בננות - בלוגים / / בימת אורח: אמנון נבות
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

בימת אורח: אמנון נבות

 

 

אמנון נבות

                                         "ימי צקלג" – על השטיח

(דיון קדם־ביקורתי)

 

באמצע הרומאן החדש של דוד גרוסמן, לקראת הסוף, כשכבר התבהרו לי ממדי היומרה והרמייה העצמית – שילוב בלתי אפשרי של "ימי צקלג" לס.יזהר ו"המאהב" לא.ב. יהושע, בתוספת חופן של "סוף דבר" ליעקב שבתאי – גיליתי שאינני מסוגל להוסיף ולקרוא  אפילו שורה אחת נוספת.

בתחילה היתה זו בעתה מן הסוג הקרוי, באלף מירכאות כפולות, מקצועית. זה קרה לי, שחרשתי מגיל שש־עשרה חזור וחרוש את "ימי צקלג" בן אלף העמודים, יתר על הרומנים של הסדרה הלוריאנית בת אלף־ומאתיים העמודים לדוד שחר, וכן "יוליסס" לג"יימס ג"ויס, "יוסף ואחיו" לתומאס מאן. אף את ספר היסוד "מימזיס" לאריך אוארבך אני כמעט יודע על־פה. קראתי ב"הגיונות" של שופנהאואר, ואפילו טרחתי לקרוא באופן יסודי את תומאס וולף על מאות עמודיו, בלא לדלג על הפטפטת התיאורית המזהירה שלו. כמו כן אין לשכוח את מאות הרומנים ועשרות אלפי עמודי הקש והגבבה שקראתי בשל תחושת יעוד חמורה בשנים שכיהנתי כמבקר ספרות. ולאחר כל זאת, האם אינני יכול להתגבר על שש־מאות־ושלושים עמודי רומן של עמית חשוב ובכיר?

אט־אט לבש חוסר האונים שלי גוון עכור: צלם דמות נחש הדם הדקיק על תריס הרפרפות בספרו של אלן רובגרייה, "הקנאה". דעת לנבון נקל: דוד גרוסמן ואני הפצענו בשמיה הלא גבוהים במיוחד של הספרות העברית בתחילת שנות השמונים. שנינו בני אותו הגיל, פחות או יותר, שנינו הגענו מתחום התיאטרון. כאן נגמרת ההקבלה: בעוד שעמיתי המריא לשחקים נשארתי אני, פחות או יותר, הומלס למחצה, בחיים ובספרות כאחד. במועדים שבהם חגג העמית נצחונות בלתי ניתנים לערעור בסאלונים הספרותיים של פריז (ולא רק בהם, אלא בכל מקום ואתר), מי דמה לו ומי היה שווה לו – רק עוז ויהושע עלו עליו, ואף זה לא בהרבה ולא לזמן רב. ואני מצאתי את עצמי, ואני מדבר על הימים של הסאלון הספרותי בפריז, עומד שחוח לאחר המתנה אינסופית בתור בביטוח הלאומי, סניף נתניה, מול הפקידה הממונה הנושאת את השם הנפלא אורליה כהן, ומתחנן בדמעות שיפשירו לי סוף־סוף את קצבת האלמנות החרבה שעליה אני מתקיים, סכום של 1,550  ש"ח בדיוק, שהוקפאה בנסיבות עלומות. לידיעתכם, זה ניסיון שכשל, לפי שעה. ללמדכם, רבותי, את מה שהבין מעצמו לפני אלפי שנים החכם הסיני לאו צה, שהשמיים והארץ אינם רחמנים, ומלפניהם כולנו איננו אלא כלבי קש.

שכול ואלמנות אינם מבדילים בין עשיר לעני, בין טיפש לחכם. כל ההבדל, אם הוא אכן קיים, מתמצה באיכותה של תיבת התהודה הציבורית. האם הקנאה היא זו שמעבירה אותי על דעתי ומעכירה עלי את הקריאה? 

אם כן, אלן רובגרייה. ואולי לא, משום שתחושת השיתוק והדכדוך שבה מצאתי את עצמי קורא שורה ועוצר, קורא עמוד ומוצא שאינני זוכר ולוּ מלה אחת, קורא עוד שני עמודים ומוצא שאינני מבין את פירוש המִלות. כל זה העלה את החשד כי נחש הדם הדקיק של רובגרייה מבעד לתריס הרפרפות אינו עצם העניין וגם לא העצם של הכלב. העצם של הכלב מצויה במקום אחר ובזמן אחר לחלוטין.

המקום נקרא (לפחות, בימים עברו) צומת ציר הנפט ברמת הגולן שהדרוזים מכנים "צומת הרוחות". הזמן: קצת פחות משנה לפני מלחמת יום הכיפורים. הוּבלתי למקום בג"יפ של המשטרה הצבאית. הושארתי שם עם אוהל סיירים, מכשיר קשר שאינו משדר ואינו קולט, ו"עוזי" חלוד עם שתי מחסניות. נאמר לי לחסום את הציר לפני כל רכב שאינו צבאי, וכך נעזבתי לנפשי ערב חורפי אחד. עד מהרה נוכחתי לדעת, כי לא מוטל עלי לחסום דבר כלשהו, שכן שום אדם ושום רכב, לא צבאי ולא אזרחי, לא עברו בצומת. ובאמת, מה היה לה לבריה שפויה לעשות בצומת ציר הנפט ברמת הגולן?

ירד הערב והחשיך ו"צומת הרוחות" החל לטעון את שמו במשמעות: מצאתי את  עצמי, ממש כקצבתי העתידית מהביטוח הלאומי, קפוא בין רוחות צולבות. חדלתי להרגיש את קצות האצבעות בידיים וברגליים. הפנים התאבנו לכדי גליד קרח. הגפרור האחרון נשבר בניסיון להדליק מדורה באצבעות קפואות ובלתי מיומנות (באותו רגע חשבתי על הרומאן שקראתי, "לבדו ימות אדם" (בהוצאת "עם עובד"), שמספר על פלוני שנלכד בדד באזור הארקטי וקטע באולרו את אצבעות רגליו שקפאו ונמק פשה בהן. גם לוֹ נשאר גפרור אחד כדי להבריח בו את הדובים שרחרחו מסביב למאורתו.

אוהל הסיירים המריא כמפרש ברוח. לאחר שביצע כמה סילואטות מופלאות נחת בשדה רחוק. זכור לי כי מתוך תחושת הישרדות עמומה, כמעט אדישה, פסעתי בשדה מוקשים ואספתי את האוהל ועטפתי בו את גופי. קשרתי אותו סביבי בחבל יתדות. לעניין שדה המוקשים, אל תעלו בדעתכם שום דבר טעון חומר נפץ מרסק יותר ממה שמשאירה פרה בשדה (פרות הסתובבו אז חופשי ברמת הגולן). על דעתי עלה סיפור כלשהו שקראתי פעם על ציפור אחת שאיחרה לנדוד מארצות הקור, קפאה למוות ונחתה בתוך צואת פרות חמה שהחייתה את נפשה.

למה אאריך במקום שראוי לקצר, קוראי היקרים, האגדות שווא ידברו. בזאת נוכחתי מיד. צואת פרות קפואה מרמת הגולן אינה מן הדברים המחיים את נפשו או את גופו של קופא למוות. נהפוך הוא, צואת הפרות גילתה לי את כפוּלת פני היאנוס והבופון שלה. לפני ששקעתי באזור הדמדומים של ציד לוויתנים בים הקרח הצפוני עוד חשבתי על "הפרש על גבי הדלי" לפרנץ קפקא.

נעבור, ברשותכם, מן המחזה הלא נעים הזה למחזה חמים קצת יותר – חדר הבנות בבסיס המשטרה הצבאית בקונטרה. השעה: שעה וחצי לפני  הזריחה שבה ניעורה לפתע שולה בן חיים, הפקידה של מפקד הבסיס, חבטה בצלעותיו של רב־סמל משה כהן וצעקה באוזניו: "אידיוטים, שכחתם את בוז"י בחוץ!" (נעים מאוד, בוז"י זה אני, כלומר קיצור שם משפחתי דאז, בורשטיין, וסירוסו). רב־סמל משה כהן המשיך לנחור ושולה בן חיים שהיתה בדרך כלל חביבה מאוד ופתוחה לכל דבר ועניין, צרחה באוזנו של רב־הסמל: "מתחשק לך להסתבך כמו שלא הסתבכת בחיים שלך, אתה," ורב־סמל כהן הנבעת זינק ממיטתה בלבניו, כלומר בגטקס שלו, ובזווית עינו ראה את שולה בן חיים מכסה את פלג גופה העליון בשמיכה ובזווית אוזנו שמע אותה אומרת בקול כבוש, לעצמה בעיקר, ""קצין תורן דמיקולו." הוא אץ בצרחות אל השוטר התורן, טוראי ראשון רון ברגר, שהעיר את הסמל התורן עלי דן, שהעיר את הנהג התורן אלי ינון, שאמר: "מהרגע שראיתי אותו הרחתי את הצרות שזה יביא עלינו." שניהם דהרו בג"יפ הכוננות של הבסיס אל ציר הנפט, עצרו בצומת, התבוננו סביבם וראו רק חושך בעינים והתחילו לצרוח את שם משפחתי (המלא) בצירוף קללות מתאימות. הדממה לא החזירה הד כלשהו. אלי ינון אמר בשקט לעלי דן, "לאן נעלם המוזנח הזה? אפילו הסורים לא יסכימו  לקבל אותו. בוא ונלך מפה," וסמל עלי דן אמר לו, גם כן בשקט, "אידיוט, הרי עלי ועליך יפילו את התיק. אתה רוצה לראות את צומת עתלית בשלושים־וחמישה הימים הבאים?" אמר אלי ינון, "אין דבר שסרן חיימקה רוצה יותר מלֹא לראות יותר את  הבּוּזנח  הזרוק הזה (הוא התכוון אלי) מול העיניים שלו דבר ראשון בבוקר." עלי דן, שלא היה טיפש כמו אלי ינון אמר, "לא הבנת כלום ממה שמדברים אליך. דווקא בגלל זה נקבל שבעים. תתכונן למשפט דבר ראשון על הבוקר." ואלי ינון שאל, "שבעים זה ביחד?" ועלי דן אמר בקול קודר: "כל אחד לחוד."

הג"יפ נעתק ממקומו והחל להסתובב על צירו, מאיר בפנסיו את השדות מסביב. וכך, גבירותי ורבותי, קהל קוראים נכבד, התגלה הבן האובד של המשטרה הצבאית קונטרה, ולא על תורן של ציידת לוויתנים בים הצפוני, אלא בצורת מומיה פרעונית עתיקה. הובהלתי למרפאה בנפח ומשם לבית־החולים בנהריה שבו מרחו עלי הר של וזלין ויוד ותקעו לי המון אינפוזיות לווריד, השקו אותי סירים של תה פושר וקילפו מעלי כבר לא חשוב מה עם הרבה עור. עודני זוכר את הבעת הגועל האטומה על פניה של האחות החיילת. הידע בהיפותרמיה (מכת קור) היה לפני ארבעים שנה בקירוב דל מאוד, ואף־על־פי־כן נשארתי בחיים. עובדה, שמעתי את הרופא התורן בנפח אומר לסמל המרפאה: "אם היה עכשיו שלוש מעלות פחות בחוץ, הוא היה עכשיו בחדר קירור בלי להרגיש את ההבדל." זכיתי אפילו לביקורו של סרן חיים, מפקדנו המצמית  והמבעית,  ושוחררתי (בהסכמתו!) לחופשה נדירה – שבעה גימלים בבית.

הבן האבוד התקבל בבית בחיבוק, ומניה וביה, תוך כדי החיבוק, נהדף החוצה אל חדר המדרגות, מקום שבו פקד עלי אבי בקול שלא היה מבייש אפילו את רס"ר מרציאנו מבסיס הטירונות שלנו בקדוּם, להוריד את הנעליים ולהתפשט. ואכן, זכיתי להיכנס לבית הורי ולקבל את ברכת חרונם האוהב, כמאמר השיר, בלבני (לאמור, בגטקס). גם כאן לא ניתנה לי שהות, כי הובלתי מיד למטבח. בזווית העין ראיתי שאת סלון הבית שלנו בבני ברק מפאר שטיח חדש מקיר אל קיר, מין  גובלן ענקי שלא ראיתי כמותו עד היום ההוא, ומאז ועד היום. זה היה מרבד של מרגניות, ארוג באופן משוכלל בציצים ובזנבות משונים מזהירים באור החמה שחדר מבעד לחרכי התריס המוגף מעתה ועד עולם (כדי שלא ידהה השטיח). הסאלון נסגר מפני וננעל על מנעול ובריח כדי שלא יוכתם ביוד, וזלין ומוגלה (שכן פצעי הקור הזדהמו כהוגן).

אתם, קוראים יקרים, שפטו נא והגידו בעצמכם: איזה סיכוי היה צפוי לי, אני שהודחתי מן הסאלון הורי בגיל תשע־עשרה, בסאלונים של פריז? ולאן היו הם, הממונים על הספרות העברית בפריז, מוליכים את המוגלה? לא ולא, קוראים יקרים, ראוי וכדאי הוא שהסאלונים של הספרות העברית בפריז יתקיימו עם גרוסמן – שנשאר מצוחצח ושקוף ללא פגם גם מבעד לענני האפר והמתכת החרוכה.

 אכן כן. השמיים והארץ חסרי הרחמים של לאו צה לא טרחו להוריד את הטמפרטורה ברמת הגולן, דצמבר 1972, בשלוש מעלות, וכך לא עברתי לעולם שכולו טוב, שהיה חושׂך ממני, בין השאר, את השטיח בסאלון של הורי ואת הרומאן החדש של גרוסמן כאחד.

אוסיף ואעיר שלא לעניין, כי בשלב מאוחר מאוד, כשהשטיח נפרם כביכול מעצמו ונמרט כהוגן, התבהרה להורי היקרים טעות חייהם הטרגית: זה היה שטיח שנועד לפאר את הקיר ולא את הרצפה, וכל נעל שדרכה עליו, לא רק נעל צבאית מזוהמת בצואת פרות, כל נעל, ואפילו נעל של פסיעה מתונה בסגנון אקאקי אקאקאייביץ" מ ה"אדרת" של גוגול, קירבה את קצו במהירות.

עד כאן הסיפור שהבהיר לי, לפחות לי עצמי, את הרתיעה הקודרת, את תחושת השיתוק והחידלון שעורר בי המקרא ברומאן החדש של העמית הזוהר שלי. כיום, כשהגעתי לגיל הורי בימים ההם, ברורים לי ונהירים ממדי ההשקעה הכלכלית והנפשית של הורי בפיאור הסאלון והפיכתו למאוזוליאום של שאיפותיהם ותסכוליהם כדי לשוות לו הדר פולני שכה חסר להם בחייהם הספרטניים. אל יהיה קל בעיניכם שטיח מקיר אל קיר בתחילת שנות השבעים!

אני מניח ומבקש (מעצמי) לסנן כל הקבלה אירונית, שממדי ההשקעה  של גרוסמן בשש־מאות עמודי הרומאן שלו, זהים, או לפחות מקבילים, לממדי ההשקעה של הורי בפרוייקט השטיח (שש שנות חיסכון וקימוצים מקימוצים שונים). הדמיון שהשקיע גרוסמן ברומאן החדש שלו הוא כאין וכאפס לעומת הדמיון היוצר של הורי שיצר את השטיח בצלמם ובדמותם של הבגדים, האוכל והמעות לסיגריות שנחשׂכו ממני בשירותי הצבאי והפכו אותי תלוי בחברי לשירות שהוריהם היו עניים פי כמה מהורי.

הבעיה היא זאת: בשני המקרים, הבן האובד נשאר בחוץ, יחד עם המוגלה, צואת הפרות והאפר. ברומאן של גרוסמן יוצא הבן למבצע מסוכן והאם יוצאת למסע גילוי עצמי עם המאהב או האקס המיתולוגי על־גבי מרבד החמציצים והמרגניות של ארצנו. בהנחה שהמסע מסע, ולא סיפור כיסוי או תחליף גנוב לשעה בבית מלון צחיח לצורכי המשך הקשר של נשותינו ואמותינו המיתולוגיות עם האקסים העוד יותר מיתולוגיים, מה כאן אמת פנימית ומה כאן הונאה בורגנית? מה אתם אומרים, אה?

בל אחטא בשפתי לשוויון הזכויות, לפמיניזם ולמימוש העצמי. ואף־על־פי־כן, אולי היה עדיף שאמותינו, חרף הטיולים בנוף והמפגשים המיתולוגיים בבתי המלון והקלון, יעצרו בגופן ממש את בניהן מלצאת למלחמות מבישות שניהולן הרשלני והעלוב גובל בבורלסקה ובתיאטרון האבסורד גם יחד? אולי היציאה של הבן והאם לעיסוקיהם השונים, זה לקרבות חשובים, וזאת, השד יודע לאן, הוא חלק מחוזה מוסכם מראש, סוג של הבנה לא מלולית  בין הקורבן לאם הקורבן (ואביו, שכבר רואה בעיים רוחו את השטיח העתידי מפאר את הסאלון)?

אין לי טענה אל הרומאן של גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", ולא היתה יכולה להיות לי טענה כלפי השטיח המלולי של גרוסמן, שנארג מכוח כספה, הנחיותיה וציפיותיה של הבורגנות הישראלית, כפי שלא יכלו להיות לי טענות כלפי חמשת הנשים הפרסיות שטוו, במצוות הורי ובכוח כספם, את השטיח. מלאכת האריגה היתה מושלמת, בלא פגם. הנחות היסוד האוטומטיות המונחות בבסיס הרומאן של גרוסמן הן המקוממות אותי: חברה בורגנית שמפקירה את ענייה ואת בניה החורגים ויוצאת למסעות בטבע עם האקסים המיתולוגיים  תפקיר בסוף את בניה החוקיים שהם בבת עיניה כביכול, לגללי הפרות בשדה ברמת הגולן או בהודו או אף במקומות נעימים פחות, והדברים ידועים. בבוא האסון החברה הזאת תצא להפגנות נגד מנהיגים הקרוצים מצלמה ומדמותה, כהעתק של ממש, לרבות הספינים התקשורתיים שנועדו לשווק את הרומאן הבא או את המלחמה הקודמת; מבחינת אופני השיווק, אין הבדל.

 כמבקר ספרות המסוגל למה שמכונה "אוביקטיביות מתונה" בפי מורי ורבי  גבריאל מוקד, ולמרות שלא אצרתי  כוח לצלוח את הרומאן בשלום, אני ממליץ מאוד לכל שוחר ספרות ישראלית להצטייד בזריזות בעותק ספרו החדש של דוד גרוסמן, משום שהוא אספקלריה של החברה הבורגנית הישראלית, שיקוף מדויק עד כלות כל פחדיה, הנאותיה ורגשות האשם הלא מודעים שלה. בדומה למה שהיה "אופרה בגרוש" לחברה הגרמנית הווימארית לפני עידן היטלר, ו"בארי לינדון בר המזל" לאצולת הממון האנגלית בתקופה האדוארדיאנית, זאת תמונת משכית של גברת הניצבת בשדה מרגניות, מגבה עומד האקס המיתולוגי ופניו אטומות, עיניה עצומות, אצבעותיה תחובות באוזניה כדי לא לשמוע את זמזום הצרעה של הג"יפ  עם הבשורה (שימו לב לטרמינולוגיה הישועית הגסה!) המגשש בחושך את דרכו אל החווילה של ההורים המודאגים  כדי לבשר שהבן האבוד הוא תמונת גובלן על הקיר ולא הבוץ והאפר על השטיח במרכז  הסאלון.

 

אפריל 2008

 

 

 

 

 

94 תגובות

  1. אני אוהב את הכנות של נבות שבה הוא מספר לנו יותר על עצמו מאשר על גרוסמן. הזדהיתי אתו מאד בקשר לחויה הצבאית שבה זורקים אותך בחור ושוכחים שם. גם אני עברתי כמה גרסאות של הספור הזה. ובסופו של דבר (אם הבנתי נכון) הטענה של נבות היא נגד המסד הרעיוני של הספר ולא נגד האיכות הספרותית.

    • אמנון נבות לא כותב על עצמו.הוא כותב על עצמנו.אמנון נבות לא כותב על חוויה צבאית,הוא כותב על הוויה אזרחית
      בורגנית.הצבא הוא מחסן גרוטאות אליו
      זרקו וזורקים את הבנים,כי רוצים שטיח,או לכתוב רומן,או ללכת למפגש עם מאהב .מה במאמר הזה לא ברור למישהו?
      לכל היותר לא רוצם להבין וזכרים באיזה חויות טפשיות בצבא.

  2. נבות אינטליגנטי מדי בשבילי. לא הבנתי. הוא התחיל עם זה שהאחרון של גרוסמן רע מאד וסגר עם זה שכדאי לקרוא. בגלל שרע או בגלל שטוב? מה השורה התחתונה? איך קוראים את זה?

    • ההזמנה לקרוא את הרומאן של גרוסמן היא התרסה אירונית כלפי ציבור הקוראים: קיראו ותראו את עצמכם במראה!
      ביקורת ספרות אינה אמורה לקבוע מה טוב ומה רע. היא אמורה לקבוע מהם היחסים הסבוכים בין מציאות לספרות. במקרה זה סיפורו של גרוסמן, המותאם היטב לטעמו של קהל בורגני, הוא אספקלריה בלבד.

  3. אמנון, מאוד נהניתי מהרשימה שלך. אני מזמינה אותך להצטרף אלינו לבננות. מאוד נשמח אם תצטרף.

    לגבי גרוסמן, אודה שנואשתי ממנו כבר בתחילת דרכו. לצערי, כתיבתו עושה לי תמיד תחושה של מלאכותיות. אינני מחובבות כתיבתו, ולכן כמובן לא אטרח לקרוא את הספר הנ"ל. לפני זמן מה ישבתי עם עוד שני סופרים, אחת מהם מאוד מאוד נחשבת, ויחד הגענו כולנו למסקנה שמה לעשות, אנחנו לא אוהבים את גרוסמן. הוא לא משכנע אותנו, לא מדבר אלינו, לא נוגע בנו, משאיר אותנו מפוהקים ואדישים. אותה סופרת מאוד חשובה, שכמובן פוחדת לכתוב את הדברים הללו בעצמה, עודדה אותי לכתוב את הסתייגותי מכתיבתו של גרוסמן האייקון. כולנו פוחדים לגעת במלך המוכתר, אולי כי אז יחשבו שאנחנו מקנאים בו כי לא הגענו למעמדנו הרם, או מחשש שיבולע לנו אי פעם, אם נפגע בפרה הקדושה. אז תודה על הרשימה האמיצה. מצד שני, נבות, זכור לי שמעולם לא פחדת להיות מחוץ לעדר.

  4. כתוב משגע, את גרוסמן אני לא מסוגלת, לא מאמינה למילה{גם לא.ב. באחרונים שלו, מרגישה כמו הילד במלך הוא ערום} בכל אופן גם אני הייתי בקונטרה במשטרה הצבאית, עולה על כל רומן

  5. שולמית אפפל

    אמנון, שמחה על המפגש כאן.
    ותודה לגיורא שמארח אותך.
    אי אפשר לטעות בעוצמות שלך.
    אתה קורא לשלוח את הסופר והקוראים לטירונות אמיתית. מסיר שומנים אמיתי.

    וביני לבינך:
    יש לי שני שירים שאני חייבת לך אותם.

  6. מבריק, מבריק, ושוב מבריק. וגם עצוב מאוד מאוד, לפי שאמת ונכון.

    • רשימה מיוחדת מקורית וכתובה היטב לא גרוסמן הוא העיקר בה אלא כאבו של היחיד המציב מראה כנגד פניה העגומים של החברה הישראלית ולגבי גרוסמן הוא אהובי הנצחי, מה שעשה לי ספר הדקדוק הפנימי ,לא עשה לי הרבה זמן ספר אחר מה לעשות… אמנון גם קפקא היה המגורש הנצחי מבית הוריו (ראה מכתב לאבא)כך שהפצע ותחושת הנידוי יוצרים לעיתים את הגדולות ביצירות הספרות

  7. אהיה יוצא דופן בין התגובות מתוך ידיעה שמיד אחשד בבורגנות וישיבה לבטח תחת תאנתי וגפני.
    (אני מזמין אגב, את כל החשדנים להנות מהבור בבנק שיש לי)
    הכתיבה של אמנון נבות כנה אמנם ושותתת, אבל גם מניפולטיבית המערבבת בין סיפור אישי הנגוע כדבריו גם בשמץ קנאה לבין ביקורת ספרותית לגיטימית, (שלעולם אין לה מדדים אובייקטיבים מוחלטים, אלא טעם אישי ומוסכמות המבוססות על מערכת שלמה של תפישות ספרותיות, ורוח התקופה)
    קראתי את "אשה בורחת מבשורה", במשך למעלה מחודש. הספר מרתק, קשה, נגע בפחדים העמוקים ביותר שלי בכל הקשור לקיום שלנו כאן.נכון,הוא לא חף מפגמים, לעיתים יש איזה שכרון מהיכולת הוירטואוזית, אבל באיזה ספר ולאיזה סופר ומשורר אין פגמים, ועוד דבר בני הצעיר משרת בצבא ביחידה קרבית, ואין ספק שעובדה זו היה לה חלק על קריאתי, אבל גם לי מותר כמו לאמנון נבות לערב בין האישי לקריאה ביקורתית.

  8. מירי פליישר

    כתוב מבריק ומושחז

  9. לכתוב אתה יודע, את זה יודעים מזמן, עם הארס והמרץ, הכשרון והתחכום, אבל למה אתה צריך לדחוף את עצמך ואת תסכולך הספרותי לרשימה? גרוסמן לא פטור מחוד הבקורת, גם אלוהים הולך מפעם לפעם לבית שימוש, אבל כמו שצריך ובמידת האובייקטיביות הנחוצה, ולו לפחות שנאמין לך.

    • אני דווקא מוצא יושר בבחינת "גילוי נאות" , בביקורתו של אמנון נבות. הוא בעצם אומר לנו ולעצמו: קחו בחשבון את מה שכתבתי על עצמי ועל גרוסמן כשתקראו את ספריו של דויד גרוסמן.

      • הדברים שנאמרו הם לא לגופו של ספר, הם לגופו/נפשו של המבקר, וזה מקומם ומיותר. למה לי גילוי נאות שכזה? אני מצפה ממבקר לגישה נקיה יותר. אלמלי שמם המפורש של הספר והסופר המבוקרים, הרשימה עשויה להיות סיפור נהדר.

        • אכן, יש לקרא את "הביקורת הזו" לא כביקורת על ספרו של גרוסמן אלא על המניעים הנפשיים של מבקר ספרות. אני מניח שמניעים דומים או אחרים משפיעים על רוב מבקרי הספרות. רק שהם לא חושפים לקורא התמים את מערכת החברויות והמחויבויות הרגשיות והאישיות המניעות את כתיבתם "הביקורתית" .
          אני רואה ברשימה הזו סיפור יפה המגלה לי טפח על הנעשה מאחורי הקלעים.

          • "אין ליולא יכולה להיות לי טענה כלפי השטיח המילולי של גרוסמן,שנארג מכוח כספה,הנחיותיה וציפיויה של הבורגנות הישראלית"

    • אין ספק, מאמר מושחז, ושום ספר ישראלי לא ישווה לספר הדיקדוק הפנימי, ולעיין ערך אהבה, שכמובן יצא לפניו. אני מודה שאחרי ספר הדיקדוק הפנימי לא יכולתי לקרוא שום דבר של גרוסמן(עד אשה בורחת מבשורה) כדי לא לקלקל לעצמי את הטעם. נכון גרוסמן הוא וירטואוז של השפה העברית וזה בולט מאד באשה בורחת מבשורה, ואולי הספר מייגע, אולי אפשר היה לקצר אותו, אבל אפשר להתבשם בשפה , ללקק אצבעות ממנה.

      • אפרימי לרנר

        את לא התחלת אפילו להבין,היכן הרמיה
        וגניבת הדעת.בלשון,בקסם של המילים,
        קראתי לפחות כמה כאן מסבירים בלי להרגיש בסתירה,שברור אלף אחוז שנבות צודק,אבל כשהם קוראים גרוסמן הם מתעלפים מעונג,למרות שכבר ברור שהסיפור הוא על מכירת הבן בתמורה לשטיח או בתמורה למעמד אישי של קדוש
        ספרותי וחברתי מעונה ,למרות שכל חייו הספרותיי האכילו אותו בדבש.אני לא רומז שגרוסמן ביקש זאת,אבל אני,כמו נבות,חושב שזה מה שצפוי שיצא.ביקורת הגדולה שפרסם נבות (בעכשיו)על אשה בורחת מבשורה,כתב שגרוסמן היה צריך לנעול את הרומן במגירה לעשר שנים לפחות.המשפט הזה היה סתום לי עד שקראתי כאן,את המאמר הזה.

  10. כתוב מרתק.
    את הספר האחרון של גרוסמן לא צלחתי כבר אחרי הפתיחה, לעומת זאת את ספר הדקדוק הפנימי גמעתי לפני שנים בשקיקה הוא חרוט אצלי עד היום, כמו גם החלק הראשון של עיין ערך אהבה (את ההמשך לא). גם את יש ילדים זיג זג אהבתי.
    מה שכן אני לא אוהב סופרים שמתראיינים כמעט בכל נושא עליי אדמות. והדוגמא הכי טובה לחיוב לדעתי היא יהושע קנז, ספריו לטעמי מעולים כולם – מישהו פעם שמע אותו דוחף את עצמו למשהו? הוא כותב וזהו.

  11. לכל המגיבים:
    בבלבול השורר אצלנו כיום בין ביקורת, סקירה, רצנזיה, מסה וכיו"ב לא הובן העיקר בדבריו של אמנון נבות.
    זאת מסה על פניה החברתיים של מדינת ישראל. הדוגמית מספרו של גרוסמן במסה של נבות דומה לטיפת דם שלוקחים לבדיקת רעלי הגוף, ותו לא.
    הבה וקיראו, למשל, את מסתו של נבות בהשמטת הדברים על גרוסמן: לפני עיניכם נגלית תמונתה של חברה ישראלית מטומטמת, על חולניותה הצבאית, אומללותה האזרחית וחוסר הסיכוי של האזרח מן המניין לחולל בה שינוי כלשהו.
    רבותי, הלא תבינו: אם תלכו בעוד כחודשיים לקלפי (וכנראה שתיאלצו ללכת) לא תוכלו לקבוע מי ישלוט בכם: יהיה אחוז החסימה, שאינו חוסם אפילו זב ומצורע, אשר יהיה, יירשמו ברשימות למיניהן כל המושחתים והגנבים, ייכללו בהן נציגי סתר של האוליגרכים וסתם מתחכמי הון-שלטון וכו".
    הנה, חיזרו וקיראו את דבריו של נבות על צבא 1972. האם אינכם רואים בהם את קלסתרה של מלחמת לבנון השנייה? ואולי גם הראשונה? ואולי גם את מלחמת יום הכיפורים עצמה?
    ראו את פניה של הספרות העברית בימים האלה; האם לא מכרו לכם לפני שנתיים רומאן זבל בשם "לכל בית יש מרפסת" בעלות פרסומית של כ-150 אלף דולר!
    האם לא מוכרים בחנויות כל ספר שני בהנחה כה גדולה עד כי הסופר רואה את שכר הסופרים הזעום שלו מזולזל עד היסוד?
    אני מקווה שכל הפונים יראו את התגובה הזאת ויבחנו היטב מהו עומק המדמנה שאנחנו שרויים בה עד הברכיים, וכמעט עד הצוואר.

    • איך רצית, גיורא, שנדע האם מדובר במסה חברתית שהתחפשה לבקורת ספרותית, או להיפך?

    • אכן, לא יודעים לקרוא.

    • גיורא, דבריו של אמנון נבות אינם שופכים אור חדש או לא ידוע על עומק המדמנה, אני חש בקיומה וחרד להווה ולמחר, אינני זקוק למוכיח שיטלטל אותי, אני מטולטל יום יום. חולשתם של דברי נבות וגם בהסבריך הם בקישור התמוה בין סיפור חייו של נבות לבין הרומן של גרוסמן, והטלת כל חולאי החברה הישראלית, טמטומה ואטימותה על טיבו ואיכותו של הספר מוגזמת ומופרכת. אילו היה מסתפק נבות בסיפורו האישי, או לחילופין כותב רשימה על ספרו של גרוסמן ללא סיפורו האישי ניתן היה לנהל דיון פורה בסוגייה הכבדה. הרי כל הקבין של ראייה מפוכחת לא ניתנו רק לך ולנבות וכל השאר כאן הולכים כסומים, עליך לשאול את עצמך מדוע לא הבינו הקוראים המגיבים את הדברים שהנך מסביר כאן למעלה, אולי תבדוק גם אתה אצלך שמא מקור ההבנה הלקויה מצויה במרקחת הלא מוצלחת של נבות.
      לשבחו של נבות אוכל לומר שהרשימה כתובה בבהירות ובשנינות והסיפור האישי דיו כדי להמחיש את את המדמנה.

      • העומק והגילוי

        הבעייה היא,יצחקי,לא עומק המדמנה,אלא
        המקומות הנסתרים אליהם היא מחלחלת,
        ומגלה את פניה פתאום,ירוקה ומעפשת.כאן מתמצה עומק הגילוי של מבקר הספרות הניצב על קו ההפרדה בין הספרות והחים,וזה שורש המאמר ועילתו.הסיפור של השוטר הצבאי בן התשע עשרה שכמעט קפא למוות מול הסיפור הבדוי (אשה בורחת מבשורה) והאמיתי של גרוסמן.בתפר הזה מסתתר ההישג של נבות המבקר.

      • כנראה שראייה מפוכחת ניתנה רק למעטים
        וקול ההמון, כיום, הוא קול השד.

    • כל אחד מבין מרשימה ומבקורת מה שמבין, כך שאי אפשר לדעתי לומר פספסו את העיקר,לפעמים בין השורות הוא העיקר. לעיקר פנים רבות כפני הקוראים ויותר. בקשר לגרוסמן או לכל סופר, הכל ענין של טעם של מצב רוח ושל זמן, הרשימה של נבות כורכת הכל יחד עם פני החברה עכשיו ואז באופן שגורם לי להעריך כתיבה כזו.

    • מסכימה לכל מילה חשבתי,בזמנו, "שכל בית צריך מרפסת, הוא שיא הזבל, מתברר שלא. אחריו באו עוד יותר גרועים.ולספר סוד? זה לא רק הפרסום, אנשים קראו ואהבו זה טעם של עדר.יש לזבל ביקוש ואם הוא נמכר בעשרה שקלים אז החגיגה גדולה. והיוצר הטוב שילך ישר לביטוח לאומי

  12. ראשית, אמנון נבות, הוא איש עקרוני והכרחי לספרות העברית, ולדיון על הספרות העברית.
    שנית, מבחינת הקורא הסקרן, דין גרוסמן כדין נבות. יקרא מי שיקרא את טיסת מכשירים ואת לוכדי עריקים, ויוסיף ויקרא את ספר הדקדוק ואת אשה בורחת ויכריע בסלונו הוא (של הקורא) הכרעות אסתטיות, חברתיות, כלכליות או אחרות באשר למה שקרא. כמובן שדיון מנומק של מבקר ספרות ביצירות יפרה את הקורא. ואף הביוגרפיה יכולה לתבלן. האינטרס העליון של הקורא הסקרן הוא ריבוי הקולות.
    שלישית, מוציא אותי מדעתי הדיון המרושל, בלשון המעטה, של אנשי ספר בבורגנות. הבעיה אינה בבורגנות. הבעיה היא אצולת הממון משוללת הרסן, ע"ע וולסטריט, שמבקשת לרושש את מעמד הביניים (הבורגנות) מנכסיה, כדי להעביר מהעולם המערבי את הדמוקרטיה, ולהשיב את הסדר הפאודלי של אצילים וואסלים כנועים בצורתו המודרנית, תאגידים העושקים משאבים ושכירים חסרי הגנה. על אנשי העט המתלהמים בשם החברתיות, כלפי הבורגנות, לקחת לתשומת לבם שרק שיתוף פעולה עם הבורגנות יאפשר את הקמתו של סדר סוציאל-דמוקרטי.
    רביעית, האם אוכל לבקש מאמנון נבות, את הספור "חתוי" שפורסם אי שם בתחילת שנות התשעים במוסף פסח של עתון הארץ ?

    • לעדי,
      צר לי לומר את זה אבל הבורגנות היא המרושלת — היא מצביעה למי שאינם ראויים, היא איננה לוחצת לשינוי סולמות המיסוי, לא איכפת לה מחלשים והיא צרכנית ה"הישרדויות" ו"הנולדים" למיניהמ. מספר האוליגרכים כל-כך קטן עד כי אין בו כדי להשפיע על רייטינג.

      • נראה לי שדוד גרוסמן, זה שכתב את הזמן הצהוב, לא כיוון בספרו אשה בורחת מבשורה רק לבורגנות, אלא גם לבורגנות, הוא כיוון למה שמדבר עליו נבות, לבריחה, לדאגה המכוסה בשכבות של הכחשה, בהשלכת האחריות על המימסד, בתחושת חוסר האונים, בהתעסקות בפחות חשוב כדי להימלט מהמציאות שלכאורה איננו יכולים לשנות, כי אנחנו קטנים מול כוחות גדולים יותר הקובעים השולחים את בנינו למוות בנינו שחסכנו בשבילם מפינו עד שבגרו והפכנו לשטיח שעליו דורכים כולם. הם המגש שעליו אנחנו זוללים וסובאים, ואדישים לחיי בנינו ההולכים …

        • התגובה התגובה דלעיל היא שלי.

          • אפרימי לרנר

            את מתעקשת לא להבן מה שנבות אומר ברור:שגרוסמן בא מתוך הבורגנות ועליה
            ואליה וא כותב ונזהר לא להיות יותר מדיי ביקורתי,כי הוא חי ומתקיים,מאהבתה של הבורגנות וכספה.הוא אינו יכול להיות מבקה הגדול,המבקר הפנימי שלה (ואת זה נבות אומר במאמרו בעכשיו).אני לא יודע אם נבות התכון,מה שיוצא זה שגרוסמן שילם את מחיר הספרות במפגשה עם הממשות,ועוד מסרב להפנים את העובדה הזאת

          • נידמה לי שעכשיו אתה קראת אותי לא נכון, אני מסכימה עם זה שמול הזמן הצהוב אשה בורחת מבשורה לכאורה פחות חד אבל הזמן הצהוב הוא עדות ואשה בורחת מבשורה הוא ספרות. וגרוסמן לא ברח כשבנו נפל, הוא דיבר ואמר דברים קשים שלא העיז לכתוב בסיפרו.

          • קראי טוב מה כתבת בעצמך:אחרי האסון גרוסמן כתב ואמר דברים קשים שלא העיז לומר בספרו! כשמילות המפתח הן שלא העיז לכתוב בספרו.

          • מה שניסיתי לומר שהתפרצת לדלת פתוחה, והסברתי שגם אני סבורה שכמוך או כמו נבות, אבל מי אומר שסופר צריך להיות המתריע בשער, מזמן לסופרים אין כוח, ואין להם מעמד של אנשי רוח מובילים, וגם הם כמונו לעיתים טומנים את הראש בחול, כדי לא לראות לא לדעת כי צריך איכשהו לשרוד את החיים פה,. ודוקא ארבע האמהות הן הזיזו לממסד אחרי מאבק קשה וארוך. ולמה שנלין על גרוסמן האם ישנו סופר אחר במעמדו, או פחות ממעמדו שכתב משהו שצעק ולו כמו הצעקה של אשה בורחת מבשורה? מי? אני אולי לא יודעת עליו.

          • לאורה,
            את קובעת שאיש לא אומר שהסופר צריך להיות המוכיח בשער, כי אין לו מעמד של איש רוח מוביל וכו".
            ובכן, הקביעה היא אמת, אולם אין היא לוקחת בחשבון אפשרות אחרת.
            והיה, אם סופר רוצה להוכיח בשער, מי יוכל להגיד לו לא.
            אם כי אין זו חובתה של ספרות, הרי שסופר כלשהו עשוי להרגיש כי זאת חובתו.

          • האסון שפקד את גרוסמן קרה שנה וחצי לפני שראה הרומן שלו אור.
            זאת אומרת שגרוסמן יכול היה להחריף
            את הטון הביקורתי הפנימי באשה בורחת
            מבשורה
            אבל הוא בחר שלא לעשות זאת.
            מצטער,נבות בביקורת שלו צודק.אומץ לב
            אינו ניתן לחלוקה.נבות אולי חצי הומלס
            בחיים ובספרות,אבל יש לו מה שאין לגרוסמן ולאחרים: אומץ לב.

          • הקוראים ודאי ישמחו לדעת משהו על אומץ ליבו של נבות, מלבד הטחת בקורת על גרוסמן, שכתב את הזמן הצהוב.

          • תגובה לשוני

            תקראי בסבלנות את החלק השני בספר החדש
            של אמנון נבות."מקראות ישראל" ותראי מה זה אומץ.

          • ראשית עלי להתנצל על שירבוב שם זר- שוני- זה נידבק למספר תגובות. אשמח לקרוא את סיפרו של נבות,אני מאמינה שהספר יטיל אור על הפוסט הזה. ותודה כנה על ההצעה. חבל שאיני יודעת עם מי אני בדיאלוג.

          • עם גלעד אורון

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם