ב. תל-אביב של אמצע
קטעי מסה
שעת בין השמשות בערב יום הכיפורים היא, בעיני, הצלולה בשעות השָנה. באור התל-אביבי נסוך גוון שמצטלל בזווית השמש בימים שבין כסה לעשור ובקרינה הלבנה-הצהבהבה, העכורה במקצת, של חזיתות הבתים. ציירי שנות השלושים, ובהם אהרן גלעדי ואריה לובין, הטיבו להניחו על הבד ועל הנייר באור לכּה. הבאים אחריהם הפשיטו את האור מחומריותו בהשקיפם על אופקים חדשים ויורשיהם העכירו אותו כהערת-הארה דלת חומר.
ציוצן של הציפורים מושל בכיפת השמיים הקטנה מעל לחצר הפנימית של ביתי ובחצרות הסמוכות. זאת שעתן בשסק העקר, בתות, בבוגונווילאה, בכליל החורש, בעצים ובשיחים שלסיקוסיהם קורא שכני יוסל ברגנר "עינים יהודיות". זאת שעת תפילתם בציבור של דרורי בית על סף החשכה, בולבולים, שחרורים, צוצלות. שני זוגות עורבים נקהלים על ענפי השסק ממול לחלון המטבח קוראים בקולי קולות ואחר-כך מתעופפים אל קינם בחצר אחרת. ירגזים ששמם מחקה את שירתם היהירה וצבעיהם מנמרים את ירקוּת העלים הכהה מלווים את פסוקי מחזור יום הכיפורים ורחש המתפללים בבית הכנסת הסמוך לביתנו.
בשכונה השנקינאית הזאת, לפנים שכונת שפאק, ברכת השקאה נושנה שנחצתה בעת סלילת רחוב לוּנץ אך לא ניכרים עוד שרידי הפרדס שמימי טרם הבתים. בשעטנז האדריכלי של באוהאוז וסגנונות שאין להם שֵם, גם בתים נובורישיים ומגרש מצומח קוצים. יופי וכיעור, קודש וחולין משמשים פה בערבוביה ובאי-שקט עירוני. כשהרחוב מתרוקן חסר לי הנחליאלי הלבן. הנחליאלי היה מבשר הסתיו בריצתו המקרטעת, בהמראתו הפתאומית, במעופו הגלי, בציוצו החד. זריזותו הלבנה-האפרפרה וזנבו העצבני מהדסים בנופי ילדותי.
קָפֶּלָה קולות בצמרות.
הנחליאלים נהגו להתקהל עם בוא הערב על עצים סבוכי עלווה. איפה הם ביום, ביום הסתיו הזה, היום? אף כי עצי העיר התרבו כמעט שאינני רואה נחליאלים. יתכן שאדי הדלק, העשן והפיח הבריחו אותם אל בית גידול ביתי יותר.
על מדרכות אקרשטיין כבר מתנהלים אל בתי-הכנסת חסידים בכבודתם השחורה, הגלותית, אך בתל-אביב אפילו האדיקות היא זעיר-בורגנית. בשעות הצלולות הללו, כשהשמש זורה זהרורית בגזעי העצים המתאפללים, כאשר נכבדי הציבור ניגשים במבוא היום ואומרים עם החזן "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" נגזרת ההוויה היהודית בארץ-ישראל לשניים. מעבר מזה האדוקים (חרדים או דתיים) ומעבר מזה החופשיים, בלא למנות מסורתיים ומיני חילונים פושרים שאינם בשר ואינם חלב.
אני מתעב את הטקסיות שבה סרסורי האמונה מתירים תפילה עם העבריינים שהרי העיקר בצום הוא מחילה בין אדם לרעהו. בבית התפילה של סבי, הקצב מלודז' שראה ימים יבואו מבעוד מועד ובא לתל-אביב, לא היו פרנסים. מוכרי הירקות והקצבים מסמטת השוק לחשו את המלים בדחילו וברחימו ודמעות בעיניהם. לא היו בקרבם סרסורי אמונה. להם, אימת יום הדין היתה ממשית ולא מצווה מלומדת.
אני יודע שהגלות שינתה את אופיו של יום הכיפורים שהיה בימי קדם ראש שנה, יום כפרה ושמחה על טיהור בית-המקדש. ביום ההוא היו בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים, כדברי רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וביום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לובן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו […] ובנות ישראל יוצאות וחולות [מחוללות – ג"ל] בכרמים. ומה הן אומרות? בחור, שׂא נא את עיניך וראה, מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוֹי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל." (תענית ד, ח).
האסון הרוחני הגדול התרחש בדורות הבאים. פועלו של רבן יוחנן בן זכאי נהפך לסדר פעולות מוכני נטול קרקע ונוף מולדת. בין השאר בטלו המחולות ונסתלקה מן המסורת החיה חגיגת הלבלוב הסתווי-הארוטי בארץ-ישראל. כך קרה לדינים, להלכות ולמנהגים. הארץ נהפכה ל"מולדת מיטלטלת", כביטויו של היינריך היינה, שאוצרותיה כתבי קודש זרים לסביבתם ולכור מחצבתם כאחד. כך התנהלו החיים היהודים בימי הגלות עד שנחנטו בשולחן ערוך – ספר תפריטי המצוות.
יום הכיפורים מוציא מן הכלל את החופשיים. אין הם זקוקים לכפרה מן המקום ואין הם זקוקים למקום כדי למחול זה לזה. כדי להיות שותפים בשבתון, הם אמורים לנהוג בו כאילו הוא יום של פיוס לאומי, אף כי אין כללי התנהגות מוסכמים, זולת החוק היבש. בין אדוקים לחופשיים לאו דווקא סוגיית קיומו של האל, אלא בחירה בין ריבונותו של היחד לבין קבלת עול שמיים, ביו שתי הגישות הללו הפשרה בלתי אפשרית.
העסקנות הדתית המאיסה את הממסד הרבני על מאמינים תמימים ועל חופשיים תמימים. היא אף הרחיקה משכילים חופשיים מכּתבים שהם נכסי תרבות מובהקים. אלה תחומי המושב שהם קווי השבר.
ביום הכיפורים מסתלקים מן הבתים שלנו ומן הרחובות גם העובדים הזרים – פיליפינים, סינים, רומנים, פולנים, תָאים ואחרים. התוֹדעות הזרות האלו, לרבות הערבי הגֵר התושב, שבימים כתיקונם עובד כפועל בניין או כמטגן פָלָפֵל, הן בקרבנו מעין נוכחים-נפקדים, גויים-של-חול. מנקודת ראותנו, ההמון העמלני הזה שקוף ומטושטש פרצוף. הוא נסוג אל דירותיו הצפופות ואל אכסניות הפשפשים בפרוורים, כולל הרחוב שבו נולדתי, ונבלע בהן. העלמותם של העובדים הזרים והערבים בחגי ראשית השנה מרחיקה את הגֵר ממחשבתנו אך מעיקה בלי משים על התבודדותנו עם עצמנו. הימצאותנו במערב המזרח-התיכון, שהיא לצנינים בעיני שכנינו ואולי גם בעיני מגזרים שונים בקהילייתנו, מתרככת בנוכחותם, שכן אנחנו רודים בהם כמתנחלים קולוניאליסטים, ולא כאדוני הארץ.
——————-
מתוך ספר מסותי ציירי הנמרים – מסות על מומרים וכופרים שראה אור בהוצאת "קשב" לשירה, 2008.
ברכת ההשקייה החצויה ברחוב לונץ
אהבתי את הרשימה שעוברת מן הנחליאלים לעובדים הזרים השקופים ולהוויתנו פה, ביום כיפור ובימים אחרים
גיורא, שעת בין השמשות, ערב יום כיפור וציוצן של הציפורים, אצלך בחצר, זה בהחלט בית-התכנסות מיוחד.
אפשר בקלות להתפלל והתפילה תדלג מעל לראשם של "סרסורי האמונה" ותגיע עד למקום הדיונים, בדלתיים פתוחות.
העניין הוא שאינני מאמין בכוחות עליונים כלשהם.
לגבי דידי, אם כבר תפילה, הריהי דיבור בין אדם לאדם.
גיורא, אני אוהב את המעבר שאתה עושה בחלק זה של המסה מתיאור נוף אישי-מקומי- חצר-ביתי לאיזושהי אמירה ציבורית על אדוקים וחופשיים. אני לא משוכנע שאני חותם על המושג הזה כי מי בדיוק קובע למי, מי חופשי ועד כמה. מה שהפריע לי אז ומפריע לי גם כיום הוא היחס ליהדות החרדית כסוג של מקשה אחת והיחס המקל ראש בשולחן ערוך של "הבית יוסף", אבל אמירות פרובוקטיביות על קדושי ישראל מתאימות יותר למנחם בן שמבקש לאלף את הרמב"ם בינה. אני עיינתי לא אחת בשולחן ערוך ונושאי כליו וגם בשולחן ערוך המקוצר של הרב גנצפריד כמדומני, ואפשר למצוא גם שם הרבה יופי וחוכמה בעיניי. רני.
נאמר במפורש בדברי שאני קובע מי "חופשי" ומי "לא חופשי".
אין פה שאלה של סמכות אלא עניין של היגד — זאת דעתי, ואפשר לקבלה או לדחותה.
כאשר אני אומר "חופשיים" אני מתכוון לאנשים שבאופן מוחלט אין ריבון בעולמם, לא השגחה עליונה ולא הוויה מיסטית כלשהי שמנהלת את האדם, העולם, העתיד או הגורל. כמובן שבעולמי זה אין בורא עליון אין שכר עונש במובנם האמוני.
כאשר אני אומר "אדוקים" אני מתכוון ליראי השם ממש, לאו דווקא לשומרי מצוות כמנהג וכמסורת.
כאשר אני עורך השוואה בין "השולחן ערוך" ל"תלמוד", התוצאה נוטה כולה לצד "התלמוד", ו"השולחן ערוך" דל מבחינה רוחנית.
לאדם כמוני, כל הכתבים הנחשבים ל"אמוניים" הם בגדר נכס תרבותי חשוב ביותר, אך לא תדריך תפילות או מצוות.
ומן הצד השני, תחומו של האחר יכול להיות אמוני באופן מוחלט, וזה יפה בעיני. זה חלק מהותי מחשיבתי הדמוקרטית — אני בשלי בעולם שאין לו ריבון עליון, והאחר האמוני בשלו בעולם שיש לו ריבון עליון.
מתי מתחילה הצרה? כאשר צד א' כופה על צד ב' עיקרי אמונה וכללי התנהגות. על כן פסולה בעיני הכנסת הדת אל בחירות דמוקרטיות, שכן דמוקרטיה ואל עליון הם ניגודים מוחלטים.
כאשר אני סבור ש"השולחן ערוך" נחות מן התלמוד, ולדעתי הוא קץ החשיבה העברית-היהודית המקורית, "קיצור השולחן ערוך" הוא מבחינה זאת אסון גדול עוד יותר.
גיורא, צר לי. אני מאמין בשם ולא חש עצמי לא חופשי. להפך – ככל שאדם דבק בשם בהרבה מקרים הוא הכי חופשי. בעצם כולנו בסוג מסוים של כלוב. כך למשל את משה רבנו הדבק בשם, הקרוב ביותר לשם, הוא הכי חופשי בעיניי, תראה איך הוא מדבר אל פרעה בשם האמת. זה אבא שלו (החורג), זה מלך האימפריה. אבל הוא חופשי כי הוא עבד-השם, סוג של פרדוקס. שולחן ערוך מתחיל למשל לא בעשרת הדיברות אלא בכך שגם אם ילעגו לאדם יקום כארי לעבודת הבורא. אותי זה מרגש. כאשר אני רואה גורניקעס בשינקין, אני חלילה לא מתכעס, אני מסתכן ואומר שאני מתרגש שאני שייך למשהו קדום ועתיק שמתגלגל בדורות. רני.