עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

אמנות ב-H.D.

 

 

           כלבו של פאוסט, חתולו של שרדינגר
                                  א

 

בקוראי יצירת שירה עולות לעתים על דעתי שתי אֲמָרוֹת שקראתי מזמן: "שירה היא מתמטיקה של הרגש" ו"שירה היא מחול התבונה בין המלים." האימרה השניה נכתבה בעטו של עזרא פאונד. והראשונה? היא זכורה לי היטב, אם כי אינני זוכר מי אמר או כתב אותה.

אף כי התוודעתי לשתי האמרות היפות הללו לפני שנים רבות, הן לא חדלו להעסיק אותי כל אימת שהרהרתי באמנות ובמהותה. יפהפיותן ודיוּקן המכתמי העצימו בי את הפליאה על חמקמקותה של המהות מהגדרה.

אמרות כאלו מסוגלות לצודד את נפשו של מי שחש בשארוּת הבשר המסתורית בין אופן התרקמותה של יצירת אמנות לבין האופן שבו היא מבטאת קיום אנושי ביקום. יתר על כן, בשתי האמרות מעין מכנה משותף שבו מתמטיקה, כמכלול מוצרן של ביטויים ותחביר, היא בבואה של תחביר האמנות (המלה, הקו, הצליל) המארגן מכלול ביטויים לא מוצרן, ולהיפך. מעל לקו השבר של המכנה המשותף מתמודדות זו עם זו זהות ואי־זהות בין מה שמכונה "רגש" ל"מחול התבונה" הפאונדי. 

באחרונה החלו לדבר אלי גם דבריו של מרטין הידגר על המשורר כ"רועה ישות". לשִמעם, שמא היה ראוי לכתוב "רועה" בעי"ן ובאל"ף כאחת – רועה=רואה – לוּ היה זה אפשרי בעברית. אני חש ששדה המרעית־המראית של ה"ישות" תוחם צורה לחומריוּת ביטויהּ של ההתנסות האנושית כיצירה (במלה, בקו או בצליל) וחותם אותה במרחב השתמעויותיה באופן דומה למדי להגדרותיו של "שדה" כשפת המדע. יתר על כן, בשאיפתה לברוא חומריות במרחב משמעויות, יצירת אמנות מדוייקת כמודל מדעי.    

ההבדל המתעתע בין תיחום למרחב הוא חלק בלתי נפרד של טבע ברייתנו וקיומנו, עד כי איננו מסוגלים לדמות אפילו שמץ מיקומנו בלא מערכת סימנים מתוחמת ו"תרגום", ותרגום אינו העתק חד־משמעי משום שאי אפשר להצרין אותו. כל אמנות מדמה לעצמה עולם ומעצבת אותו במערכת הסימנים האופיינית לה (מלה, צליל, קו) כמהלך של "דיגום העולם": סקירת הממשות ורישומה בשדה משמעויות. צביונה של סקירת המציאות קובע את משמעות צירופי הפרטים שהיא מטמיעה, לרבות את אופן הצְפייה  בהם, ואת תיחומם. לכל פרט נסקר ואופן סקירתו השתלשלות סמויה שמן הסתם היה משעשע ,ואף מאלף, לעקוב אחריה, לו אך נמצאה דרך נאותה להתוודע אליה.  

"שפת" היוצר בכל אמנות היא תערובת של "דיאלקטים", כגון אוצר מושגים (מלים, קווים, צלילים) רשמי, שימושי, רחובי וכו", ניבי תקופה ודור, סגנון מעמד וחברה וכו". ומעל לכל, שפה פנימית של יוצר – "כתב יד" או "סגנון" – המוטמעת ב"שפות" וב"ניבים" שונים. ב"שפה" הזאת מזוגים נפש וגוף: דקדוק הנשימה המשׂתרג בקצב הלב, בנשימות, בדמימוֹת, בדינמיקה, בחיתוך הדיבור, כמו הקו בציור והצליל והקדנצות הרטוריות במוזיקה – ועל כן, בכל מה שמשפיע על זרימתו של היגד בכל אמנות שהיא.

המרה מאופן תחושה אחד למשנהו, מתחושה מופשטת, אינטואיטיבית, לרגש מובנֶה (מִקשת רגש־מחשבה), יוצרת שיווי־משקל דינמי בין הפרטים וצירופיהם. שיווי־משקל דינמי יוצר מתח והרפיה, ומתח והרפיה הם אבות ההשתלשלות הדרמטית. יצירה בוראת דימוי לממשות ולהתנסות בה, עד כי הדבר שנברא מתוך דבר ותהליך הבריאה עצמו מתכנסים ונטמעים כ"צורת התוכן" וכ"תוכן הצורה" בעת ובעונה אחת   והרי לך עוד דרמה.

 

ב

 

לבר־המצווה שלי קיבלתי במתנה את פאוסט של י"ו גיתה בתרגומו של יעקב כהן. קשיי ההבנה שלי החלו כבר במחזה־פתיחה בתיאטרון: "זֶה יְקַו לִשְׂחוֹק־הַקְּלָפִים אַחֲרֵי­ כֵן,/ וְזֶה לְלֵיל־פֶּרֶא בְּחֵיק פְּרוּצָה./ מַה־תַּרְבּוּ, שׁוֹטִים עֲלוּבִים, לְעַנּוֹת/ לְשֵׁם כָּךְ אֶת בְּנוֹת־הַשִׁיר הָעֲדִינוֹת?" השורות המבריקות במחזה השירי האירוּ פינות אפלות ומסתוריות בתיאטרון החיים – משחק קלפים? ליל פרא? פרוצה? שוטים עלובים? מה היה לאלה ולחיי הצעירים בימים ההם, מה היה לכל אלה וליצירת אמנות?

אין להתפלא על קוצר־הבנתי; הדברים היו רחוקים ממני מרחק שנות בגרות. לעומת זאת, בפרולוג בשמיים, שאליו הגעתי כעבור דפים אחדים, מצאתי דו־טור מפתה ומוחץ: "הֵן יָפֶה, שֶׁאָדוֹן גָּדוֹל נוֹהֵג כֵּן/ לְדַבֵּר אֱנוֹשִׁית עִם הַשָּׂטָן עַצְמוֹ." המחוות הפיוטיות, הלשון המפוארת והנסיקה הסרקסטית אל מרומי השיח השטני סחררו את ראשי בה בעת שהעמידו את תבונתי ורגשותי במבחן חסר תקדים.

אינני רוצה להגזים בחשיבות מבוכותיו של הצעיר שכבר רחק אל העבר זה עשרות שנים, אולם לבטיו של פאוסט התעצמו מאוד כאשר בחדרו הצר, הקמור והגבוה אירע דבר מפתיע. כלב חוצות התגלגל בסערה לגבר מהודר: דיאבּוֹלוס, מסית ומדיח, בלק מאחורי תנור – השטן בכבודו ובעצמו, מצודד נפש! מופע הכלב, בפירוש, הלהיב אותי; נישאתי על גלי המלים: "אֲנִי הָרוּחַ, הַשׁוֹלֵל תָּדִיר!/ וּבְצֶדֶק; כִּי כָּל־מַה שֶׁנּוֹלָד/ רָאוי שֶׁיֹּאבַד;/ לְפִיכָךְ טוֹב הָיָה, אִלּוּ כְּלוּם לֹא/ נִבְרָא."

לא היה נופת צופים מתוק מן המלים המפתות הללו: אין כמו נהיליזם לצודד נפשו של נער. אינני יודע בדיוק באיזו השתלשלות עניינים הייתי בוחר לוּ נאלצתי לבחור: בתגמול האיוֹבי הכפול או בעסקה הפאוסטית. אני משער שהפיתוי המפיסטופלי, הרומנטי, מקובל עלי יותר.

 

ג

 

מפיסטו, צייד הנשמות המהודר, החל לרקוח בתקופת מרטין לותר תבשילים ספרותיים דשנים ומתובלים וסילק מן התפריט הרוחני־הדתי את השטן הימי־ביניימי שעטה אדרת מזוויעה של רוצח בחוצות היצר. המחלוקת הקתולית־הפרוטסטנטית טיהרה בדם ובאש את האמנות ואִפשרה קיום־יחד של חומרים שונים ומגוונים – טבע והיסטוריה, רגש ותשוקה, חלום ומציאות, אמונה וכפירה – בלא דטרמיניזם ובלא אסכטולוגיה. "פני השטח הם פני היש," כתב הידגר בסכמו את המצע הלותרני שעקר מן האמונה את המיסטיקה. היצוג נהיה עניין לעצמו ולא רימוז כפייתי, חוזר ונשנה, של דמות הצלוב ומהלכה בעולם.

יצירת אמנות היא התגלמותה של חומריות בה בעת שסתמיותו של החומר שהתגלגל ביצירה מומרת במבע. התהליך הכפול הזה, כשלעצמו, הוא אחד מאופני ההתגלות של יחסי קיום־יקום. נפתולי ה"מחשבה" וה"יצירה" נאחזים בחומרים כמיַצגי הישות וממירים אותם למֶסֶר שתוכנו וצורתו אינם ניתנים להפרדה.

כך, למשל, נאחז ציור של ון־גוך בנעלי עור ישנות ומשומשות, המונחות על אריחי רצפה. הנעליים אינן מייצגות דבר מלבד את עצמן. מה יש בהן? הבד? משיחוֹת המכחול? כתמי הצבע? הרושם הכפרי, האיכרי, שהן משרוֹת? דיבור על הרושם הזה דומה לשאלה עם איזה גזע סוסים נמנה הסוס הטרויאני או מאיזה סוג עץ נבנה. מי יידע בעוד מאה או אלף שנה מי נעל את נעליו המצויירות של ון־גוך?

היחודיות האלמונית הזאת חומקת מפרשנות אך היא מהות האמנות. בכך היא מעוררת הרהורים בלתי פתורים על טבע הקיום והזמן. הנעליים בציור אינן חפץ, זמן רב אחרי שהיו חפץ, אולי זמן רב אחרי שכָּלו מן העולם כחפץ. הציור מוסר את ה"נעליוּת", את "אמת ישותו" של מה שנצפה ואינו קיים עוד כעור מעובד, אלא כמִתְאָר וצבע, אף כי אין הכרח בצבע. וקיים עוד רכיב מופשט אחד שאינו בציור עצמו אלא בנוּ – מהלכו של הזמן – הנעליים בלויות אך הזמן שיחלוף לא יבלה אותן יותר.   

יושם־נא אל לב כי הנעליים של ון־גוך מונחות במרחב של אפס משמעות. אין הן תלויות על קולב של סיפור־מעשה או היסטוריה או מיתוס. קרבתן הממשית אל האימום או אל הנוֹעל דומה לקרבתן אל בעל־החיים שנידב להן מעורו. הנעליים הן צלם ודיוקן כאחד, סמוכות יותר על "תוכנן" ולאו דווקא על צורתן הבנאלית, בעוד שאיקונין של קדוש סמוּך יותר על צורתו מאשר על תוכנו, בדומה ל"אייקון" בן-ימינו.

אולם מהו ה"יש" הזה שבנעליים או באיקונין?

 

ד

 

כאשר אתה סבור שיצירה מוליכה אותך אל התגלות ארס־פואטית על המהות המסתתרת בין "תוכן" ל"צורה" (מעין "יש" פנימי לכאורה), היא מצליפה בך לפתע בתעתוע "מטאפיסי". בחדירה אל הישות (ואני חש שראשית התעתוע בסיפור פאוסט הלותרני ושׂיאו ברומן דוקטור פאוסטוס של תומס מאן) מתעורר לפתע משהו כתחושה ששיווי־המשקל הדינמי של רכיבי היצירה מתעתע בנו, שכן הוא מציאות של נוכחות והיעדר כאחת. בציורו של ון־גוך אין צופה שהנעליים הבלויות וקיוּמן־יקוּמן אינם נעוֹרים בעיניו כתחושה; תחושת מרחב וזמן, ככל שהוא מסוגל לקלוט אותה.  

מי שכינה את המדען "משוררו של הטבע" ניסח הגדרה נועזת, בהניחו כי בין הצופה (המדען) לתצפית (סקירת הטבע) נוכחת לשון בוראת על סימניה ותחבירה (שירה). באותה מידה של הצדקה ניתן לקרוא ליוצר האמנות מדען, ואף לומר אגב־כך משהו יסודי מאוד על התחביר האופייני לכל תחום אמנות ועל האופן שבו משתלבים חומרים בגוף היצירה. אולם אל לנו לדבוק באשליה שהביטויים ה"מדעיים" האלה הם הגדרות מדויקות, ולא דימויים.

 

ה

 

בחלקו האחרון של המשפט של פרנץ קפקא המשל הנודע לפני החוק. שוחר­ החוק ממתין שנים רבות ליד השער. כשחייו קרבים אל קיצם הוא מרהיב עוז ושואל את שאלתו האחרונה: החוק הוא מחוז חפצם של כל בני־האדם וכיצד לא ביקש אדם רשות כניסה במשך שנים כה רבות? השומר שעל שער־החוק משיב כי איש מלבדו אינו יכול לקבל את רשות הכניסה בשער שנועד רק לו, ונועל את השער.  

הסיפור הקפקאי מדבר במי שלא העז ולא נכנס, או הֵעֵ ז כאשר כבר לא היתה אפשרות להיכנס. אך המשל נסוב גם על אי­־וודאות עקרונית: היושב על סיפו של שער־החוק משער שיש פשר להמתנתו. שומר־החוק סבור שלממתין אין עניין להיכנס. זה אף זה מכוונים את מעשיהם על סמך השערות שיש להם על הסתברות האירועים, ותו לא. יתכן שעצם הישיבה לפני השער הוא "המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו, שאינו הרפתקה, כי אם שיבה הביתה," כדברי הידגר. השאלה אם זאת יציאה למסע או שיבה הביתה לוטה בערפל של אי־וודאות.  

מה פשר הדבר?

מעין גלגול בעולם אחר, "אלטרנטיבי", כאשר העולם שבו נטועות רגלינו אינו נגוז כליל במסתורין של העולם החדש. בגלגול, על סיפה של אי־הוודאות בין הנודע והלא־נודע, מתערער הביטחון שתמונת העולם שהיתה טמונה באדם לפני פגישתו עם העולם הנברא החדש נותרת בעִינה. באדם ניטעת הרגשה כי במסע אל השׁער פרושׂ רקיע אינסופי ממעל והשיבה הביתה עשויה לגלות לו כי ה"יש" הזה הוא הרִיק. ואם השיבה היא כשיבתם הביתה של יוליסס ופאוסט, האדם עשוי לגלות כי אורבים לו בפתח הבית.

 

ו

 

יצירת אמנות שואפת להקפיא לעד את הרגע האנושי ולהעניק לו משמעות בה בעת שהיא ממירה אותו במעין חומריות. אפשר שזאת התכלית – ללכוד דימוי מַפעים באמצעות העלאת זכרו של רגע בעצם מעופו אל העתיד: עתיד שמעבר לשורה האחרונה, מעבר למתאר האחרון, אחרי הצליל האחרון. כך מתרקמות במוחנו צורות כאילו הן איבר מן החי.

מן ההרהורים על העולם שבראה היצירה ועל קשרי־הגומלין העמוקים, הסמויים, בינה לבין רכיביה, מצטיירת יצירת האמנות היחודית כאילו היא חתולו החי/המת/החי וחוזר חלילה של שרדינגר, שזינק מאי־הוודאות שבתיבותיו הפלאיות כדי לספר את סיפורו היחודי. אמנות בוראת בבואת ממשות שאורהּ של התודעה מהבהב עליה, והיא נגוזה ונבראת, נגוזה ונבראת, וחוזר חלילה, אף כי חתולו של שרדינגר אינו טובל לעולם פעמיים באותו האור עצמו. 

גיורא לשם
תל-אביב, 2008

 

 

 

 

 

 

14 תגובות

  1. מרתק, דורש קריאה חוזרת , ובכל זאת: נפש האדם והאמן. ואני שואל האם אמנים קיבלו איזו תוספת לנפש שלהם מכל בני האדם האחרים?

    • אילנה,
      אינני סבור שמדובר בתוספת לנפש.אני סבור שמדובר במערכת עצבים שמסוגלת להפיק אינטואיציות.
      מותר האמן על האדם סתם הוא האינטואיציה, לעניות דעתי.

  2. גיורא, אהבתי את המשפט "דקדוק הנשימה המשתרג בקצב הלב, בנשימות, בדמימות בדינמיקה, בחיתוך הדיבור" הנסיון להסביר את מה שבין המילים נפלא.
    "וּבְצֶדֶק; כִּי כָּל־מַה שֶׁנּוֹלָד/ רָאוי שֶׁיֹּאבַד"…
    הנעליים של ואן גוך שנמצאות לנצח בתודעה של כולנו.
    המשורר- כמדען של הטבע או המדען- כמשורר של הטבע…
    האי-וודאות ששותלת בנו שמחה לחקור לנפות את הטפל מהעיקר…
    בסופו של דבר יצירת אמנות חייה ונושמת כתוצאה "מאפקט הצופה" כמו במכניקת הקוונטים. הערך המוסף לנעליים, למילים, לצבע- הכל מקבל משמעות כי הוא גם יודע שהוא "נצפה". לא?

  3. האינטואיציה היא כלי שקיים בקרב הרגישים והשואלים יותר, הקשובים לעומקי התודעה, אבל היא כלי שאיננו שייך רק לאמנים. יש אנשים רבים שמשתמשים בה בכדי ליצר תוכן חדש בכל מיני מישורים אפילו מדענים ומתמתיקאים או פיזיקאים וכימאים.
    כך שלהגדיר אינטואיציה ככלי בידי אמנים זה נכון, אבל לא רק.

  4. אלה קפיצות ביוגרפיות בין עיונים שונים במהותם, גיורא, אבל כולם מרתקים.

    הרהור שני על הפרוטסטנטיות מגלה שאת כובד המיסטיקה החמקמק החליף כובדה המוצק לגמרי של הפרדסטינציה וחובת אדם ללא תקוה שמעשיו ישאו פרי כלשהו (אלא רק יצביעו, אולי, על החסד האלוהי שניתן לו מראש).

    אשר לאמנות כתמונות מחשבה אפשריות ובנות המרה – זו תובנה שראויה לחשיבה מכלילה עוד יותר על מהות המציאות עצמה.

    יש עוד?

  5. גלדמן מוטי

    גיורא, נראה מרתק למבט ראשוני. שלחתי את המאמר לעצמי ואקרא בו בעיון.תודה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם