ד"ה לורנס
תאנים
הָאֹפֶן הַמְקֻבָּל לֶאֱכֹל תְּאֵנָה, בְּחֶבְרָה,
הוּא לֶאֱחֹז בָּעֹקֶץ, וּלְשַׁסֵּעַ לְאַרְבַּע,
וְלִפְתֹּחַ, וְהִנֵּה הִיא פֶּרַח מַבְהִיק, וְרַדְרָד, לַח, דִּבְשִׁי, כְּבַד-כּוֹתֶרֶת,
בַּעַל אַרְבָּעָה עֲלֵי-כּוֹתֶרֶת.
אַחַר-כָּךְ אַתָּה מַשְׁלִיךְ אֶת הַקְּלִפָּה
שֶׁהִיא כְּמוֹ גָּבִיעַ בַּעַל אַרְבָּעָה עָלִים,
אַחֲרֵי שֶׁקָּטַמְתָּ אֶת הַנִּצָּן בִּשְׂפָתֶיךָ.
אַךְ הָאֹפֶן הַיּוֹתֵר גַּס
הוּא פָּשׁוּט לְקָרֵב אֶת פִּיךָ אֶל הַסֶּדֶק, וְלִנְשֹׁךְ בְּבַת-אַחַת אֶת הַבָּשָׂר.
לְכָל פְּרִי פָּרָשָׁה סוֹדִית מִשֶּׁלוֹ.
הַתְּאֵנָה הִיא פְּרִי מַפְרִישׁ מְאֹד.
כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָה זְקוּפָה בִּצְמִיחָתָהּ, אַתָּה מִיָּד מַרְגִּּישׁ שֶׁהַדָּבָר סִמְלִי:
נִרְאֶה שֶׁהִיא זִכְרִית.
אַךְ כְּשֶׁאַתָּה מֵיטִיב לְהַכִּיר אוֹתָהּ, אַתָּה מַסְכִּים עִם הָרוֹמִים, הִיא נְקֵבָה.
הָאִיטַלְקִים אוֹמְרִים בְּגַסּוּת רוּחַ, שֶׁהִיא מְסַמֶּלֶת אֶת הָאֵיבָר הַנִּקְבִּי;
פְּרִי הַתְּאֵנָה:
הַסֶּדֶק, הַחוֹר,
הַמּוֹלִיכוּת הַלַּחָה הַנִּפְלָאָה אֶל הַתּוֹךְ.
מְקֻפֶּלֶת,
מְכֻנֶּסֶת,
הַתִּפְרַחַת מֻפְנֶמֶת כָּלִיל וְלִיפִית-רֶחֶם;
וְרַק נֶקֶב אֶחָד לָהּ.
הַתְּאֵנָה, פַּרְסַת-הַסּוּס, פֶּרַח-הַדְּלַעַת.
סְמָלִים.
הָיֹה הָיָה פֶּרַח שֶׁהֵנֵץ פְּנִימָה, כְּלַפֵּי הָרֶחֶם;
עַכְשָׁיו קַיָּם פְּרִי כְּרֶחֶם בָּשֵׁל.
זֶה תָּמִיד הָיָה סוֹד.
כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת, עַל הַנְּקֵבָה לִהְיוֹת תָּמִיד סוֹדִית.
זוֹ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה הִתְנַשְּׂאוּת חוֹשְׂפָנִית עַל עָנָף
כִּפְרָחִים אֲחֵרִים, בְּגִלּוּי עֲלֵי כֹּתֶרֶת;
אֲפַרְסֵק וְרַד-כֶּסֶף, יֹרֶק-בַּקְבּוּק וֶנֶצִיָנִי שֶׁל פֵּרוֹת שֶׁסֶק וְחֻזְרָר,
גְּבִיעֵי-עֵנָב רְדוּדִים עַל גִּבְעוֹלִים צָרִים, מְעֻבִּים,
מַבְטִיחִים בְּפֻמְבִּי גַּן-עֵדֶן:
הֵידָד לַקּוֹץ הַפּוֹרֵחַ! הֵידָד לַבִּטּוּי!
הַוַּרְדָּנִיּוּת הָאֲמִיצָה, הָהַרְפַּתְקָנִית.
מְגֻלֶּלֶת, סוֹדִית בְּאִלְמוּתָהּ ,
וַחֲלָבִית בְּלַחוּתָהּ, מֹהַל שֶׁמְּגַבֵּן חָלָב וּמַחְמִיץ רִיקוֹטָה,
מֹהַל שֶׁרֵיחַ מוּזָר לוֹ עַל אֶצְבְּעוֹתֶיךָ, שֶׁאֲפִלּוּ עִזִּים לֹא יִטְעֲמוּ;
מְקֻפֶּלֶת עַל עַצְמָהּ, מְסֻגֶּרֶת כְּאִשָּׁה מֻסְלְמִית,
עֶרְיָתָהּ בְּדָלֶ"ת אַמּוֹתֶיהָ, פְּרִיחָתָהּ לֹא-נִרְאֵית לְעוֹלָם,
רַק דֶּרֶךְ-גִּישָׁה קְטַנָּה אַחַת, בִּסְגוֹר פַּרְגּוֹד מִפְּנֵי הָאוֹר;
תְּאֵנָה, פְּרִי הַמִּסְתּוֹרִיּוּת הַנִּקְבִּית, חֲסוּיָה וּמֻפְנֶֶמֶת,
פְּרִי יַמְתִּיכוֹנִי, בָּעֶרְיָתֵךְ הַחֲסוּיָה,
הֵיכָן שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה בְּאֵין-רוֹאִים, פְּרִיחָה וְהַפְרָיָה, וּפְרִיָּה
בְּתוֹךְ הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הָעַצְמִיּוּת שֶׁלָּךְ, שֶׁעַיִן לֹא תִּשְׁזֹף לְעוֹלָם
עַד חֲנִיטָה, וְאַתְּ בְּשֵׁלָה מִדַּי, וְאַתְּ מִתְבַּקַּעַת לִשְׁבֹּק חַיִּים לְכָל חַי.
עַד שֶׁטִּפַּת הַבְּשֵׁלוּת נִפְרֶשֶׁת,
וְהַשָּׁנָה חוֹלֶפֶת.
וְכָעֵת הַתְּאֵנָה נָצְרָה אֶת סוֹדָהּ דַּי וְהוֹתֵר.
וְהִיא מִתְבַּקַּעַת, וְאַתָּה רוֹאֶה מִבַּעַד לַסֶּדֶק אֶת הַשָּׁנִי.
וְהַתְּאֵנָה מְחֻסֶּלֶת, הַשָּׁנָה חָלְפָה-עָבְרָה.
כָּכָה מֵתָה הַתְּאֵנָה, מְגַלָּה אֶת אַדְמוּמִיּוּתָהּ מִבַּעַד לַסֶּדֶק הָאַרְגְּמָנִי
כְּמוֹ פֶּצַע, גִּלּוּי סוֹדָהּ, לְאוֹר הַיּוֹם.
כְּמוֹ זוֹנָה, הַתְּאֵנָה הַבְּקוּעָה, מַצִּיגָה אֶת סוֹדָהּ לְרַאֲוָה.
גַּם נָשִׁים מֵתוֹת כָּךְ.
הַשָּׁנָה נוֹשֶׁרֶת בְּשֵׁלָה מִדַּי,
הַשָּׁנָה שֶׁל נְשׁוֹתֵינוּ.
הַשָּׁנָה שֶׁל נְשׁוֹתֵינוּ נוֹשֶׁרֶת בְּשֵׁלָה מִדַּי.
הַסּוֹד נִגְלֶה בְּעֶרְיָתוֹ.
וְעַד מְהֵרָה פּוֹשֶׁה בּוֹ רָקָב.
הַשָּׁנָה שֶׁל נְשׁוֹתֵינוּ נוֹשֶׁרֶת בְּשֵׁלָה מִדַּי.
כַּאֲשֶׁר תָּפְסָה חַוָּה בְּמוֹ שִׂכְלָהּ כִּי עֵירֹמָה הִיא
תָּפְרָה בִּמְהִירוּת עֲלֵי תְּאֵנָה, לָהּ וּלְאִשָּׁהּ.
כָּל יָמֶיהָ עַד כֹּה הָיְתָה עֵירֹמָה
וְעַד אָז, עַד תַּפּוּחַ הַדַּעַת הַהוּא, עֻבְדָּה זוֹ לֹא עָלְתָה עַל דַּעְתָּהּ.
הִיא הֶעֶלְתָּה אוֹתָהּ עַל דַּעְתָּה, וְתָפְרָה בִּמְהִירוּת עֲלֵי תְּאֵנָה.
וּמִנִּי אָז נָשִׁים תּוֹפְרוֹת.
אַךְ כָּעֵת הֵן מַכְלִיבוֹת אֶת הַתְּאֵנָה הַמְּבֻקַּעַת לְנוֹי, וְלֹא לִכְסוּת.
יוֹתֵר מֵאֵי-פַּעַם הֵן נוֹתְנוֹת אֶת דַּעְתָּן עַל עֵירֹמָן,
וְהֵן לֹא תָּנַחְנָה לָנוּ לִשְׁכֹּחַ זֹאת.
עַכְשָׁיו, הַסּוֹד
נִהְיֶה לְהַצְהָרָה מִבַּעַד לְשִׂפְתֵי שָׁנִי לַחוֹת, אַרְגְּמָנִיּוֹת
הַמְגַחֲכוֹת עַל חֲרוֹן אַפּוֹ שֶׁל הָאֵל.
אָז מָה, אֱלֹהִים אַדִּירִים! ─ קוֹרְאוֹת הַנָּשִׁים.
אֶת סוֹדֵנוּ נָצַרְנוּ דַּי וְהוֹתֵר.
אֲנַחְנוּ תְּאֵנָה בְּשֵׁלָה.
הָבָה וְנַבְקִיעַ בְּגִלּוּי דַּעַת.
הֵן שׁוֹכְחוֹת, תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת לֹא תַּחֲזֶקְנָה מַעֲמָד.
תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת לֹא תַּחֲזֶקְנָה מַעֲמָד.
תְּאֵנִים לִבְנוֹת-דְּבַשׁ מִן הַצָּפוֹן, תְּאֵנִים שְׁחֹרוֹת סְמוּקוֹת קְרָבַיִם,
מִן הַדָּרוֹם.
תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת לֹא תַּחְזֶקְנָה מַעֲמָד, לֹא תַּחְזֶקְנָה מַעֲמָד בְּכָל מֶזֶג אֲוִיר.
אָז מָה, כְּשֶׁנָּשִׁים בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ מַבְקִיעוֹת דֶּרֶךְ לְבַטֵּא אֶת עַצְמָן?
וּתְאֵנִים מְבֻקָּעוֹת לֹא תַּחֲזֶקְנָה מַעֲמָד?
סאן גרבזיו
מאנגלית: גיורא לשם
מתוך קובץ שירי ד"ה לורנס ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001
חי אלוהים, גיורא יקר, עוד לא קראתי בקפידה אבל אין מילים בפי. תודה. תודה. תודה. מדהים ביותר ביותר.
אקרא ואתייחס בלילה שלי.
שוב תודה ענקית.
שיר מרשים ונועז
נדמה לי שהבאת אותו פעם בעבר כי הוא מוכר לי והרשים אותי אז מאד.
שבת שלום
מכיר ומוקיר את תרגומך לשיר – שפתיים יישק.
לכל המגיבים, תודה על נדיבותם.
אכן, השיר הזה הועלה בעבר אולם הפוסטים האחרונים ב"בננות" עוררו בי את החשק ל"לַבְלְבוֹ" מחדש.
תרגום יפה מאוד, גיורא, וגם השיר יפה, אם כי מבחינת התוכן – מבחינת איך שד"ה לורנס תופס כאן נשים – הוא מאוד בעייתי. הגישה שלו כלפי נשים בשיר הזה (ואני משערת שלא רק בשיר) מאוד שובניסטית – כאילו לנשים אסור להבשיל ולהביע דעה – דבר שכמובן מותר לגברים. אישה בשלה המביעה דעה נדמית לו כזונה, כמעלה רקב, הוא מנבא לה שלא תחזיק מעמד. כנראה הרגיש מאוד מאויים מנשים כאלה שפגש. והרי מעצם השימוש שהוא עושה בדימוי של התאנה מובן מאליו שמדובר בתהליך טבעי לגמרי (כמו בכל פרי אחר). שיר מומלץ ביותר ביותר ללימודי מגדר.
לחני,
אפ תקראי פעמים נוספות תתחילי לשמוע הן את האירוניה והן את הלעג כלפי נשים כנועות.
לורנס הוא מראשוני הפמיניזם בקוטב הגברי של המפה. קריאותיו לשחרור האשה הן רדיקליות ביותר, הן ברומנים, הן במסות, הן במכתבים והן בשירים.
יחסיו עם נשים היו מופת לכבוד כלפי נשיםף וירג'יניה וולף, קתרין מנספילד ואשתו, שהיתה נצר לאצולה פרוסית נכבדה.
קשה לתאר פמיניזם של המאה ה-20 בלא תפקידו של לורנס במהלך.
אם השיר נקרא כשיר אירוני – כתגובה אירונית לאמירות של אחרים – התחושה, אכן, משתנה. משום מה בקריאה ראשונה (ואף שנייה) הוא לא נראה לי כשיר אירוני. תודה על ההבהרה.
תרגום מצוין
שיר מדהים וכל הכבוד לתרגום.
גיורא יקר, שוב תודה רבה על שיר מדהים עם אמירה חזקה ביותר. ביום יומיים הקרובים אעלה, כך אני מקווה, פוסט תגובה. כי יש לי הרבה מה להגיד על השורות האלה:
אָז מָה, אֱלֹהִים אַדִּירִים! ─ קוֹרְאוֹת הַנָּשִׁים.
אֶת סוֹדֵנוּ נָצַרְנוּ דַּי וְהוֹתֵר.
אֲנַחְנוּ תְּאֵנָה בְּשֵׁלָה.
הָבָה וְנַבְקִיעַ בְּגִלּוּי דַּעַת.
לאיריס ולאחרים,
תודה מקרב לב.