכות הצילום של הציור, לא משהו…אי אפשר להעריך אותו נכון.

    • אם כי אורי ליפשיץ הוא אורח בבלוג, מצאתי לנכון להגיב על דבריה של לוסי.
      אין שום פשע בתחושתו של היחיד שהוא אל. בעניין הזה, הדמוקרטיה אינה תופסת.
      דמוקרטיה היא זכות שווה לכל, אולם אין היא שוויון ערך של כל אדם ואדם.
      ישנם בני אדם שהם יותר, וישנם בני אדם שהם פחות…
      שוויון הערך שאורי ליפשיץ יוצא נגדו הוא שוויון הבינוניות, ולזה הוא מתנגד בכל לבו; ומה לעשות, כמוני כמוהו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם