בננות - בלוגים / / בימת אורח: אמנון נבות
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

בימת אורח: אמנון נבות

 

געגועים  לברנר

 

במעמד הענקת פרס ספיר לגראפומן ותיק ומיומן נשא יו"ר ועדת השופטים של הפרס, יוסי שריד, נאום געגועים עז ליוסף חיים ברנר. בכך חתם בלי דעת ובלי משים על סיכום מחלתה הניוונית של הספרות העברית בדור האחרון. זאת תסמונת שמכונה בביוגרפיה שכתבה אניטה שפירא על ברנר בכינוי "הפרעה דו־קוטבית". והיא מוסבת בספר על ברנר עצמו. אך האבחנה קולעת יותר כאשר היא מוסבת על הדובר בטקס הענקת הפרס וכותבת הביוגרפיה: הגעגוע העז לברנר ולברנריזם מן הפה אל החוץ בד בבד עם הנטייה העיקשת להפנות את הגב ולהתרחק מרחק גדול מכל מה שברנר ייצג והאמין בו.

סמיכות הפרשיות בין הביוגרפיה שכתבה שפירא על ברנר (ספרית אופקים, עם עובד, 2008) ונאומו של שריד מובנת מאליה. גם הנאום של שריד וגם הביוגרפיה סובבים על אותו ציר זמן ונחים על אותו מצע רקבובית: ההזדקקות לזכר ברנר כמעין היאחזות בקרנות המזבח של הספרות מעידה על הפניית עורף מוחלטת לכל מה שהיה וייצג האיש הזה שהופקר לגורלו ונרצח בטרם מלאו לו ארבעים שנה. ברנר כפי שהיה תקוע כעצם בגרונה של ספרות זמננו וכחצץ בנעל. בהקשר הזה, גם הנאום וגם הביוגרפיה הם ניסיון להקיא את מה שתקוע בגרון. אולם אפילו מן הצורך הדוחק לבלוע או להקיא נותר, בסופו של דבר, גירוי עמום בלבד, מודע לעצמו אך למחצה.

ברנר היה ונשאר מודל האב היחיד במינו של הספרות העברית בשתי פאזות מרכזיות: איש הספרות הטוטאלי שהוא גם סופר שמעצב פורמציות חדשות ומבקר, מייסד ומיילד את דור הסופרים הבא. ברנר היה אישיות שאינה ניתנת לחיקוי באופן שבו התייצב בעמדות הקדמיות ביותר של הגורל היהודי במפנה המאה. דמויות אב אלטרנטיביות, כעגנון הספקן והרב־משמעי או ברדיצ"בסקי הנזירי המרוחק, הניאו־קלאסיציסט החמור, ייצגו מודל אמביוולנטי הרבה יותר. הם ניסו להתרחק מן  הגורל הנצחי של הנודד היהודי המהגר באירופה, באמריקה ובארץ־ישראל, אם מטעמים אישיים ואם מחמת הצורך בפרספקטיבה. הגורל הזה השיג לבסוף את עגנון וברדיצ"בסקי – ספרייתו של עגנון וכתבי־יד שלו עלו בלהבות בגרמניה, שבה ניסה לכונן אורח־חיים בורגני; ברדיצ"בסקי לא התאושש ממות משפחתו בפוגרומים ונפטר חודשים מעטים לאחר מכן, כחצי שנה לאחר הירצחו ששל ברנר. גורלם של עגנון וברדיצ"בסקי אך מעצים את מרכזיותו של המופת הברנרי.

ה"התקבלות" הנרחבת של ברנר בישוב החדש בארץ־ישראל, כפי תיאורה בביוגרפיה של שפירא, שטחית ומטעה. כסופר מהפכן, מנתץ צורות, ברנר לא הוכר ולא הובן, לא על־ידי בני דורו ולא על־ידי ראשי דַּבָּרֶיהָ של הספרות העברית (ביאליק, ברדיצ"בסקי). למען האמת, הוא נשאר זר לבני דורו ועמיתיו, שהעדיפו עוד בחייו הנצחה אוטומטית של "קדוש חילוני" על התמודדות עם כתביו והתבוננות חותכת בהם. בחלוף כמעט מאה שנה, גם הביוגרפיה הראשונה והיחידה על ברנר עד כה סובלת מאותן המגבלות ממש. הנסיונות לתאר מחדש את הסיפורת המהפכנית המורכבת, מנתצת הצורות, שכתב במעטה אקלקטי של "וידויים" או "רשומות" (כפי שנוסחו על־ידי מנחם ברינקר ודן מירון) לא עלו יפה ולא מיקדו את הדיון ביצירתו של ברנר בנפרד מהקרנת אישיותו.

שלושה "חידושים" מונה שפירא בביוגרפיה. מן האחד, צעד בכיוונה של הסְּבָרָה שברנר היה הומוסקסואל – אתעלם ברשותכם. העניין ראוי לדיון אך לא בכלים ובתובנות המוצעים בביוגרפיה הזאת. החידוש השני סובל מאי־בהירות. ממה סבל ברנר? מהפרעה דו־קוטבית (מאניה־דפרסיה) ו/או דיכאון קליני (עם או בלי חרדה) – המינוחים אינם ברורים די הצורך אף לשפירא עצמה, אולי משום שלא היו מובנים דיים בחייו של ברנר. החידוש השלישי בדבר הזהות היורודובית שעטה כביכול ברנר, הוא מופרך. יורודיביות היא תכונת דמותו של ספק קדוש, ספק נביא, ספק שוטה, שהתרבות הרוסית בעידן הצארים, ואחר כך בימי סטאלין, קידשה ונזהרה מלפגוע בה לרעה.

ברנר אינו שייך למסורת היורודיבית ואינו יכול להשתייך לה. האדם שהתנזר מכל סוג של מיסטיקה, שדחה בפומבי כל קשר לאמונה דתית ("מן ההיפנוֹז כל כתבי הקודש רחקתי מזמן") אך הטיף להכרה מלאה של מסורת העם היהודי, היה, ככלות הכל, רציונליסט, אמנם מבית מדרשו של שופנהאואר, המטריאליסט הזהיר השפוי, שהבנתו האינטואיטיבית בסוציולוגיה מדהימה עד היום. מאמרו של ברנר על רוסיה הסובייטית, שנכתב בסופה של מלחמת האזרחים שכוננה את המשטר הלניניסטי, מדהים עד עצם היום הזה בשיקול דעתו ובכוח חיזוי המבוסס על ריאליזם נוקב ושכל ישר. רבים ממאמריו של ברנר רלוונטיים ואקטואליים כאילו לא חלפו תשעים שנים מאז נכתבו – אין בהם מיסטיקה או יורודוביות.

ברנר אכן כונה על־ידי בני זמנו בכינוי "קדוש חילוני", אולם ביוגרף אמיץ יותר ובר־דעת היה פוסל את הסיווג הזה מניה וביה מפני שהתואר שהוענק לברנר בזמנו תלוי על החוט שבקצהו השני תלוי הגעגוע הגרוטסקי והעילג אליו. מן הדין היה לבקר את הכינוי הזה כשטחי בשעתו, כשם שהוא שטחי בימינו ומאפשר התחמקות מדיון חדש ומאיר עיניים במהותו של ברנר הסופר.  

במקום להתמודד עם סופר שעיצב תמונת מצב של עולם יהודי בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ולהודות ברלוונטיות המצמררת שלו, הביוגרפיה משתמשת במסננים מרככים של התנהגות יורודובית. הסופר החריף שמלותיו חצובות בסלע, ודי לקרוא את הערותיו על הישוב היהודי החרדי בארץ־ישראל, כדי להיווכח ברלוונטיות, ברוחניוּת המְאַכֶּלֶת של מלותיו, בביוגרפיה של שפירא ברנר נהפך בהדרגה לדמות נוזלית, לא ממוקדת, משוגע איש הרוח, ליורודובי. האם שפירא קראה ולוּ אחדים ממאמריו? מה הבינה בהם?

ביחס לדבריה של שפירא על ההפרעה הדו־קוטבית של ברנר, שהם לכאורה "גילוי שכינה" בספרהּ, אני מסוגל לומר בלא היסוס, כי הפסיכואנליזה הזאת אינה מבהירה דבר בפנימיותו של ברנר כסופר, ואולי אף מטשטשת אותה בשל הסחת הדעת ממהותו של הסופר המוכיח בשער. אפילו בחינת התנהגותו של ברנר בחיים אין בה כדי לתת בידי חוקר בן־זמננו כלי אבחנה אמין באשר להלוך נפשו של הסופר ביצירתו. יתר על כן, דומני שהשימוש המופרז בכלים פסיכואנליטיים בביקורת ספרות ובביוגרפיה מסיחה את הדעת מן הצורך להתמודד עם השקפות עולם, משמעותן של יצירות ספרות באקלים זמנן והשפעתן על נסיבות חייהם של הקוראים בעת ההיא ובדורות הבאים. הבחנותיו של ברנר בסיפוריו ובמאמריו אינן ביטויים של רגשות חד־קוטביים או דו־קוטביים, כי אם אמירות נחרצות של הרואה נכוחה את המצב היהודי והארצישראלי.

דומני שהנטייה הפסיכולאנליטית הולמת היטב את הפופוליזם הזול שבו "מקודמת" כיום ספרות והכתיבה עליה. מומים והפרעות נפשיות מצטיירות יפה בתקשורת זמננו, ו"מוכרות"!

הרגישות האופיינית לכתיבה מן הסוג של ברנר, בעיקר בכתיבתו הסיפורתית, עשויה גרום למצבי דיכאון מסוימים, בעיקר  בסיומה של כתיבה. אך המצב המוכר של שיתוק והסתר פנים בחלל ריק, נעדר מלים, כאשר נדמה שאין לך מלה אחת נוספת לכותבה, אופייני למרבית הסופרים ואינו מצביע על דיכאון קליני או הפרעה דו־קוטבית. ככלות הכל, אניטה שפירא ואני איננו פסיכולוגים קליניים: אנחנו עוסקים כאן בספרות.

גם נסיבות החיים ותנאי הקיום הבסיסי בלונדון או בארץ־ישראל של ראשית המאה העשרים לא היו עניין של מה בכך. למרבה הצער, ברנר לא יכול היה ליהנות מן הנינוחות הכלכלית, המעמד והשפע הכרוך בפרופסורה. יהא לבכם סמוך ובטוח שעמיתיה של שפירא מן החוג לספרות היו מונעים מברנר את הכניסה לאקדמיה בגופם ממש לוּ חי היום, ממש כפי שמנעו חכמי האוניברסיטה העברית את כניסתו של ברוך קורצוייל לחוגם. למעשה, בעשור טרם מותו הוערמו על ברנר קשיים ביורוקרטיים משביקש לעבוד כמורה ב"גימנסיה עברית הרצליה" במשרה חלקית.

אניטה שפירא אינה מסיקה מסקנות הכרחיות מן הדברים שהיא עצמה מתארת, כגון האמנזיה הכרונית שתקפה את ראשי היישוב היהודי ביום שבו נרצח ברנר, ה-2 במאי 1921, יום לאחר חג הפועלים. הם פשוט שכחו אותו, טוענת שפירא (וזה קורה לכאורה במשפחות הכי טובות, רק תלוי את מי מעזים לשכוח). היא אף אינה מנתחת את פשר התנהגותה של אשתו של ברנר, חיה ברוידא, אשר הפרידה בינו לבין בנו לאחר שגירשה את ברנר מעל פניה וניתקה את הקשר שלו עם הבן, קשר שהיה חשוב לברנר כנפשו. הניתוק הזה חולל דיכאון, גרר את התבודדותו בבניין מוקף ערבים ואולי גם את מותו הערירי. ברוידא עצמה היגרה לגרמניה, להשתלמות מקצועית כביכול, אך למעשה רצתה להיות קרובה יותר אל מחזר ישן, עגנון. חיה ברוידא החלה לאחר הרצח לזעוק זעקה גדולה, לתבוע הסברים וחקירות שיובילו אל רוצחיו, דרשה שיקראו בשמם של אלה שהפקירוהו (ובאמת, מי?). ראשי הישוב שהתלבטו אם ראוי לתת למשטרת המנדט לחקור את הרצח "לא ידעו איך לפייסה" (עמ" 355).

האם חיה ברוידא הבינה במאוחר כי ברנרים אינם מסתובבים בהמוניהם בשוק הפנויים והפנויות בארץ־ישראל? שמא היא עצמה היתה חלק מן ההשכחה העיוורת, הבלתי מודעת, שדחקה את ברנר אל קו הקץ של עצמו משום שהישוב הארצישראלי מאס בדמות שנשקפה אליו מן הראי שכיוון ברנר אל פניו?

הדבר הכי פחות רלוונטי לענייננו: מהן התובנות שהפיקה שפירא למעננו, הקוראים ההדיוטות, מכל זה? ושאלה אחרונה בהחלט: האם הביוגרפית הרשמית למחצה של "תנועת העבודה" טישטשה במתכוון את אחריותם השילוחית של ראשיה לגורלו של ברנר? אם כך הדבר, דרוש כאן דיון שונה לחלוטין, נוקב ומכאיב בדרכה של תנועת העבודה. אי־אפשר לפטור את הדברים במשפט ב"אותם ימים טרופים לא היו ליהודים האמצעים לניהול חקירה מדוקדקת, וספק אם היה הראש נתון לכך." ("ברנר", עמ" 346). יותר משהדברים מעידים על הזנחה ורישול בימים הרעים ההם, שפירא עצמה מעידה על מה שתנועת העבודה ניסתה להשכיח: "באזכרה שערכו סופרים בשנת השלושים (1951) קבל יצחק למדן שברנר הולך ונשכח, אם משום רוח התקופה […] ואם משום ש"יש כאלה הרוצים להשכיחו מדעת והכרה.""  _"ברנר", עמ" 377). הקורא בביוגרפיה אינו מסוגל להבין מן הכתוב מהי דעתה של שפירא על כך.

הביוגרפיה "ברנר" מבטאת את מה שמכונה "רוח הזמן" בימינו. בכך, שפירא היא, ככלות הכל, תלמידה של נורית גוברין, שעירוב ביוגרפיה ו"בידיון" במחקרי הספרות שלה הגיעו לשיאים פאנטסמגוריים נגועים באווילות משרישה. אולם גם על "הישגים" אלה יש לה מתחרים רציניים כדן מירון, שתבע ברצינות גמורה להעניק טיפול פסיכיאטרי לנתן אלתרמן הצעיר בעטיים של קשיי אישיות שזיהה בשירים שכתב אלתרמן בגיל 15 )ראה בספרו "פרפר מן התולעת", עמ" 92).

אך אין להשוות, כמובן, בין נזקיו של מחקר אקדמי שתוחלת חייו היא מן המדפֵּסָה אל המגרֵסָה, אף כי הוא פוגע במעופו בדור שלם של סטודנטים ושואפי תארים, לבין פגעיה של ביוגרפיה פופולרית למחצה בלבוש אקדמאי למחצה. לאחר שהולעטנו כל צרכנו בפרטי פרטים על מוזרויות אישיות, דיכאון, יורודוביות, הומוסקסואליזם לטנטי (וכל הפרטים האלה, בדרך אגב, היו ידועים ושפירא לא חידשה בהם דבר), היא אך מעבה את הפרטים ומעמידה אותם במרכזו של הדיון. בכך היא הופכת תפל לעיקר ועיקר לתפל ומצטרפת לאופן הדיון הקלוקל שלנו בקשר בין חיים לספרות במשך כשנות דור: ברנר נהפך לדומה להפליא להומלס מזוקן ונוטף ריר שמתגורר על הספסל בגינה מול הבית.

אגלה לכם סוד גלוי: אני משוכנע שלפחות מחצית מציבור הקונים שעט על הביוגרפיה לא קרא ולוּ מלה אחת שכתב ברנר. לא בכדי: הביוגרפיה החדשה היא אינדולגנציה  (היתר מחילה) שנועדה למרק את רגשות האשמה של מי שלא קרא ולא יקרא. במהרה בימינו יוזל המוצר המודפס הזה במסגרת התחרות בין רשתות השיווק ולא ניאלץ לשלם עליו פרוטה יותר משלושים שקלי כסף.


(נוסח מקוצר של מאמר זה פורסם ב
"מעריב ספרות")

יוסף חיים ברנר

הבית בדרום תל-אביב שלידו נרצח ברנר

 

52 תגובות

  1. נבות, מחיאות כפיים. אתה צודק מאוד.

    וגם לזה אני מוחאת:"יתר על כן, דומני שהשימוש המופרז בכלים פסיכואנליטיים בביקורת ספרות ובביוגרפיה מסיחה את הדעת מן הצורך להתמודד עם השקפות עולם, משמעותן של יצירות ספרות באקלים זמנן והשפעתן על נסיבות חייהם של הקוראים בעת ההיא ובדורות הבאים. הבחנותיו של ברנר בסיפוריו ובמאמריו אינן ביטויים של רגשות חד־קוטביים או דו־קוטביים, כי אם אמירות נחרצות של הרואה נכוחה את המצב היהודי והארצישראלי."
    מעולם לא נתתי את דעתי על מצבו הנפשי של ברנר כשקראתי את ספריו. אין לזה שום רלוונטיות מבחינתי לערכה של היצירה. כמו כן, קשה לומר שאכפת לי מה נטיותיו המיניות בהקשר לספריו.

    ואני מסכימה מאוד גם עם כך שתמיד מנפנפים בברנר כדי להוכיח שבכל זאת יש בה משהו בספרות העברית, שלא הכול סתמי וריקני וצחיח. עד היום. בנוסח: נו, לפחות יש לנו את ברנר…

  2. מלים כדורבנות. מלים מזהירות. וכבר אמר נאבוקוב שהפסיכולוגיה היא שורש הרע כשהיא נוגעת בספרות. ואם רק המשקפת הזאת על עיניהם, מיד כל מי שהוא "לא בתלמנו", יחשד הומוסקסואל (מה זה שייך, לעזאזל?!) או מאני-דפרסיבי…(האם נבדק/נבחן אי-פעם?!) וצודקת יעל, ברנר הוא המחטא הספרותי הגדול אצלנו. מה שמעיד כמובן על מספר החוטאים והמוחטאים. כי מעטים באמת קראוהו. וביניהם אניטה. הו עניטה, וגו". (ותודה גיורא. קראתי כבר במעריב, והיה טוב לקרוא גם כאן)

  3. חנה רוטשילד

    תודה לך, גיורא לשם, על האירוח החוזר של אמנון נבות. לעתים רחוקות מזדמן לקרוא דברים כל כך מרתקים ועמוקים על הספרות העברית.
    נשמח לעוד ועוד.

    • חנה רוטשילד

      כן, גם אני כבר קראתי במעריב (מדור ספרות מצוין!), אבל טוב מאוד הפרסום הנוסף הזה.

      • אני לא (לא קוראת עיתונות) ולכן הייתי שמחה שנבות היה פותח פה בלוג, אבל הבנתי שיש לו מגבלות טכניות (מחסור במחשב).

  4. !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בראבו.

  5. גיורא יקר,
    מעטים הם אלה שאינם עושים שקר בנפשם, וביניהם ברנר, נבות ולשם. הסדר אקראי.הם משלמים בצורות שונות ומשונות, לרוב כמעט נרדפים מלבר ומלגו על
    אמירת אמת.

    מימי לא פגשתי את נבות, מלבד בספרי המקראי הדחוי "מושל ברוח" שאין בו חפץ
    אין כאן מאום מלבד אמת צרופה.
    רות

    • גדעון קרמר

      ההרגשה שלי פה לא כל כך טובה.אני מרגיש שנבות לא5 רק מזדהה,אלא גם מנסה
      לייצג את ברנר,זת אומרת להיות בעצמו ברנר,וכולם צועקים לו בראוו ורצים להצטייד ברב מכר האחרון.שהיסטוריה חוזרת,ושעוד כמה שנים ההומלס בגינה ממול
      יהיה אמנון נבות בעצמו,בעוד אנחנו
      נשב בבית מול הרומאן הפופולארי ונחכה
      למאמר של נבות,שלא יבוא.תקנו אותי אם אני טועה,אבל ביושר.

      • אפרימי לרנר

        הוצאת לי את המילים מהפה.גם מאני מרגיש
        שנבות הוא הכיסוי.מעניין שגם במאמר הקודם שלו כולם הסכימו איתו אבל בהעלם
        אחד אמרו שהם מאוהבים ברב מכר של גרוסמן שנבות תקף באופן משכנע ומזהיר.לנבות,למרות שאין לו לא מחשב ולא אינטרנט:חסרי תועלת המאמרים האלה.מעט מדיי,מאוחר מדיי.עזוב,לך תדאג לעצמך שלא תהיה בעצמך הומלס.

        • לגדעון ולאפרימי.
          יש לכם "טעות אופטית":
          מי שמייצג רעיון כלשהו אינו נהפך לבעל הרעיון.
          חסיד "תנו לחיות לחיות" לא נהפך בשל כך להיות כלב מחמד.
          נבות רק מנסה לומר לנו: היתה פעם דרך רעיונית אחרת, הומנית יותר, אחראית יותר, והיא ירדה לטמיון באורח חיינו הבלתי-אחרי.
          זה הכל!

          • תקן אותי אם אני טועה,אבל ביושר.לנבות אין בלוג ולא מחשב משלו.מה זה אומר לקורא שרוצה לקלף מהמילים את הכיסוי?

          • למגיב האנונימי שרוצה לקלף את הכיסוי מן המלים במאמרו של נבות:
            ראשית, אני מכבד יותר תגובה שאינה אנונימית.
            לאמנון אין מחשב ואין בלוג. לי יש מחשב ויש בלוג.
            בשיטה קצת עתיקה (שבאמצעותה אמנון מעביר לי את מאמרו ואני מעלה אותי במחשבי אל הבלוג), אלה דבריו של אמנון. אין עליהם כיסוי או ציפוי ואין מה לקלף.
            הם מובאים כאן כדי שייקראו. זאת כל תכליתו של הבלוג שלי על מוזמניו ואורחיו.

          • סליחה,שמי נשמט מהתגובה הקודמת.אני חושב כך: שנבות נהיה קרבן החטאת הסמלי של ספרות שמתמסחרת ונרקבת.הוא השסתום לחץ של המצפון הספרותי.בעניין ברנר,גרוסמן וכל היתר.התגובות בבלוגך
            מוכיחות:מצדיקים את נבות אבל רצים לקרוא ולהתפעל מגרוסמן בלי להרגיש בסתירה.לי מפריע שאין לנבות עצמו מחשב.טריוויאלי? לא בטוח.בזמנים שאפילו לענייםביותר יש מחשב,לנבות אין.(אני לא מכיר את נבות ולא יודע עליו דבר ) אבל אני פוחד מזהות ההומלס הבא שישכב בגינה הציבורית מול הבית שלי.מופרך? יותר מופרך מחלק מהתגובות? לא יודע.

          • לא ברור על מה הויכוח ואיך הוא קשור.מישהו יכול להסביר?

          • אין פה הרבה מה להבין,ואין שום ויכוח.
            יש פה התמחרות:איזה מחיר מוכנה הספרות הישראלית לשלם כדי להיפטר הברנר שלה,לא חשוב מי הוא באמת,ואיך קוראים לו.אפשר אפילו לקרוא לו נבות,ולזירת המסחר אפשר לקרוא הביוגראפיה של ברנר,ואניטה שפירא היא הכרוז.כי אם יקום לנו ברנר,תשעים אחוז ממה שנכתב כאן יהיה שווה ל…
            (לא חשוב).אם ברנר היה חי היום,שום אשה בורחת מבשורה לא היה נכתב פה.בטח לא איך שהוא נכתב.לכן צריך להזהר מברנר,ומהסכנה שיצמח פה ברנר.זה שורש השנאה לנבות,הדחיקה שלו לשוליים.עכשיו
            הכל ברור?

          • בכל ז5את,כלום לא מובן.זאת אומרת,המאמר של נבות ברור לי,לא התגובות.התגובות הן על ברנר או על נבות? ברנר הוא נבות,או שנבות הוא ברנר?הביוגראפיה על ברנר שקראתי,מזכירה לי מדור רכילות.הדיון
            כאן רציני,זאת אומרת עצבני וכועס,אבל לא ברור.והעיקר,איך הביוגראפיה משפיעה על מה שקורה עכשיו.מברנר קראתי מעט.האם זה מקור אי ההבנה שלי?

          • מצטערת,התגובה התפלקה ושוכפלה.סליחה

          • כתבת אותה כנראה בכעס ועצבנות

          • אין פה הרבה מה להבין,ואין שום ויכוח.
            יש פה התמחרות:איזה מחיר מוכנה הספרות הישראלית לשלם כדי להיפטר הברנר שלה,לא חשוב מי הוא באמת,ואיך קוראים לו.אפשר אפילו לקרוא לו נבות,ולזירת המסחר אפשר לקרוא הביוגראפיה של ברנר,ואניטה שפירא היא הכרוז.כי אם יקום לנו ברנר,תשעים אחוז ממה שנכתב כאן יהיה שווה ל…
            (לא חשוב).אם ברנר היה חי היום,שום אשה בורחת מבשורה לא היה נכתב פה.בטח לא איך שהוא נכתב.לכן צריך להזהר מברנר,ומהסכנה שיצמח פה ברנר.זה שורש השנאה לנבות,הדחיקה שלו לשוליים.עכשיו
            הכל ברור?

          • ללרנר:
            אני מכבד את החלטתך להסיר את האנונימיות.
            באשר לכל השאר, אסביר מעט את נגישותו של נבות לבלוג שלי שהוא כ"נותן שרוּת".
            אמנון נבות כותב ביקורת על ספרי פרוזה כרבע מאה שנים. גישתו מערבת ספרות וחברה כשדה מערכה של השקפות עולם ונטיות הגותיות, פוליטיות, חברתיות, כלכליות ועוד.
            יש לו אמות-מדה קבועות למדי, שלא השתנו הרבה במשך השנים הרבות הללו.
            החברוּת בין נבות לביני מתקיימת זה כרבע מאה שנים. בין השקפת עולמו להשקפת עולמי אין הבדלים עקרוניים, למעט נסיון חיים שונה, סגנון כתיבה אחר, נימת קול שונה וכיו"ב.
            למן הקמת הבלוג שלי חשבתי שיהיה זה מן הראוי (מנקודת ראותי) להעניק במה לקולות רבים (אם בתרגום מספרויות אחרות, אם בשיתוף עם יוצרים אחדים ואם בגיוון הקולות הנשמעים בבלוג.
            עיקרון אחד נשמר בבלוג מיומו הראשון: העיסוק בספרות. במיטבה, ככל האפשר.
            יתר על כן, אם יפנה אלי יוצר אחר כלשהו ויבקש להשמיע את קולו בבלוג אאפשר לו להשמיע את קולו, בתנאי שאיכות כתיבתו ראויה.
            ובאשר למחשב. מן העיון בקורות חיי עולה עובדה אחת: באשר התחלתי לפתח תוכנות מחשב ומערכות מיחשוב ב-1966 (כאשר מרבית אוכלוסיית העולם עדיין לא נולדה!). מבחינתי המחשב הוא מכשיר טריביאלי. אאפשר לכל המגיבים בדיחות דעת על חשבוני: למרות כל נסיוני הוותיק במחשבים, כל שיר, סיפור, מסה ותרגום שכתבתי מעודי החלו חוו תמיד את בריאתם בעט נובע! עט נובע ממש, (בדרך כלל "שפר"), עט בעל ציפורן זהב. על שולחן הכתיבה שלי מוצבת דרך-קבע קסת דיו.
            באופן כתיבה זה היד עוקבת היטב אחרי הכתוב, תוספות ומחיקות נשארות על הנייר (בלא סימניו המכוערים של ה"וורד"). אינני מרפה מן הכתיבה ביד עד אשר הנוסח מוכן לקלידה ולעריכה ראשונה. בשל עיקשותי, אני עשוי לערוך כל דבר אפילו עשרות פעמים, אם אני נדרש לכך. בדרך כלל אני עורך את הכתוב על גבי תדפיס.
            אני מתנצל על תגובתי הארוכה, אולם היא נועדה להבהיר לכל המגיבים את כוונתו של הבלוג, את סיבת השותפות עם יוצרים אחרים ואת אופן עבודתו של בעל הבלוג.
            ובכן, לא המחשב ניצב בין נבות לבין הקורא, אלא נכונותו של הקורא אכן לקרוא את הכתוב, להשלים עם תוכנו או להתנגד לו, להביע את רגשותיו השונים וליצור אווירת בלוגוספירה שבה העיקר הוא הכתוב ולא נסיבות כתיבתו.
            ובאשר להומלסים: ברור לכל שמספרם יגדל בשנים הבאות בשיעור ניכר. איך זה מתיישב עם חברה ישראלית המתמוגגת זה משביעות רצון, מסקי בשוויץ, מקומבינות בבורסה ומאי-יכולת לבחור בממשלה שמסוגלת לשלוט, יחליט הקורא.

          • תסלח לי לרנר, נדמה לי שכבר במאמר הקןדם של נבות שהעלה גיורא, כתבו מגיבים, כולל אני, את סלידתם מגרוסמן ושות.

  6. איך אתה כותב, ואני חושבת שיקראו ביוגרפיות לפחות,

    • לחני,
      המדף העברי של הביוגרפיות הוא מן הדלים בספרויות העולם. אני מצביע על בעייה אובייקטיבית, בלא להתיחס לביוגרפיה "ברנר" של אניטה שפירא.
      בין השאר, מו"לים אינם מוכנים לשלם לביוגרף מראש כדי שיישב ויכתוב ביוגרפיה רצינית, למשל על ביאליק, אלתרמן, טשרניחובסקי, שלונסקי ועוד, ובכך מניתי רק ביוגרפיות על סופרים.
      בנושאי ביוגרפיה אחרים, המצב אף מדולדל יותר.
      לדעתי, מיעוט הביוגרפיות הוא תולדה של הנסיונות החוזרים ונשנים להשכיח את העבר. אם היתה זאת הציונות שרצתה "לשלול" את הגלות, הפוסט-ציונות והפוסט-מודרניזם מוכנים להשכיח את הכל.

      • קראתי כמה ביוגראפיות שנכתבו על פן
        ועל אחד העם וכו" .הבעיה היא שהביוגראפיות לא נכתבו על ידי סופרים או ביוגראפים,
        אלא על ידי היסטוריונים או חוקרי ספרות,יכולת עיצוב ספרותי או עומק או תובנה נדירה אצלם,ובדרך כלל הביוגראפיה היא משנית לאיזה "חידוש"
        או גילוי שהם מגלים,כביכול,על ההומוסקסואליות או מחלת נפש נסתרת.המצב הוא שרק לדמויות מסוג זה יש יכולת ומימון לכתוב ביוגראפיה.הביוגראפיה של ברנר אינה גרועה מרבות אחרות שיצאו אצלנו בשנים האחרונות,וגם ראייתו של ברנר כהומוסקסואל דיכאוני אינה מפליאה:היא משרתת את הדקונסטרוציה מצד אחד ואת רחיצת כפות הידים של תנועות הפועלים.במצב הזה עדיף שלא יכתבו ביוגראפיות.(החריג היחיד הוא הספר שכתב חיים באר ,גם אהבתם גם שנאתם,אלא שזה באמת ספר חלקיונוטה לעקוף כל מיני מוקשים.

  7. חנה רוטשילד

    מה ההפחדה כאן, הומלסים וכו", מה ההפרזה? מובעות דעות נגד גם בדפי המוסף האליטיסטי בהארץ, ואיש לא מוצא עצמו תחת ספסל.
    ישנו צמא אדיר לביקורות ולכתיבה כשל נבות, והלוואי ומעריב היו מגדילים את תכיפות מאמריו (וכאמור, טוב שעושה זאת גיורא לשם כאן). ההומלסים לעת עתה הם הקוראים והספרים, שאין להם עוד מהגג הרציני שמציב כאן אמנון נבות.

    • בהארץ לא מתפרסמים שום מאמרי "נגד"
      מחוץ למשורר אחד בכיר ומשורר ומבקר זוטר,ולשניהם הראו באקדמיה את הדלת.

השאר תגובה ל גיורא לשם ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם