לילות בבית־הקברות
חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים, זִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים, טַעֲמָהּ הַמָּתֹק שֶׁל אֲדָמָה:
הִנֵּה כָּךְ הַמֵּתִים מַעֲמִידִים פָּנִים שֶׁעוֹדָם בַּחַיִּים:
הָאֶחָד גּוֹרֵר כִּסֵּא, מְנוֹרָה, פּוֹרֵשׂ
אֶת הָעִתּוֹן מֵאַשְׁפָּתוֹ שֶׁל מָאן דְּהוּ,
וְאַחַר־כָּךְ יוֹשֵׁב וּמַחֲזִיק אֶת הָעִתּוֹן מוּל פָּנָיו.
אֵין זֶה מְשַׁנֶּה אִם הַמְּנוֹרָה מְנֻפֶּצֶת וְעֵינָיו
נָשְׁרוּ. אוֹ כַּמָּה מִן הָאֲחֵרִים
מִתְקַבְּצִים בַּחֲזִית הַטֶּלֶזִיוְיָה, צוֹחֲקִים חֶרֶשׁ
וְחוֹבְטִים עַל מַה שֶּׁנּוֹתַר מִבִּרְכֵּיהֶם.
אֵין זֶה מְשַׁנֶּה אִם הָאֶקְרָן שָׁחֹר. אַרְבָּעָה
יוֹשְׁבִים לְיַד שֻׁלְחָן עִם כּוֹסוֹת וְצַלָּחוֹת,
מְרִימִים מַזְלֵגוֹת לְפִיּוֹתֵיהֶם וְלוֹעֲסִים. אֵין זֶה מְשַׁנֶּה
אִם צַלָּחוֹתֵיהֶם רֵיקוֹת וְהֵם לוֹעֲסִים רַק אֲוִיר.
שְׁנַיִם מִן הַמֵּתִים מִתְגּוֹלְלִים עַל הַקַּרְקַע,
הַחוֹבְטִים וּמְשַׁפְשְׁפִים זֶה אֶת גּוּפוֹ שֶׁל זֶה
כִּבְיָכוֹל בְּאַהֲבָה אוֹ בְּטֵרוּף. אֵין זֶה מְשַׁנֶּה אִם עוֹרָם
נִקְלָף, שֶׁאֵיבָרֵי־מִינָם הֵם רַק זֵכֶר.
הָעַכְבָּר הָרָאשִׁי שֶׁל בֵּית־הַקְּבָרוֹת קוֹרֵא לְכָל עַכְבָרֵי הָעִיר
הַמְשַׁלְּמִים לוֹ בְּמַה שֶּׁעַכְבָּרִים מַחֲשִׁיבִים —
כְּנַף יוֹנָה אוֹ בְּדַל־אֹזֶן שֶׁל כֶּלֶב.
הָעַכְבְָּרִים נִצָּבִים עַל מַצֵּבוֹת וְהַפְּסָלִים
הַזּוֹלִים שֶׁל מַלְאָכִים וְהֵם, הוֹ, אוֹחֲזִים בְּבִטְנֵיהֶם
וְצוֹחֲקִים, צוֹחֲקִים עַד אֲשֶׁר הַקְּרָבַיִם כִּמְעַט מִתְפַּלְּצוֹת;
בָּהּ בְּשָׁעָה הַכּוֹכָבִים מְפִיקִים אֶת אוֹתוֹ הָאוֹר הַקַּר
שֶׁלְּפִיו תִּכְנְנוּ כָּל הַמֵּתִים הַלָּלוּ אֶת חַיֵּיהֶם,
וּבַחֲצֵרוֹ שֶׁל מָאן דְּהוּ כֶּלֶב נוֹבֵחַ וְנוֹבֵחַ
סְתָם כְּדֵי לִרְאוֹת אִם חַיָּה כָּלְשֶׁהִי טִפְּשָׁה כְּמוֹתוֹ
תִּתְעוֹרֵר מִן הַשֵּׁנָה וְאולַי תִּנְבַּח בִּתְשׁוּבָה.
שכחה תפקודית
כָּאן הָעוֹלָם, כָּאן נִמְצֵאת שִׁכְחַת הָעוֹלָם:
הַיָּד הַשְּׂמָאלִית וְהַיְּמָנִית גּוֹרְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
כַּאֲשֶׁר הוּא לוֹחֵךְ אֶת פְּנִים יְרֵכָהּ בִּלְשׁוֹנוֹ
הָעוֹלָם נָסוֹג. אַךְ זֶה הָיָה אֶתְמוֹל.
בַּתְּחִלָּה מַגַּע יָדָהּ הָיָה שׁוֹלֵחַ אֶת הָעוֹלָם
מְסֻחְרָר אֱלֵי חֲשֵׁכָה. אַחַר כָּךְ נִדְרְשָׁה
נְשִׁיקָה, וְאַחַר כָּךְ חֲשִׂיפַת שָׁד. אֵיךְ
שֶׁוִּדּוּיִים אֵלֶּה מַזְקִינִים אוֹתָנוּ. הַאִם בְּשֶׁל כָּךְ
הַזְּקֵנִים נִהְיִים שַׁכְחָנִיִּים? שְׁלִיחוֹ שֶׁל הַמָּוֶת
הוּא בְּהֶכְרֵחַ פְּלִיאָה. מַגָּע שׁוּב נֶהְפָּךְ לִמְחַשְׁמֵל. בְּדַשְׁדְּשֵׁנוּ
אֶל רִגְעֵנוּ הַסּוֹפִי, הָעוֹלָם נִהְיָה עֲתִיר
הִזְדַּמְנֻיּוֹת. הָהּ, מָוֶת, פַּשֵּׂק אֶת יְרֵכַיִךְ.
חופשה לא-צפויה
בַּסִּפּוּר שֶׁל אוֹרְפֵיאוּס וְאֵשֶׁת לוֹט
כָּל אֶחָד מֵהֵם מַבִּיט לְאָחוֹר, אַךְ זֶה בָּזֶה.
בְּזֶה הָאֹפֶן מִסְתַּבְּכִים נוֹשְׂאִים נִצְחִיִּים.
אֵשֶׁת לוֹט, בְּקַווֹתָהּ לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים
הַבּוֹעֲרוֹת בַּמִּישׁוֹר, רוֹאָה בִּמְקוֹם זֹאת
אִישׁ צָעִיר עִם נֵבֶל, עוֹטֶה עוֹר נָמֵר.
בִּמְקוֹם לְגַלּוֹת אֶת אוֹיְרִידִיקֶה, אֲהוּבָתוֹ,
אוֹרְפֵיאוּס רוֹאֶה אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת יוֹתֵר, אִמָּן
שֶׁל שְׁתֵּי בָּנוֹת בּוֹגְרוֹת. הִיא אוּלַי בַּת חֲמִשִּׁים.
שְׁנֵיהֶם מֻפְתָּעִים. סִלְחִי לִי, אוֹמֵר אוֹרְפֵיאוּס,
צִפִּיתִי לִפְגּשׁ מִישֶׁהוּ אַחֵר. אֵשֶׁת לוֹט
סוֹרֶקֶת אֶת הָאֹפֶק. אֵיפֹה הֵן,
הִיא שׁוֹאֶלֶת, סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, עֲרֵי שַׁעֲשׁוּעִים אֵלּוּ?
אִישׁ מֵהֵם אֵינוֹ מְסֻגָּל לְהָשִׁיב עַל שְׁאֵלוֹת זולָתוֹ.
פְּזוּר נֶפֶשׁ, אוֹרְפֵיאוּס נוֹדֵד בְּרוּחוֹ. בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן,
הוּא אוֹמֵר, הָיִיתִי מְדֻכָּא. אֵשֶׁת לוֹט נֶאֱנַחַת:
לוּ יָדַעְתָּ מַה מְשַׁעֲמֵם לַחֲלֹק מִטָּה
עִם צַדִּיק. הֵם יוֹשְׁבִים עַל סְלָעִים חַמִּים
לְיַד פֶּלֶג מַעֲלֶה אַדְווֹת. בִּהְיוֹתָם זָרִים
זֶה לָזֶה, לְכָל אֶחָד עַיִן לֹא מְשֻׁחֶדֶת
לִבְעָיוֹת זוּלָתוֹ. יִתָּכֵן שֶׁאַתָּה בַּרמַזָּל
שֶׁהִשְׁתַּחְרַרְתָּ מִמֶּנָּהּ, אוֹמֶרֶת אֵשֶׁת לוֹט.
אוֹרְפֵיאוּס מֵעִיר הֶעָרָה דּוֹמָה עַל לוֹט.
טִיפּוּס אָדוּק, הוּא קוֹרֵא לוֹ: הֵם תָּמִיד חוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם הַצּוֹדְקִים. מְשֻׁחְרָרִים מִיִּצְרֵיהֶם,
הֵם מַתְחִילִים לְהַבְחִין בָּעוֹלָם שֶׁמִּסְּבִיבָם:
שִׁירוֹ שֶׁל הַזָּמִיר, אוֹר בּוֹהֵק עַל מַיִם צְלוּלִים.
אוֹרְפֵיאוּס מִתְנַחֵם בְּאִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת חֲבִיבָה זוֹ.
אֵשֶׁת לוֹט מְרֻצָּה מֵאִישׁ צָעִיר אָדִיב זֶה.
יִתָּכֵן שֶׁמָּחָר תִּתְעוֹרֶרְנָה בְּעָיוֹת חֲדָשׁוֹת.
אַךְ לֹא עַכְשָׁיו. אוֹרְפֵיאוּס נִשְׁעָן עַל אֶבֶן
וּמַתְחִיל לָשִׁיר: לֹא מַשֶּׁהוּ מְבַדֵּר מִדַּי,
לֹא מַשֶּׁהוּ עָצוּב מִדַּי. שִׁיר עַל אוֹרהַשֶּׁמֶשׁ
נוֹצֵץ עַל קְלִפָּתָם הַלְּבָנָה שֶׁל עֲצֵי לִבְנֶה
בָּעֶרֶב הֶחָמִים הָרִאשׁוֹן בִּתְחִלַּת הָאָבִיב.
זֶהוּ אֶחָד מִשִּׁירָיו הַטוֹבִים. כַּעֲבוֹר שָׁנִים
נוֹסָפוֹת מִלִּים חֲדָשׁוֹת עַל אַהֲבָה אֲבוּדָה וּשְׁפִיכוּת-דָּמִים,
הַנּוֹשְׂעִים הַשִּׁגְרָתִיִּים, אַךְ לֹא הַיּוֹם. אֵשֶׁת לוֹט
נוֹשֵׂאת אֶת פָּנֶיהָ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת וּמֵאֲחוֹרֵי
שְׁמוּרוֹת סְגוּרוֹת הָעוֹלָם מַוְרִיד. בְּהִסּוּס,
הִיא נוֹגַעַת בִּלְשׁוֹנָהּ בִּשְׂפָתֶיהָ כְּדֵי לְגַלּוֹת
רֶמֶז קַל בְּיוֹתֵר אַךְ בְּפֵרוּשׁ עֲדַיִן טַעַם מֶלַח.
מאנגלית: גיורא לשם
בעקבות תרגומו של משה דור לשיר של דובינס שהוצג בפוסט לפני זמן מה החלטתי להציג שלושה שירים שהיו בגנזכי. הם תורגמו לפני שנים לא מעטות.
השיר השלישי מקורי להפליא!
שלושה שירי תנאטוס נפלאים, וגם התרגום.
האם יש להשיג ספר מלא של תרגומי דובינס? הייתי רוצה לקרוא, יש אפשרות גם לספר ישן שאשיג בספריה.
שני היבטים הועלו בדיון שהתרחש בבלוג של גב' לויט הראויים לדיון ממצה ונינוח יותר.
הראשון נוגע לסופר עוזי גדור,שאינו סופר צעיר כלל,הוא כבר קרוב לגיל גבורות וכבר הוציא ספרים אחדים.
מדובר בסופר שבחר לפעול מחוץ להקשרים
הפראקטיים והפואטיים של הספרות העברית בארבעים השנה האחרונות.הוא מסרב לכל אקט
של יחסי=ציבור וכותב במפורש ובמוצהר למעטים. (כמו ישעיהו קורן)
מחוז ההתרחשות אצלו הוא מושבי=עולים בשנות ה=40 וה=50 או שכונות הצריפים
בעיבורי המושבות שנתפראו וגדלו פתאום אחרי קום המדינה.הנוסח שלו הוא שיעתוק מעניין של העברית שבה דיברו העולים האלה
בשיח ה"ציבורי" שלהם,כשלא יכלו להשתמש בשפתם הם.השיח בנוי ממשפטים המדלגים לא פעם על נושא או נשוא,ולפעמים על לוואי ומושא עקיף.גם הנוף שהם רואים תמיד חטוף,מחוסר פרטים מהותיים,נאחז בשולי.
נמלט מן המבעית והמסכן,בורח מן האומללות
אל הצדדי והמיקרי.
חלק מספריו הם יצירות מופת (כמו "העומדים בלילות" או "לוויה בצהריים" של ישעיהו קורן,שמעולם לא היה
סופר ידוע -אך השפיע,כ'סופר לסופרים'
על קבוצה שלמה של סופרים ידועים יותר,כמו קנז,ראובן מירן המוקדם ורות אלמוג)
עוזי גדור (גדורוב)זכה בשנות השמונים
לגילוי מסויים,ומבקרים רבים,בתוכם גבריאל מוקד ,אורציון ברתנא ואני הקטן
התפעלו מאוד מרקמה סיפורתית זו – וראו בה דגם אפשרי והרחבת מרחב הדיון הסיפורתי לאזורי אירוע פיזיים ותודעתיים שלא נלקחו בחשבון,אז והיום,
בסיפורת הישראלית.
ההנחה היתה שיש או שצריך להיות קאדר קטן של סופרים המהווים מחולל פנימי בספרות.אין לישעיהו קורן את הברק הלשוני ואת כושר האיפיון,את הברק
התיאורי ואת היכולת לעצב דיאלוג של יהושוע קנז,אבל קורן הצביע על אזור אירוע,על מחולל לשוני,על רקמת חיים
שאינה מובנת מאיליה בספרות השואפת אל מרכז התודעה הבורגני.המימוש המזהיר קיבל ביטוי בחלק מסיפורי יהושוע קנז.כך גם גדור – שהתחיל לפרסם מאוחר יותר,כשהמגמות הצנטראליזאציה והמיתוג בסיפורת הישראלית החלו מצטברות לכיוונים שמימשו גרוסמן,א.ב. יהושוע ו(להבדיל)מאיר שלו.
אכן,בספרות המורכבת או מגרוסמנים או משואפים להיות גרוסמן או שברי כלים העוברים סדנאות נפלאות ואין סופיות לתיקון הנפש באינטרנט – אין לסופר הזה מקום.
עד כאן הערה ראשונה.הערה שניה,הנוגעת
לקורצוויל והלקין – במהרה.
ובכן,האמת היא שגם קורצוויל היה סופר,
וככל שיש לאל ידי לשפוט,בעל פוטנציאל גדול מהלקין ה מ ס פ ר ("יחיאל ההגרי")
הלקין הושפע ישירות מגנסין,אבל לא יכול היה לשחזר את המתח הפנימי של הויתור,
שנבע באופן ישיר מאורח חייו של גנסין החולה והכבוי.
הטרגדיה של קורצוויל היתה כפולה: כאדם ישר שרף את כל אשר כתב בצעירותו למקרא
הסיפורת העגנונית באתחלותיה,סיפורת שקרא בעברית ובתרגום לגרמנית.הוא הגיע למסקנה שעגנון מבטא טוב לאין שיעור את אשר ביקש הוא לכתוב.
כשהתאושש וחזר לכתוב (קורצוויל היה מחובר לגרמנית בכל מאודו) באה שואת היהודים, קורצוויל גורש לצ'כיה מולדתו
שנכבשה גם היא על ידי הנאצים,ואפילו כיהן שם כעוזרו של הרב הראשי ליהדות סלובניה תחת השלטון הנאצי.
לאחר שואת יהודי אירופה נתן גט כריתות ללשון הגרמנית ולמסורת האוסטרו הונגארית
במסגרתה ביקש לעצב רומאן פיקראסקי גדול,
אבל מצא שבעברית אינו יכול לכתוב סיפורת
(כאמור,בניגוד להלקין שהיה מחובר לגנסין),לקורצוויל לא היה נוסח עברי להתחבר אליו.לאחר שנים רבות של ספקות
חזר אל כמה טיוטות שכתב בגרמנית לפני שנתן לה גט כריתות,והמשיך,פעם בגרמנית ופעם בעברית, בהפסקות גדולות ומתוך עינויי נפש.רק זמן מועט לפני מותו נתן
רשות לפרסם (ב"הארץ",ואחר כך בספר,)
שלושה סיפורים טיותטיים,שניים מהם כתובים במסורת האוסטרוהונגארית,אחד מהם מזהיר ("השכווי בחצר הקיסר פרדינאנד")
אבל לא סופי (כנראה שקף מצומצם של הרומן הפיקראסקי הגדול שחלם לכתוב),השני דידאקטי וכבד,שנכתב בשפורפרות קפקאיות,והשלישי,שנכתב כולו עברית ("בבית הכנסת") היה ניסיון לביית את העולם והלשון העגנונית.
מי שקורא בספרו ("הנסיעה",עם עובד,)
1972 יבחין ללא ספק בגדולה המתרסקת לעיני הקורא ממש,בחיבוטי הקבר,במגבלות שאכף על עצמו,במתח הפנימי העצום,אבל גם בזעם הכבוש וחוסר הסבלנות.
לדעתי אבד לנו סופר במימדים של אליאס קנטי לפחות.גם תקוותו להוות מעין אח תאום פרשני של עגנון,התבדתה משעגנון הפנה לו כתף קרה לאחר שזכה בפרס נובל.
מבחינת גדולה (פוטנציאלית) אין להשוות בין קורצוויל להלקין.פוטנציאלית,קורצוויל היה סופר גדול לאין שיעור,למרות המזג השונה ונסיבות החיים השונות.
כמובן,הנחות אלה ראויות לדיון נרחב הרבה יותר.דבר ממה שאמרתי כאן אינו מובן
מאיליו.
תודה גיורא על הקשב.
לגליה,
ככל הידוע לי לא ראה אור ספר שירים של דובינס בעברית.
אף יתכן שהשירים המוצגים כאן, הן בתרגומו של משה דור והן בתרגומי, הם מן היחידים שבכלל תורגמו לעברית.
עם זאת, שני רומנים של דובינס ראו אור בעברית.
כדי שתוכלי לאתרם בנקל (אם רצונך בכך) העתקתי את הלינק למידע שבאתר הספריה הלאומית בירושלים:
http://aleph518.huji.ac.il/F/DGK56KMLEVS3AQNJ4MQQQVLXXR6B4QQUEP813IVLTFUELAHYSK-67914?func=find-acc&acc_sequence=004422656
תודה! חבל שהשירה שלו לא תורגמה מספיק, וכדאי אולי לתרגם עוד. אקרא כנראה את אחד הרומנים, לשמחתי התרגומים אפילו די חדשים. אצלי כל תרגום משנות ה-70 והילך נחשב די חדש.
לאמנון נבות,
עיקר התיחסותי לשמעון הלקין כיוצר ספרות כוון בעיקר לשירתו.
גדולתו כמורה ניכרה בדור היוצרים שלבלב פה בשנות ה-50, כגון דן פגיס, בן-ציון תומר, אנשי "לקראת" וכו'.
עם בני משפחתו של הלקין גם נמנים המשורר שמואל הלקין, חוקר האיסלם כאברהם הלקין (אחיו), בתו פרופ' צפירה פורת ואחיינו המסאי והמתרגם הלל הלקין.
סתם עוד שירים מתוך מליוני אחרים
גיורא היקר, תודה על התרגומים שלך ושל משה. בכל פעם מחדש.
יפה